ב

שבועות האחרונים מתפתח מה שנראה כאחד האיומים הכי משמעותיים על הסדר החברתי בסין זה עשורים. הניצוץ שהצית אותו עשוי היה להיראות כמעט בנאלי: מחאה מקומית של כמה עשרות אזרחים שרכשו דירות בפרויקט של ענקית הנדל"ן אברגראנד בעיר ג'ינגדה־ג'ן לפני שנים, שבנייתו מתעכבת כבר תקופה ארוכה. תחילה ניסחו הרוכשים המתוסכלים מכתב מחאה ובו 590 מילים ושלחו אותו לאברגראנד ולבנקים שמימנו את המשכנתאות בפרויקט "אחוזת השושלת", הכולל 14 בנייני ענק שנותרו בנויים רק חלקית. המכתב כלל אולטימטום, שלפיו רוכשי הדירות שלקחו הלוואות משכנתא יפסיקו לפרוע את התשלומים החודשיים אם לא תינתן להם התחייבות שהבנייה תתחדש עד ה־20 באוקטובר.

ואז, בחודש יוני, הם העלו לרשת עצומה בנושא. העצומה היתה גלויה ולא התריסה נגד הממשל, אלא האשימה את הבנקים שמימנו את המשכנתאות, אך לא מילאו את תפקידם כמתווכים בין הרוכשים לחברות הנדל"ן ולא וידאו את השלמת הבנייה.

לא חלפו אלא ימים ספורים והעצומה נהפכה ויראלית וזכתה לתהודה רחבה ברשתות החברתיות הפופולריות וויצ'אט ודואויין (הגרסה המקומית של טיקטוק). הוויראליות גררה מאז מכתבים דומים או זהים מצד רוכשי דירות ברחבי המדינה שנקלעו למצב דומה. בחלק מהמקרים מדובר בפרויקטים ענקיים של עשרות אלפי דירות, שמתוכננים להיבנות בסגנון הסיני של בנייה רוויה: עשרות מגדלי מגורים בני עשרות קומות כל אחד. המספרים גדלו בהתמדה, וכיום כבר מדובר במאות פרויקטים בכמעט מאה ערים שונות שבהם הרוכשים הצטרפו למחאה. לפי הערכה, מאות אלפי משקי בית בסין השקיעו כסף בפרויקטים שנתקעו - ולא רק בכאלה של אבגראנד. ברשימה ניתן למצוא פרויקטים של כמה מחברות הנדל"ן הגדולות בסין, כמו שימאו (Shimao), קאיסה וסונאק (Sunac). יתרה מכך, המחאה לא עצרה אצל קוני הדירות. גם ספקים וחברות חומרי בניין ושירותי בנייה, שחברות הנדל"ן חייבות להם סכומי כסף גדולים, החלו לסרב לספק שירותים וסחורות ואף מאיימים לעצור החזרי הלוואות לבנקים.

בימים הראשונים שאחרי תחילת המחאה, המדיה המסורתית בסין עסקה בה וניתחה את המצב, כשלרוב צידדה ברוכשים שנותרו חסרי אונים מול הבנקים וחברות הענק. אך ככל שהמחאה התגברה, הממשל החל לצמצם את החשיפה הציבורית שלה, מחשש להיווצרות כדור שלג שלא ניתן יהיה לעצור. מי שיחפש כיום מידע בנושא, או אפילו את עצומת המחאה המקורית, לא ימצא אותם ברשת הסינית, שמציגה רק את הנרטיב שהממשל מעוניין בו. האפשרות היחידה כמעט למצוא מידע היא לפשפש בפרויקט מיוחד בשם "סיכום שביתות המשכנתאות שנרשמו ברחבי המדינה". הוא נוצר על ידי המשתמש האנונימי "WeNeedHome" ושוכן באתר פיתוח התוכנה הקהילתי הפופולרי גיטהאב. כרגע זהו המקור הפומבי היחיד למידע, ונראה שגם הוא כבר לא מתעדכן. נכון לרגע זה, הממשל הסיני מצליח להסתיר גם את המחאה הזו מתחת לפני השטח.

צונאמי של נוטשי משכנתא

הרפובליקה העממית של סין, על הנייר לפחות, היא מדינה קומוניסטית. בעשורים הראשונים שלאחר הקמתה היו כל הקרקעות והבתים בבעלות המדינה. בסוף שנות התשעים החלה ליברליזציה של שוק הנדל"ן בסין והתאפשרה בעלות פרטית. מאז - 30 שנה לערך - קוני הדירות לא באמת נתקלו בירידות משמעותיות, בטח שלא התרסקות. לכן גם כמעט מעולם לא היו בסין מקרים של בנקים שהגיעו לחדלות פירעון, ומשכנתאות שולמו כמעט תמיד במלואן.

