ט

וני קאר הוא אגדת כדורגל. הוא לא היה שחקן־על, אפילו לא שחקן בכיר. הוא השתייך רוב חייו, כ־50 שנה, למועדון אחד, ואפילו לא ממש מעשרת הגדולים, ווסטהאם. הפרצוף שלו לא מוכר לקהל הרחב, גם לא לרוב חובבי הכדורגל, והוא מתראיין רק לעתים נדירות. ובכל זאת, אגדת כדורגל. במשך 43 שנה האיש גידל כמה מהשחקנים הגדולים ביותר באנגליה, כאלה ששווים במצטבר מאות מיליוני ליש"ט, שזכו בעשרות תארים, שרשמו אלפי הופעות בנבחרת ובמונדיאלים. גם במונדיאל הקרוב, למשל, אחד השחקנים החשובים ביותר בנבחרת אנגליה יהיה שחקן של ווסטהאם, דקלן רייס, שקאר אימן. שמות מוכרים עוד יותר שצמחו אצלו על הדשא כוללים, בין היתר, את פרנק למפארד, ריו פרדיננד, ג'ון טרי, מייקל קאריק, ג'ו קול, פול אינס, גלן ג'ונסון, מארק נובל, ג'רמיין דפו, טוני קוטי ודקלן רייס.

קאר היה המורה של כולם, מה שהופך אותו לאחד האנשים המשפיעים ביותר על עיצוב הכדורגל האנגלי במשך דורות, ודרכו על הכדורגל בכלל. ומה שהוא למד ב־71 שנותיו, מה שהוא יודע על משחק, אימון, כישרון, עבודה קשה והצמחת ספורטאי־על וקבוצות צמרת, מעט מאוד אנשים יודעים. ובריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", כאמור אחד הנדירים שנתן, הוא גם שמח לחלוק את כל הידע הזה, בפתיחות לא אופיינית לאנשי כדורגל, בדיוק מתוך אותה תחושת שליחות שמשאירה אותו במשך שנים בראש האקדמיה של ווסטהאם: כדי שהכדורגלנים יהיו טובים יותר, וכדי שהכדורגל, בכל מקום, יהיה טוב יותר.

הפדגוגיה של הספונג'ה

את השיחה הראשונה שלו עם התקשורת הישראלית קאר בוחר לפתוח בסיפור על הישראלי המפורסם ביותר ששיחק בווסטהאם. "כשאייל ברקוביץ' שיחק כאן היו פציעות והיו חסרים שחקנים באימון, אז המנג'ר הארי רדנאפ ביקש שאשלח כמה שחקנים צעירים מהאקדמיה", מספר קאר, בריאיון שמתקיים בזכות ניר לוין, מאמן ישראלי צעיר שעובד בכמה מחלקות נוער באנגליה. "שלחתי קשר צעיר, אני לא חושב שהוא היה אפילו בן 18. אחרי האימון אייל ניגש אליי ושאל: 'מי זה הבחור הזה?'. עניתי: 'זה מייקל קאריק', ואייל הכריז: 'הוא ייקח לי את המקום בהרכב. הוא שחקן מעולה'. זו היתה אמירה אמיתית מאוד, ולאייל היתה עין כזאת לכישרון". קאריק אכן נהפך לשחקן־על, נמכר לטוטנהאם, עבר למנצ'סטר יונייטד, שיחק בנבחרת, זכה בחמש אליפויות אנגליה ובאליפות אירופה, ונחשב השחקן שמאמן מנצ'סטר, אלכס פרגוסון הגדול, סמך עליו יותר מעל כל אחד אחר (לצד וויין רוני וכריסטיאנו רונלדו. חברה טובה). אלא שכשברקוביץ' ראה אותו, קאריק לא היה השחקן הכי טוב באקדמיה של ווסטהאם. "באותו אימון השתתפו גם פרנק למפארד, ריו פרדיננד וג'ו קול", מספר קאר. "זה היה דור מוצלח מאוד, והיה אפשר לזהות את הכישרון שלהם".

