אל תחמיצו

יו"ר הקואליציה הטוב מזה שנים • המראיינים הנועזים בטלוויזיה • היזם שראוי לקאמבק • הקולנוען עם עיני הרנטגן • הראפר שמשורר בזרם תודעה • סדרת סרטי האקשן הכי מהפנטת • השפה החדשנית של דור הציפרלקס • העתיד של הספורט • והטייקון שהזניק את ישראל קדימה

"מוסף כלכליסט" מציג: תשעה מהפכנים ומהפכות שנמצאים לכם מתחת לאף, אבל אתם סנובים מכדי להכיר בגדולתם

לבטל מישהו זה הדבר הקל לעשות. דוד ביטן? עוד מריונטה של ביבי. אופירה וברקו? שני סוחרים בשוק. שי אגסי? לוזר. אבי נשר? יצרן קיטש סדרתי.

יש לא מעט אמת בביקורות הללו, אבל החיים מורכבים יותר משחור או לבן. התנשאות היא חרב פיפיות, וכשאנחנו ממהרים לבטל מישהו לחלוטין, אנחנו אלה שמפספסים. כי מהפכות לא נולדות במיינסטרים. בטח שלא באליטות. הן צומחות בשוליים ולאט־לאט קונות אחיזה. ותמיד ההמונים מתאהבים בהן הרבה לפני שהן הופכות למיינסטרים החדש. הציבור לא מטומטם, הוא משועמם. וכשהוא מזהה משהו שונה, הוא מתאהב. שומרי הסף של הטעם הטוב יכולים לצקצק עד מחרתיים. בסוף הם אלה שיֵשבו לבד בחושך.

הרי הילדים של אותם פיינשמעקרים שהרחיקו את המוזיקה המזרחית מהרדיו עכשיו מתפייטים על הגאונות של זוהר ארגוב (אבל בזים לעומר אדם). כל מי שצחק על שר הביטחון עמיר פרץ, שאפילו לא יודע להשתמש במשקפת, עכשיו מהלל את הנביא של כיפת ברזל (אבל לא מוכן לשמוע על איחוד העבודה־גשר). וכל מי שקרא לתומכי מנחם בגין "צ'חצ'חים" עכשיו מתגעגע לליכודניקים של פעם, שבניגוד למפא"י ההיסטורית העזו לעשות שלום עם הערבים (ובכל זאת בחיים לא יצביע מחל).

"מוסף כלכליסט" מגיש: תשע הברקות שנמצאות לכם מתחת לאף. מיו"ר הקואליציה הטוב זה שנים, דרך המראיינים הכי נועזים בטלוויזיה והיזם שראוי לקאמבק ועד הקולנוען עם עיני הרנטגן לישראליות. רק תבואו פתוחים.
‍
דודו מצויינים