נדל"ן הוא חלק מאוד משמעותי מהכלכלה הסינית, ולפי ההערכות תורם כשליש מהתל"ג שלה. הלוואות נדל"ן מהוות יותר מרבע מהלוואות הבנקים. ובסין המודרנית, בתים תמיד היו נכס בטוח ש"עושה כסף" באופן יציב וקבוע ועוזר למשקי הבית להגדיל את ההון שלהם. המחירים תמיד עלו, הביקושים היו גבוהים, וכולם הרוויחו: הממשלות המקומיות בפרובינציות הכניסו הרבה מאוד כסף לקופתן ממכירת קרקעות לבנייה; חברות הבנייה הרוויחו מהביקוש הקשיח, שנבע מהרצון של בעלי משפחה להחזיק בית; והרוכשים נהנו מעליית מחירים כמעט קבועה ומהיכולת לשעבד את הנכס. עבור משקי בית רבים, הבית מהווה יותר מ־70% מהונם.  

מודל הרכישה הנפוץ בסין הוא של דירות "חדשות מהקבלן": חברות הבנייה רוכשות את הקרקעות ומוכרות את הדירות מראש, כך שהן נדרשות להשקיע לפני המכירה רק כרבע מהעלות. את השאר, עם תוספת הרווח, הן מקבלות מרוכשי הנכסים. המודל הזה, לצד גורמים כמו נורמות חברתיות וסמלי סטטוס, הפך את רכישת הבתים החדשים לאופציה זולה בהשוואה לרכישת בתים מיד שנייה, ולכן גם לפופולרית הרבה יותר.

כל עוד עליית המחירים המשיכה, דברים התנהלו על מי מנוחות, לפחות למראית עין. אבל בפועל, הנדל"ן נהפך לסיכון מערכתי אמיתי. כלכלנים וחוקרים העוקבים אחר הנעשה סין זיהו בועת חוב גדולה שרק הולכת ותופחת כבר עשורים, וביתר שאת בשנים האחרונות. נדל"ן מהווה כ־30% מהכלכלה הסינית, ובשנים האחרונות היה נראה שהבועה במגזר הזה היא בעלת הסיכוי הגבוה ביותר להתפוצצות. התפוצצות כזו היא גורם הסיכון הראשי ליציבות המערכת הפיננסית בסין, משום שבתים אינם רק בסיס למשכנתאות של משקי הבית, אלא הם גם משמשים ביטחונות לחלק גדול מההלוואות במגזר העסקי והמסחרי, של חברות קטנות וגדולות. למעשה כל המערכת הפיננסית בסין קשורה ומושפעת משוק הנדל"ן.

הממשל הסיני לא היה עיוור לסיכון הזה. כבר ב־2017 נשיא סין שי ג'ינפינג חזר והדגיש את חשיבות הקטנת המינוף בכלכלה הסינית בכלל, ובשוק הנדל"ן בפרט. מאז, הקטנת המינוף נהפכה למדד משמעותי בהערכת תפקודם של בכירים במפלגה, במחוזות השונים ובחברות ברחבי סין. ועד היום, בכל פעם שהיה נראה שהבועה על סף פיצוץ, הממשל ידע לטפל בבעיה באופן נקודתי ולעמעם את השפעתה, באופן שמנע קריסה מערכתית.

זאת הסיבה לכך שהגל ההולך ומתגבר של סרבני משכנתאות, שמאיים להפוך לצונאמי של רוכשים שנוטשים את חובם משום שדירתם לא נבנית, מאיים כל כך על המשטר.

ככל שהמחאה התגברה, הממשל צמצם את החשיפה הפומבית שלה. כיום לא ניתן למצוא ברשת את עצומת המחאה המקורית

"שלושת הקווים האדומים"

הוצאת אוויר מבועה כה גדולה אינה מלאכה פשוטה. והיא קשה הרבה יותר כשממילא אתגרים כלכליים חיצוניים רבים שמאיטים את הכלכלה. שי חזר פעמים רבות בשנים האחרונות על משפט מפתח: "בתים הם למגורים, לא לספקולציות". המוטו הזה נועד לטפל בבועת הנדל"ן, ובסיכון המערכתי שטמון בה. הוא גם התאים מאוד לתפיסה החברתית ששי קידם, תחת הכותרת "שגשוג משותף": חלוקה שוויונית יותר של העושר וחזרה לערכים סוציאליסטיים שנדחקו הצדה בעשורים שבהם המדיניות הכלכלית בסין התמקדה בצמיחה בכל מחיר.