ארבעת השחקנים האלה, מהצמרת של בוגרי קאר, זכו יחד בשלוש אליפויות אירופה, 17 אליפויות אנגליה ו־11 גביעים, ונמכרו ביותר מ־120 מיליון ליש"ט. אבל את קאר הכסף הזה קצת פחות מעניין, וגם התארים. הרגע שמסב לו הכי הרבה גאווה לא הגיע משם, ואפילו לא התרחש על המגרש. הוא נרשם בסוף הקריירה של שחקן שלא ממש מוכר בישראל, מארק נובל.

נובל, שכבר כנער שיחק בקבוצת הבוגרים של ווסטהאם, מעולם לא עזב את הקבוצה, ושיחק בה יותר מ־400 משחקים. במאי האחרון הוא פרש, ומאחד המשחקים האחרונים שלו התפרסמה תמונה: השחקן בן ה־35 נראה בה מנקה את חדר ההלבשה אחרי המשחק. "זו תמונה שריגשה אותי מאוד, אבל גם לא הפתיעה אותי", אומר קאר. למפארד, כיום מאמן אברטון, סיפר בריאיון ל־iNews שהנוהג הזה היה משמעותי לקאר במיוחד: "אני זוכר איך הוא היה מכניס אותנו לחדר ההלבשה ואומר לנו כמה זה חשוב להשאיר מאחורינו את הכל נקי. פעם אחת הוא החזיר אותנו לחדר ההלבשה כי ריו פרדיננד לא ניקה אותו מספיק טוב! אני חושב שבהחלט אפשר לבנות כאן קייס על כך שלמדנו אצלו מה הם אחריות וכבוד".

"הצלחה עבורנו היא כשהשחקנים מגיעים לחדר ההלבשה ולא זורקים את הציוד על הרצפה ומצפים שיאספו אחריהם. הם מנקים אותו. הם צריכים לכבד את החולצה - ואת האפסנאי"

ניקיון חדר ההלבשה הוא כמובן לא המטרה העיקרית של הטקס. "אנחנו שואפים שהשחקנים יישארו הכי צנועים שהם יכולים, מחוברים לשורשים, וזה לא קל", אומר קאר. "כולם אומרים להם שהם נהדרים ומצוינים ומיוחדים, אבל הצלחה עבורנו היא שכאשר הם מגיעים לחדר ההלבשה, הם לא זורקים את הציוד שלהם על הרצפה ומצפים שיאספו אחריהם. הם צריכים להיות ממושמעים ולנקות את חדר ההלבשה שלהם, ובמשחקי בית גם את זה של הקבוצה האורחת. הם צריכים לכבד את המוסד שהם נמצאים בו, את החולצה — וגם את האפסנאי. ומארק נובל היה כזה מגיל צעיר, והערכים האלה ליוו אותו כל הקריירה שלו".

איך מישהו כמו נובל, שמגיל 18 אוהדי ווסטהאם שרו לו שהוא "קשוח יותר מרוי קין", נשאר עם שתי רגליים על הקרקע?

"זה הכל בזכות המשפחה. אנחנו במועדון יכולים להנחיל לשחקנים ערכים אבל יש גם עניין של רקע. נובל גדל ממש ליד האצטדיון שלנו, אפטון פארק, ותמיד היה אוהד הקבוצה. בגיל 14 הוא היה השחקן הכי טוב והוא קיבל הצעות רבות, כל סוכן במדינה רצה שהוא יחתום אצלו. נציגים של סוכנות אחת אפילו הגיעו לבית שלו, בית צנוע בשכונת מעמד הפועלים, עם רולס רויס, ואמרו לו שיעלה לרכב וייסע לשיחה בסוכנות במרכז לונדון. אבא של מארק, שעבד במפעל פלדה, ראה את זה, יצא מהבית ואמר לנהג: 'אנחנו לא נכנסים לתוך זה. אין מצב. תגידו איפה המשרדים ונגיע באוטובוס'. וכך היה. הם לא חתמו בסוכנות הזו. כך שמארק לא נסחף מכל ההייפ סביבו או מהרולס רויס בזכות המשפחה שלו. הוא קיבל את המשמעת מהמועדון, אבל לא היה אפשר להטמיע אותה בלי הערכים של המשפחה שלו. זה הכל המשפחה".

