הורג מצחוק

בסוף השבוע האחרון פגשה החברה האמריקאית דמות ליצן מוכרת, מחרידה בקיצוניותה — הג'וקר. במשך שמונה עשורים סימן נבל־העל את הרוע הטהור, הלא־אנושי, שאורב לתושבי המטרופולין. אויב מושלם, שכדי לנצח אותו נדרש מודל אמריקאי מושלם עוד יותר — מיליארדר בעל חוש צדק מפותח — שיתגלם בדמות גיבור־על. האמירה "אני באטמן" היתה לקריאת קרב בפי כל. הג'וקר היה "האחר".

ואז הופיע על המסכים חואקין פיניקס והציב מראה בפני צופיו. כי הג'וקר 2019 הוא האזרח האמריקאי: אדם פשוט, שוחר טוב, שמתקשה לשרוד ומושיט יד מתחננת לחברת השפע. הוא מבקש חמלה, ומקבל את ההיפך. קיצוצי תקציב מונעים ממנו גישה לתרופות, חבורת עשירים שתויים מכה אותו כמעט למוות. חלשים כמותו הם חמוצים ומשעממים. שליטים ובעלי הון אינם טרודים בבעיותיהם, הם בזים לעליבותם. כך נוצרות מפלצות.

את אי־הנוחות — אפילו האימה — שמעורר הג'וקר, לא ניתן לנתק מהזמן הנוכחי, שבו אמריקה מונהגת בידי נשיא־ליצן קפריזי, גס רוח עם נטייה לבוז לחלשים. מהבחינה הזאת, לא מדובר בסרט קומיקס אלא בחתרנות אמיצה תחת הנרטיב האמריקאי.

לא במקרה בסוף השבוע אבטחו שוטרים חשאיים את הקרנות הבכורה של "ג'וקר", ומבקרי קולנוע מבועתים מיהרו להטיל דופי בסרט שגרף בהליכה את אריה הזהב בפסטיבל ונציה. אישור איכויותיו יחייב התמודדות עם האמיתות שהוא מציג, עם הסדקים העמוקים שנפערו בחלום האמריקאי, שקשה יותר ויותר להחליק.

והג'וקר? הוא ימשיך בצחוקו הקומי־טרגי, הבלתי נשלט, המכאיב והמשחרר בו־זמנית, שאינו שלו אך הוא כל מהותו. תהיו בטוחים שהוא לא צוחק איתנו. הוא צוחק עלינו.