אלא שכל עוד היה מדובר במילים, גם אם נאמרו מפיו של המנהיג העליון רב העוצמה, החגיגה נמשכה והבועה המשיכה להתנפח. ליותר מדי גורמים בכלכלה הסינית היה מה להפסיד מעצירה שלה. עד שבאוגוסט 2020 הציגו משרד השיכון והפיתוח העירוני־כפרי והבנק המרכזי של סין מדיניות ברורה, מדידה וניתנת לאכיפה, כדי להקטין את המינוף ולצמצם את החובות המסוכנים במגזר הנדל"ן.

המדיניות הזו מוכרת בשם "שלושת הקווים האדומים", שהם שלוש דרישות למאזן של חברת פיתוח נדל"ן במדינה: שווי הנכסים צריך להיות לפחות 70% משווי ההתחייבויות; החוב נטו חייב להיות נמוך מההון העצמי; ושווי המזומן חייב להיות גבוה משווי ההלוואות לטווח קצר. התוכנית כללה קיטלוג איכות של יזמי הנדל"ן לפי ארבעה צבעים: ירוק (לטובים ביותר), ואחריו צהוב, כתום ואדום (לגרועים ביותר). בתמצית, חברות ירוקות נהנות מגמישות פיננסית ויכולת להגדיל התחייבויות. לאדומות לעומת זאת, שאינן עומדות באף קו אדום, אסור להגדיל את ההתחייבויות שלהן. ומבחינת הממשל, מי שלא תעמוד באף אחד מהקווים האדומים יכולה ליפול - ולהאשים  בכך רק את עצמה.

השוק יורד והבעיות נחשפות

כפי שקורה פעמים רבות בכלכלה, הניסיון של הממשל לקרר את השוק ולהקטין את המינוף הציף בעיות שעד אז הוסתרו. חברות נדל"ן לא יכלו עוד לגייס כסף בקלות שהתרגלו אליה, הן החלו לסבול מבעיית נזילות ובסופו של דבר לא עמדו בפירעון איגרות החוב שהנפיקו. תחילה התגלו בעיות בחברות מסדר גודל קטן או בינוני: בתחילת 2021 לא הצליחה China Fortune Land לעמוד בתשלומי האג"ח, וביולי גם חברת Sichuan Languang נתקלה באותה בעיה. שתיהן חברות פיתוח נדל"ן משמעותיות בסין, אבל החוב של אף אחת מהן לא מתקרב לזה של אברגראנד, אחת משתי יזמיות הנדל"ן הגדולות בסין.

הקריסה שלה בספטמבר בשנה שעברה, כשהתחילה להחמיץ תשלומי ריבית על האג"ח והתקרבה לחדלות פירעון, כבר הגיעה לכותרות ברחבי העולם.

חובות העתק של אברגראנד הצטברו ל־300 מיליארד דולר, ויצרו חשש מתגובת שרשרת עולמית, שכן בין בעלי החוב היו גם משקיעים גדולים מחוץ לסין. קשיי הנזילות שלה גרמו לאברגראנד להשתמש בכל הכסף שעמד לרשותה, לרבות בכספים שהצטברו מקונים ששילמו מראש על בתים שרכשו וטרם נבנו. במקרים מסוימים אף דווח על הלוואות שהחברה לקחה, ללא בושה, מעובדיה שלה - שככל הנראה עוד מחכים לכסף. כך החברה גם תעדפה את החזרי התשלומים הבוערים ביותר לבעלי האג"ח, גם הגיעה לחדלות פירעון מאוחר יותר, וגם התרוקנה לחלוטין מהון שיאפשר לה להשלים את הפרויקטים שלהם התחייבה.

ורק שהנשיא ייבחר בשלישית

זה מחזיר אותנו למרד המשכנתאות המושתק. דיווחים שונים קשרו בינו לבין הפגנות שהידרדרו לאלימות במחוז חה־נאן בסין, שם הגיעו כמה בנקים מקומיים קטנים לחדלות פירעון. חה־נאן, שבו יותר מ־100 מיליון תושבים, הוא אמנם המחוז שבו המספר הגבוה ביותר של פרויקטים הקשורים למחאה, אבל כרגע לא נמצא קשר ישיר בין הדברים.