קאר לא נלאה מלהדגיש את הנקודה הזאת: עתידו של כדורגלן נקבע, בסופו של דבר, על בסיס מה שהוא מביא מהבית. "היה לנו שחקן טוב מאוד באקדמיה, באמת מוכשר. אני לא אחשוף את שמו כי הסיפור מעט מביך. הוא היה בן 13 ושיחק עם ילדים בגילו, בכל משחק כבש צמד או שלושער. רציתי לאתגר אותו, שישחק עם גדולים ממנו, אנחנו נוהגים לעשות את זה. אבל ההורים שלו לא רצו. הסברתי להם: 'עשיתי את זה הרבה פעמים, זה טוב לו. אתם לא סומכים עליי?', והם ענו: 'אנחנו רוצים שהוא יהיה מלך השערים בקבוצה שלו'. הם לא ראו את התמונה הגדולה, חשבו רק לטווח קצר, רצו את התהילה הרגעית בגיל צעיר כי חשבו שזה מה שיגרום לו לבלוט ויהפוך אותו לשחקן. זה לא עובד, ומיותר לציין שהוא לא הצליח להיות שחקן מקצועי. אם ההורים שלו היו חושבים לטווח הארוך אולי זה היה שונה. אגב, הוא כן הגיע לקבוצת הבוגרים אבל שיחק שם רק משחק אחד. הגישה שלו אף פעם לא היתה טובה מספיק, וההורים לא סיפקו לו דוגמה אישית. האישיות של ההורים היא אקס פקטור רציני אצל כדורגלנים".

"כדי להגיע לפרמייר ליג צריך כוח־על, להיות מהטובים בעולם במשהו. סופר־מהיר, סופר־חזק, מוסר מעולה. ואישיות צריך בכל מקרה, כדי לעבור את הנפילות, הקשיים והכאב"

ניצחון? עדיף שיעור בלט

קאר עצמו גדל בווסטהאם. "כשחקנים בקבוצות הילדים והנוער, היינו מנקים את הנעליים של השחקנים הבוגרים אחרי אימונים ומשחקים", הוא מספר. "אלה היו הגיבורים של מונדיאל 66', שבו ניצחנו — ניקיתי את הנעליים של בובי מור, מרטין פיטרס, ג'ף הרסט, ואף פעם לא השתעממתי מזה או שלא רציתי לעשות את זה. ידעתי שיש לי מזל לעשות את זה". כשהגיע לבגרות, "לא הייתי מספיק טוב לקבוצה הבוגרת, שיחקתי במקומות אחרים, אבל אז הגיעה הצעה מווסטהאם לאמן במחלקת הנוער, וקפצתי על ההזדמנות".

הוא התקדם באקדמיה עד שהגיע לנהל אותה ב־1973, "הייתי בסדר במשך 40 שנה, נראה לי", אבל ב־2016 עזב את המועדון כשהבעלים ביקשו לחדש את מחלקת הנוער. הוא היה מתוסכל מההחלטה, אבל מעדיף לא להרחיב בעניין. במקום זה, הוא מעדיף לספר מה כן הספיק לעשות במועדון, קריירה מפוארת שהוא מתאר גם בספר שכתב (בעצמו, ללא סופר צללים) ושראה אור באביב, "Tony Carr: A Lifetime in Football at West Ham United". הוא מספק בו שלל תובנות על כדורגל, ולא פחות מכך — על חינוך ועל ילדים.

"אני גאה בעצמי שאני זוכר את השם של כל הילדים בני 9 ומעלה שהיו באקדמיה", הוא אומר, והגאווה אכן ניכרת בקולו. "רק מעטים מהם נהפכו לשחקנים, אבל את כולם חינכנו להיות בני אדם. אהבתי כל יום במועדון. לא היה יום שבו לא רציתי לבוא לעבודה. בקבוצה בוגרת אתה חייב לנצח, חי משבת לשבת, ואם השחקנים מפסידים — אתה מאמן גרוע. באקדמיה, לעומת זאת, עובדים לטווח ארוך, והעבודה שלך היא תקווה: אתה מאמן ילדים שאתה מקווה שייהפכו לשחקנים, רק בעוד כמה שנים".

מה משותף לילדים שכן גדלים להיות שחקנים גדולים?

