התהיות מתפוגגות כשמגלים שהסרט צולם עוד בימי חייו של פרס, שהיה מעורב מאוד בהפקתו והוא גם המרואיין הראשי בו. יורדים על נתניהו שהוא תמיד אומר "אני ואני ואני"? פרס אשכרה דאג שהסרט יבהיר לצופים שכל הקרדיט על מבצע אנטבה מגיע לו ורק לו (רבין היסס, ורק פרס חשב יצירתי ודחף קדימה), ואפילו גימד את ההפסד המפתיע שלו בבחירות 1996 על ידי הצגתו כמי שהמשיך אחריהן להיפגש עם נתניהו בחשאי, כדי לתת לו עצות ממנהיג מנוסה בנוגע לפלסטינים. הרי מי עוד יכול לנהל את העניינים חוץ מפרס?

אם יש משהו שפרס המאוחר ידע היטב זה איך לבנות תדמית יח"צ מושלמת, איך להפוך את הלוזר ל"הנשיא של כולם" — אבל לא של כולם בגבולות מדינת ישראל, אלא של כל מי שנחשב מחוץ לה, כפי שמעיד הסרט ברצף פריימים אינסופי של פרס מסתחבק עם טוני בלייר, מלכת אנגליה, אנגלה מרקל ועוד ועוד ועוד.

פרס היה מנהיג גדול וחשוב, על כך אין חולק. אבל הסרט מבהיר שהמורשת העיקרית שלו לפוליטיקאים של ימינו היא דווקא עקב האכילס שלו – רדיפת הכבוד והרצון שתמיד יכירו בו ובגדולתו, כפי שהעידו חגיגות הפאר שנעשו לו לימי ההולדת העגולים והחשבונות מלשכת הנשיא. מסממני השופוני של נתניהו, דרך הרדיפה של בני גנץ ונפתלי בנט אחר תמונה משותפת עם דונלד טראמפ וג'ו ביידן, ועד מכונת היח"צ המשומנת שהיא יאיר לפיד — כולם היו בניו של פרס.