גם כך, הממשל בסין נקלע לדילמה: חוקית, מרד אזרחי כזה אסור, מה גם שהשתתפות בו עשויה לפגוע בדירוג האשראי של סרבני המשכנתא. אבל מאבק מתוקשר או פומבי מצד הממשל עלול לפגוע עוד יותר בהשבת אמון הצרכנים, שגם כך צלל באופן דרסטי וחסר תקדים לנוכח סגרי הקורונה הנוקשים. לכן הצהרות שונות מצד גורמי ממשל מלמדות שבכוונתו לתת "תקופת חסד" לאלה שעצרו את תשלומי המשכנתא שלהם, במקרים שבהם הפרויקט שרכשו אכן לא מתקדם זה זמן. משך התקופה המדויק של "לא מתקדם" עדיין לא נקבע. בניגוד לתפיסה המקובלת במערב, הממשל רואה את תפקידו במציאת פתרון לבעיה הכלכלית, במיוחד כשהיא בהיקף ובפרופיל כזה, ולא רק בדיכוי חסר מעצורים של המוחים.

הפתרון המתבקש הוא השלמת בניית הבתים. כך יהיו נכסים מוחשיים בעלי ערך - ולא רק על הנייר. אבל איך עושים את זה כשלחברות הנדל"ן אין כסף? מי אחראי לממן את השלמת הבנייה אם החברה היזמית אינה יכולה לעשות זאת? ולמי יהיו שייכים הנכסים הבלתי מושלמים עד שיועברו לרוכשים?

היתרון של סין במקרה הזה הוא היכולת של השלטון המרכזי לכפות פתרון שכל המערכת תגויס אליו: ממשלים מקומיים, חברות הבנייה והמערכת הפיננסית. שי עצמו התבטא בנושא והממשל כבר "ביקש" מכמה מחברות הנדל"ן הגדולות, פרטיות וממשלתיות, שאינן בקשיים משמעותיים, לרכוש חלק מהפרויקטים הבעייתיים ולהשלים אותם, בתמורה להטבות ותמריצים. בחה־נאן למשל, הוקמה קרן מקומית בהובלת שתי חברות הנדל"ן הממשלתיות הגדולות בג'נגז'ואו, עיר הבירה של המחוז, והן צפויות לנסות "להציל" כמה שיותר פרויקטים שבנייתם מוטלת בספק. הממשל המרכזי גם מעודד את הבנקים לחזור לתת הלוואות לכמה מהחברות כדי שיוכלו להשלים את הפרויקטים התקועים, והצהיר על הקמת קרן ממשלתית ענקית בהיקף עשרות מיליארדי דולרים שתסייע לחלץ לפחות חלק מהחברות והגופים הפיננסיים.

כל אלה כאילו נגזרו מספר המהלכים של הממשל לטיפול במשברים כלכליים. אלא שבמקרה הנוכחי המצב שונה. בעבר מהלכי חילוץ כאלה התרחשו כשהכלכלה הסינית צמחה בקצבים שקרובים ל־10% בשנה. 2022 נראית כבר עכשיו כאחת השנים עם הצמיחה הנמוכה ביותר בהיסטוריה המודרנית של סין, אפילו בהשוואה לסגרי הקורונה של 2020. פתרון בעיות מערכתיות גדולות כאלו דורש הזרמת כספים עצומה ואמון בשלטון מצד כל הגורמים במערכת. והוא הופך קשה הרבה יותר על רקע המלחמה באוקראינה, האינפלציה הגלובלית, מלחמת הסחר עם ארצות הברית והשיבושים בשרשראות האספקה. אולי אף יותר מכל, מכבידה התעקשות הממשל על מדיניות "אפס הקורונה" הנוקשה, שקורסת מול זן האומיקרון והופכת את המשימה לכמעט בלתי אפשרית.

כל זה קורה בתקופה הפוליטית הרגישה ביותר בסין, חודשים אחדים לפני פתיחת קונגרס המפלגה ההיסטורי בסתיו, שבו הנשיא שי צפוי להיבחר לכהונה שלישית ברציפות, באופן חסר תקדים. לכן מה שקורה בסין מתחת לפני הקרקע, ודאי על רקע המשבר הכלכלי הקשה שבו היא נמצאת, עלול להתפתח מבחינת הנשיא לתרחיש בלהות.