הפרלמנטר הכי הגון בליכוד

סביר להניח שהכללת שמו של דוד ביטן בפרויקט כזה מקפיצה לא מעט מכם. ביטן שמגן על ביבי בכל הזדמנות? שניסה לסגור את התאגיד? שחשוד בעצמו בפלילים? איך אפשר לדמיין שנתגעגע אליו ברצינות או נעריך אותו בעתיד? אבל האמת היא שבלי ששמתם לב, דוד ביטן, שכיהן שנה וחצי בתפקיד (עד סוף 2017), היה יו"ר הקואליציה המוצלח ביותר בישראל בשנים האחרונות. לא מאמינים? תשאלו את חברי האופוזיציה.
יו"ר הקואליציה הוא ה"מצליף" שאחראי למשמעת הקואליציונית מצד אחד, אבל גם — ואת זה ביטן הבין מהרגע הראשון — נדרש לעבוד יד ביד עם האופוזיציה כדי להעביר חוקים. בניגוד ללא מעט מקודמיו בתפקיד מהליכוד, ביטן לא התבייש להעביר חקיקות מהצד השמאלי של המפה כשחשב שייטיבו עם הציבור. ומנגד, כשח"כ מסוים בקואליציה נהפך לסורר, הוא ידע לעשות לו חיים קשים.
בתקופה שבה השסע במדינה נראה חריף מתמיד וראש הממשלה משתלח בציבורים שלמים, ביטן ידע לשתף פעולה עם נציגי אותם ציבורים ולהעביר עשרות חוקים חשובים שנולדו באופוזיציה, כמו העלאת קצבאות הנכים; איסור הפרשת עובד לפנסיה בניגוד לרצונו; הבטחת הכנסה לנפגעות אלימות; והטלת פיקוח על הפרת צווי הגנה על אנשים הסובלים מאלימות במשפחה. הוא גם קידם באופן פעיל את היוזמות להעניק חופשת לידה לאבות ולהגביל את העמלות שגובים הכספומטים החוץ־בנקאיים, ואפילו חסם את ההצעה לספח את מעלה אדומים, שלדבריו היתה הצעה חסרת אחריות ותפגע ביחסים עם ארצות הברית.
נכון, נגד ביטן יש תשתית ראייתית להעמדתו לדין באשמת שוחד לטובת קידום פרויקטים בנדל"ן עוד מימיו כסגן ראש עיריית ראשון לציון, והוא חייב לתת על כך את הדין, אך מבחינה מוסרית כבר היו גרועים ממנו. ונכון, הוא מתחנף לראש הממשלה באופן מגוחך, אבל ההנחה שאין הבדל בינו לבין מיקי זוהר, דוד אמסלם או מירי רגב היא לא רק מתנשאת, היא גם עיוורת לפוטנציאל לבן ברית בנושאים חברתיים.
לצד הצדדים הבעייתיים, ביטן צריך להיזכר כמי שהצליח בעידן שלטון היחיד של נתניהו להשתמש בתפקיד יו"ר הקואליציה לא רק כדי לסייע לממשלה ולעומד בראשה, אלא להפוך את כל עבודת הכנסת ליעילה יותר. לפעמים הדבר הכי חתרני זה פשוט לעשות את עבודתך נאמנה.
דור סער־מן

היזם שדחף אותנו 30 שנה קדימה

להגיד שבעל השליטה בקבוצת דלק יצחק תשובה לא הרוויח את הביקורת עליו ביושר זה האנדרסטייטמנט של העשור. איפה שלא תזרקו אבן תפגעו, מהתספורת שעשה בדלק נדל"ן, דרך המאבק החריף בכל שינוי רגולציה ומיסוי שהמדינה רצתה לבצע במשק הגז ועד הפגישות האישיות עם ראש הממשלה שמעטים זוכים להן, אם בכלל.
אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: האומץ ליטול סיכונים. דלק גילתה את הגז במאגר תמר שנייה אחרי התספורת המפורסמת ההיא, וההחלטה ללכת עליו היתה הימור של הכל או כלום. הטענות שתשובה קיבל "מאגרי גז על מגש של כסף" הן בדיחה כשנזכרים מה קרה לכל המאגרים האחרים שהתאדו (זוכרים את מירה ושרה?). לחלק מהם היה על הנייר פוטנציאל לא פחות גדול מזה של לווייתן, שבימים ההם היה רק שם של יונק ימי.
על זה יש להוסיף את התושייה של תשובה בהתנהלות מול המדינה. גם אם אתם חושבים שהיה ראוי שהוא ישלם כפול על משאבי הטבע של כולנו, אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שאלמלא ידע איך להתנהל מול פקידים שמדקלמים ביורוקרטיה שנכתבה עוד בימי השלטון העותמני, הגז הטבעי עוד היה קבור היום עמוק באדמה.
כשהצינור המצרי שהוביל גז לישראל הופגז באחת ההפיכות, המשק הישראלי עלה על המסלול המהיר לשימוש מוגבר בנפט מזהם. אבל תשובה, באמביציה מטורפת, ידע לנצל את הסיטואציה, להקדים את הרגולטור בשני מהלכים ולקרב את המשק הישראלי לראשונה בתולדותיו למצב של עצמאות אנרגטית.
ואיפה אנחנו כיום? גילויי הגז אפשרו לנו לוותר למשך זמן רב (ולאט מדי) על השימוש בפחם מזהם, להגדיל את הכנסות המדינה ממיסוי ולקשור קשרים כלכליים נדירים עם ירדן ומצרים. גם הציניקנים הגדולים ביותר יודו שבשכונה הגיאוגרפית המשוגעת שלנו מכירת גז לירדן ומצרים היא בטח לא הדבר הכי גרוע בעולם. בתכלס, משק האנרגיה היה יכול לעשות את הקפיצה הזאת כבר לפני 30 שנה, אם רק היתה הממשלה מנתבת את המיליארדים מכספי המסים שבזבזה על קידוחי נפט עקרים לחיפוש גז בים.
בשורה התחתונה, כנראה גם בעוד עשור נתלונן על הטייקון ההוא שסובב את הפקידות הממשלתית על האצבע הקטנה וייצא את משאבי הטבע שלנו. אבל נעשה זאת כשהאוויר נקי יותר (כי ציי הרכב יעברו לחשמל פחות מזהם שמקורו בגז) וכשתקציב המדינה גדול הרבה יותר בזכות חוזי הגז שיכניסו לו כמיליארד שקל בחודש. ועל זה מגיע לתשובה קרדיט.
ליאור גוטמן