"הם חייבים כישרון, אבל כישרון לבדו לא יביא אותם לפסגה ולא יהפוך אותם לגדולים. והם לא יכולים להיות טובים בהכל — גם זה לא מה שמבדיל את המצוינים מכל השאר. מה שכן מבדיל אותם קשור לגישה, לתשוקה, לנחישות ולחוסן נפשי. כל הגדולים ידעו שהם צריכים לעבור דרך ארוכה וקשה. הרבה אומרים 'אני רוצה להיות שחקן גדול' בלי להבין כמה קשה לעבוד בזה. צריך לעבוד על הדברים שאתה טוב בהם כדי להיות בהם מצוין, ולעבוד על הדברים שאתה לא טוב בהם כדי להיות בהם סביר או אפילו טוב. זה הרבה מאוד עבודה, גם אחרי שחתמת על חוזה ענקי. ועוד משהו שצריך זה מועדון שייתן לך את ההזדמנות, מאמן שידחוף ויאתגר אותך".

ולא צריך איזה אקס פקטור מלבד ההורים? משהו שאתה לא רק מצוין בו, אלא הכי טוב בו?

"כן, כדי להגיע לפרמייר ליג צריך כוח־על כלשהו. אתה צריך להיות אחד הטובים בעולם במשהו. סופר־מהיר, סופר־חזק, מוסר כדור מעולה, אישיות בלתי ניתנת לשבירה — משהו כזה. ואישיות, כאמור, אתה צריך בכל מקרה, כדי לעבור את כל הנפילות, הקשיים והכאבים. אני לא חושב שעבר אצלי שחקן־על שלא אהב את המשחק, שלא אהב להתאמן, לשחק, להיות בסביבה הזאת. הכרתי שחקנים עם הרבה מאוד כישרון שחשבו שזה מספיק, שהכישרון ייקח אותם לפסגה, ולכן לא עבדו מספיק קשה ולא הבינו שמה שלוקח לפסגה נמצא בין האוזניים".

יש לו שתי דוגמאות מובהקות שמדגימות את הגישות השונות. מצד אחד, פרנק למפארד. "הוא פנאטי, הוא עבד כל כך קשה על היכולות הפיזיות שלו, בימי חופש, באימונים פרטיים, תמיד עשה את האקסטרה, והוא חכם", אומר קאר. "הוא בנו של פרנק למפארד האב, שהיה שחקן טוב מאוד, ואחיין של הארי רדנאפ, כך שהוא גדל בסביבת אנשי כדורגל. ואבא שלו לימד אותו להסתכל סביב כל הזמן, להיות מודע למה שקורה, לראות את המגרש. הוא היה אומר לו: 'צילומים! תצלם!'. לדעת איפה כולם על המגרש עוד לפני שאתה מקבל את הכדור, ושחקנים טובים תמיד סורקים את המגרש, 'מצלמים', מודעים. אם אתה לא רואה את מה שקורה סביבך אתה יכול להיות השחקן הכי מהיר בעולם, אבל ייקח לך יותר מדי זמן להחליט מה לעשות עם הכדור". את הצורך באימונים פיזיים נוספים ומדויקים, כמו גם את הגישה שלפיה "כדי להיות מהיר יותר מהיריב לא צריך לרוץ את כל ה־100 מטר יותר מהר ממנו אלא רק את ארבעת הצעדים הראשונים", למפארד הנחיל לשחקן צעיר שחנך, הארי קיין; היום קיין הוא אחד הגדולים באנגליה.

מנגד, קאר מביא את הדוגמה של ג'וניור סטניסלאס, שחקן בורנמות. "הוא גדל בווסטהאם והיה לו הכל — כישרון־על, כדרור מצוין, בעיטה טובה. אבל הוא היה עצלן, ולא היה מוכן להקשיב למאמנים. כשהוא הגיע כאן לבוגרים הוא לא התאים את עצמו לתפקיד שלו בקבוצה, לא רצה להתעסק בטקטיקה, ועזב. הוא פשוט לא היה טוב מספיק, לא היה יעיל. כעבור כמה שנים פגשתי אותו והוא אמר לי: 'חבל שלא הקשבתי לך כשהייתי בן 17. עכשיו יש לי משפחה, אשה וילדים, ואני מבין שאם לא אעבוד קשה, פשוט לא תהיה לי עבודה'. הוא למד את זה, ואני למדתי שלפעמים אי אפשר לשנות שחקן צעיר עד שהוא מבין בעצמו מה צריך להשתנות".

מה מנהל אקדמיה עושה בעצם?

"אני תמיד רציתי להיות על הדשא אז אימנתי את קבוצת הנוער (עד גיל 18), אבל העבודה שלי היתה בעיקר לבנות את המערכת, לבחור את המאמנים הנכונים, לשפר את המחלקה הרפואית, להקים מחלקת מדעי ספורט ולהכין תוכנית עבודה ליום, לשבוע, לחודש, לשנה, לעשור — כי עם ילדים עובדים לפי תוכניות לטווח הארוך. היום המנהלים של האקדמיות כבר פחות נמצאים על הדשא, וגם לא צריכים להיות שחקנים לשעבר. לא צריך לדעת לעצור כדור מהאוויר בנגיעה כדי לדעת לבחור את האנשים הנכונים שידעו איך ללמד את זה. צריך להיות טוב בניהול, לא בכדורגל — זה הסוד בניהול כדורגל".

ומי שכן על הדשא, מה הוא צריך? אילו תכונות חשוב שיהיו למאמן נוער?

"סבלנות, ואמפתיה. אתה לא מקבל שחקנים שלמים, הם צריכים ללמוד המון, וזה לפעמים מתסכל ומעצבן. אבל אתה חייב להבין את השחקן, להבין איך לשפר אותו, ולהבין מה — בחיים ובמוח — מפריע לו להשתפר. האם יש לו בעיות חברתיות? האם האנשים שהוא מסתובב איתם לא טובים לו? האם יש לו בעיות עם המשפחה? אתה צריך להבין מי עומד מולך, עם מי צריך להיות קשוח יותר ולמי צריך להגיד 'טוב מאוד' כל הזמן, אלה הדברים החשובים, לא הניצחון. אסור שהמוטיבציה שלך תהיה ניצחון. ברור שאף אחד לא רוצה להיות מאמן של קבוצה שמפסידה כל הזמן, אבל בגילים צעירים המאמן לא צריך להיות ווינר, הוא צריך להיות מסוגל ליהנות גם מהלמידה והטעויות והכישלונות ומצבי הרוח המשתנים של השחקנים. אתה רוצה שחקנים עם מנטליות של ווינרים, זה חלק מלהיות מקצוען, אבל זה מה שהם רוצים בכל מקרה מילדות, לא צריך לאמן את זה. צריך לאמן אותם בטקטיקה בסיסית, בקריאת המשחק, אבל בעיקר צריך לפתח אותם כאינדיבידואלים".

"שחקן בן 20 יכול לחתום על חוזה שיסדר אותו לכל החיים, ויסדר גם את המשפחה דורות קדימה. אבל זה קשוח, איך אפשר בכלל להישאר ככה עם שתי רגליים על הקרקע?"

לעניין של ליהנות גם מהטעויות והכישלונות יש משמעות מיידית על המגרשים: בלי צעקות. בהיבט הזה, קאר בהחלט שינה את הכדורגל האנגלי. במשך עשרות  שנים השחקנים שלו גדלו במגרשי ענק בוציים בפארקים, שיחקו 11 על 11, והתמודדו עם מאמנים שצעקו עליהם שהם לא קשוחים מספיק. לרוב הילדים ששיחקו בקושי היו הזדמנויות לגעת בכדור. קאר הבין כבר בשנות השמונים שזה לא עובד, גידל את הילדים במגרשים קטנים, במשחקים של 5 על 5, עם הרבה יותר דקות כדור, ובלי צעקות. היום זה כבר הסטנדרט, וברחבי אנגליה נבנו אלפי מגרשים קטנים כדי לאפשר זאת.

"זה מתסכל כשהקבוצה מפסידה או כשהשחקנים טועים, אבל לצעוק מתסכול — זה פשוט לא עוזר", אומר קאר. "זו גישה נוראית שלא עושה טוב לאף אחד. צריך סבלנות, צריך את המילים הנכונות והדרכים הנכונות להסביר מה היה בסדר ומה צריך לתקן, וזה לא עובד בצרחות, זה רק מפחיד את השחקנים. אחרי זה הם חוששים לטעות, אבל טעויות הן אולי הדבר הכי חשוב שילד צעיר צריך לעשות. כי טעויות באווירה בטוחה הן מורות מצוינות. הן מייצרות יצירתיות. פעם ג'ו קול, כנער, עבר שחקן בצורה מזלזלת, הקפיץ מעליו כמה פעמים. לא היה אפשר לצעוק עליו שיפסיק עם זה, זה מי שהוא היה, אבל היה אפשר להראות לו איך לעשות את מה שעשה באופן יעיל יותר".

כדי לעשות זאת באופן יעיל יותר, קאר ממליץ לא לבדוק כל הזמן מה השחקן לא מסוגל לעשות, אלא לזהות מה הוא כן עושה טוב, ולאתר את הבעיות באופן מעמיק. "יהיו אנשים שיראו שחקן ויגידו: 'הוא לא עובד קשה מספיק, יש לו בעיה בגישה'. אני תמיד חשבתי: 'אוקיי, הוא צריך לשפר את הגישה. אבל למה הוא ככה? האם הוא עצלן? האם הגישה שלו פשוט רעה? האם הוא לא מבין מה שהוא צריך לעשות כי אף אחד לא הסביר לו?'. הרעיון הזה עזר לי למצוא את הטוב ביותר בכל שחקן ולשפר את היכולת הייחודית לו".

לא רק ברוח ה"בלי צעקות" קאר היה חלוצי, הוא גם היה מהראשונים בכדורגל האנגלי שהבינו שיש מה ללמוד מענפים אחרים. "הייתי באימוני הוקי שדה, רוגבי, קריקט, כדורסל, אופניים, בכל מקום חיפשתי משהו קטן שאפשר להביא לכדורגל, אפילו בהיבטים של תזונה, כושר או מדידת ביצועים, תמיד אפשר להרחיב את הידע שלך". ולא רק מאמנים, הוא מאמין, צריכים ללמוד מענפים אחרים: במשך הקריירה שלו הוא ראה היטב איך ספורטאים מצוינים לוקחים מענף אחד ידע שמועיל להם גם במגרש הכדורגל. "נגיד, אם היה אצלנו שחקן שמצטיין בכדורסל הוא היה מהיר יותר וגמיש יותר ממי שעסק רק בכדורגל. וזה לא רק ענפי ספורט, גם ריקוד, למשל, מעניק משמעת וכושר, תנועה ויכולת ביטוי. כשמגיעים אלינו ילדים בני 8 יש להם מעט מאוד זמן להתאמן בענף אחר, אז אנחנו משלבים אצלנו תכנים מענפים אחרים ומעודדים אותם לחפש מה מעניין אותם. ריו פרדיננד, למשל, למד בלט ותרגל גם יוגה. הוא היה גמיש, חזק, עם רגליים מהירות, תנועה מצוינת וקור רוח, והיה אפשר לראות איך הריקוד תרם לו".

מה בעצם העיקר, כסף או כיף?

קאר, כאמור, לא מרחיב על הסיבות שהביאו לדחיקתו ההדרגתית מהמועדון, בהכוונתם של הבעלים דיוויד סאליבן ודיוויד גולד. מדיווחים שונים וכן ממה שעולה מהמעט שקאר כתב ואומר בנושא, נראה כי התגלעה ביניהם מחלוקת מתמשכת על מה שנהוג לכנות "הדנ"א של המועדון". ווסטהאם תמיד התגאה בכך שאצלו משחקים הכי הרבה שחקנים שגדלו בבית, באקדמיה שלו. קאר הוא מי שסיפק את השחקנים האלה. את סאליבן וגולד זה פחות עניין; הם רצו לבנות מועדון עם דגשים אחרים.

"כל מועדון צריך שתהיה לו פילוסופיה שהולכת איתו במשך הדורות כמו דנ"א", מסביר קאר כעת. "לא רק איך רוצים שהקבוצה תשחק ואיך להגיע לזה, אלא גם איך המועדון צריך להתנהל בטווח הארוך, אילו אנשים אתה רוצה במערכת ואילו אנשים אתה רוצה להצמיח במערכת. זה צריך להתאים למועדון, לאוהדים, לקהילה מסביב. בווסטהאם הפילוסופיה היתה, במשך שנים, 'תהיה לנו אקדמיה מצוינת, נמשוך שחקנים מצוינים שיידעו שאצלנו הם יקבלו הזדמנות'. ואז המועדון כולו מגויס לגישה הזאת, בוחרים מאמן שייתן צ'אנס לצעירים וכו'. שחקן שמגיע לאקדמיה צריך להאמין שיש לו דרך להגיע לקבוצה הבוגרת, שבנו עבורו מסלול והוא צריך ללכת בו. עשינו את זה הרבה שנים. ואם ווסטהאם לא עושה את זה יותר, מאבדים את השחקנים".

כלומר, מוכרים אותם. קאר לא תפס את עצמו מעולם כמי שנועד לייצר ערך כספי למועדון, גם כששחקנים שגידל נמכרו בעסקאות ענק. למעשה, מאז שנת 2000 ווסטהאם הרוויחה ממכירת שחקני בית לא פחות מ־100 מיליון ליש"ט. "מחיר השחקן תמיד נקבע לפי כמה הקבוצה שרוצה אותו מוכנה לשלם, אני לא מעורב בזה", אומר קאר. "כבר ב־1984 שחקן שגידלנו נמכר בהרבה מאוד כסף. זה היה טוני קוטי, שעבר לאברטון ובבכורה שלו כבש שלושער. זו היתה הגאווה שלי, לא ה־2.4 מיליון ליש"ט שקיבלנו עבורו. באקדמיה אנחנו לא שמים תגי מחיר על השחקנים".

ובכל זאת, כשהשיחה מתקדמת מתברר שקאר ממש לא עיוור לכסף הגדול, ולמשמעויות השונות שלו. "דקלן רייס — אומרים שהוא יעלה הרבה מאוד כסף", הוא אומר על הקשר בן ה־23 של ווסטהאם והנבחרת. "הוא באמת שחקן נהדר. הבאנו אותו בגיל 14 מהאקדמיה של צ'לסי לזו שלנו בעזרת זה שמימנו את נסיעות האוטובוס שלו, ועכשיו הוא עשוי להיות שווה 100 מיליון ליש"ט. זה רווח נקי למועדון, ג'קפוט. אבל לפעמים הראש של השחקנים מסתובב מזה. זה פחות העניין של המחיר — השחקנים לא יכולים לשלוט במחיר שלהם — ויותר עניין של השכר האדיר. שחקן בן 20 יכול לחתום על חוזה שיסדר אותו לכל החיים, ויסדר גם את המשפחה דורות קדימה. אבל זה קשוח, איך אפשר בכלל להישאר ככה עם רגליים על הקרקע? אין דרך אחרת להתמודד עם זה מלבד ללמד את השחקנים, כבר כילדים, להישאר מחוברים למציאות", הוא מסכם, וחוזר לדוגמה של נובל, הספונג'ה והמשפחה. בסוף הכל חוזר לשם.

ועכשיו גם קאר מחכה למונדיאל בקטאר, בנובמבר. אנגליה תגיע אליו כאחת הפייבוריטיות, אחרי שינוי גדול שעברה בשנים האחרונות: אחרי שנים של כדורגל שהיה מנותק מהמגמות בעולם ונבחרת מלאת אגואים, היא הצליחה לבסס כדורגל מתקדם עם שחקנים מוכשרים מאוד אבל גם בעלי האישיות הנכונה. במידה רבה, זה קרה כי עוד ועוד מועדונים באנגליה התיישרו לפי הדגשים שקאר הנחיל לגבי האופי הנדרש מהשחקנים. לא מעט מאמנים כיום צמחו אצלו כשחקנים, או גדלו על המורשת שלו. הספר שלו מבקש להנחיל אותה עכשיו גם מחוץ לבריטניה. "אתה מקבל ילד בן 8 או 10, ואתה מנסה לא להפר את האיזון בחייו", מנסה קאר לתמצת את עיקרי הדברים. "אתה רוצה שהוא ישקיע במשחק, אבל שלא יקריב את החינוך שלו. אתה רוצה שהוא ייהנה וילמד, ולשם כך אתה צריך מאמן שיודע להקשיב, להיות אמפתי וסבלני, להעביר את התוכן הנכון, ולדאוג לכך שהשחקנים יעזבו את האימון שלו וירצו לחזור לאימון הבא. שיהיה להם כיף. זה העיקר".