המנתח הרגיש של הישראליות

אבי נשר הוא מרסק הקופות הישראלי האולטימטיבי. מאז 2004, כשחזר מגלות של 15 שנה בלוס אנג'לס, הוא מוציא סרט בכל שלוש שנים, שזוכה להצלחה גדולה. סך הכל צפו 1.6 מיליון איש בששת הסרטים שביים בין "סוף העולם שמאלה" ל"סיפור אחר". יתרה מזאת, השנה שעברה הסתיימה כששני הלהיטים היחידים בה קשורים לנשר: "סיפור אחר" שביים (350 אלף כרטיסים) ו"המוסד" שהפיק (200 אלף צופים).
אבל ההצלחה אצל הקהל מעולם לא היתרגמה להצלחה בקרב תעשיית הקולנוע: נשר מעולם לא היה מועמד לפרס אופיר, לא כבמאי ולא כתסריטאי. אפילו כש"פעם הייתי" היה מועמד לשבעה פרסי אופיר, כולל לסרט הטוב ולשחקנים הראשיים, נשר לא זכה למועמדות אישית. בשלב הזה כבר היה ברור שהתעשייה סוחבת איתה אג'נדה אישית נגדו. זה ניכר גם בשיחות המסדרון שאני שומע שנים, כשוותיקי התעשייה מעקמים את האף בהתנשאות בכל פעם שמתפרסם שסרט של נשר מקבל מענקי הפקה מקרנות הקולנוע, שבצדק מתפעלות מתסריטיו המקצועניים ומהרקורד המוכח שלו גם בקרב הקהל וגם בפסטיבלים בינלאומיים.
ב־41 שנות הקריירה שלו נשר גם השתכלל כבמאי. הפקותיו נעשו אמביציוזיות יותר ויותר, ומהוות עדות להתבגרות שלו כיוצר. מליבידו הנעורים המרדני של "הלהקה", "דיזנגוף 99" ו"זעם ותהילה" אל השיח הבין־דורי הבוגר שמתנהל בין הורים לילדיהם בכל סרטיו הנוכחיים; מעלילות המתמקדות בגברים לסיפורים שמונעים על ידי נשים. נשר, שתמיד היה הבמאי הכי אמריקאי בישראל, מסתכל על החברה הישראלית ומחפש בה את הדרמות האנושיות ואת הקונפליקטים הפנים־משפחתיים שמושפעים ממחלוקות חברתיות: הגירה ב"סוף העולם שמאלה", טראומות שואה ודור שני ב"פעם הייתי" ו"החטאים", ודת ב"הסודות", "פלאות" ו"סיפור אחר".
נשר מצליח כי יש לו עיני רנטגן לתהליכי עומק חברתיים ויכולת אמפתית מרשימה; כי ההפקות שלו עשירות והצילום שלהן וירטואוזי; כי הוא בוחר שחקנים ושחקניות עם כריזמה עצומה; וכי הוא תמיד מקפיד על פסקול מושקע. יבוא יום ו"פעם הייתי", "החטאים" ו"סיפור אחר" יוכתרו כשלושה מהסרטים הישראליים הגדולים של תחילת המאה ה־21. אבל אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום.
יאיר רוה‍

היורש האמיתי של שלמה ארצי

דבר אחד שמאפיין את המוזיקה הישראלית מראשיתה ועד ימינו הוא הצורך בהבעה של מסר. בין שמדובר באהבת הארץ של הצ'יזבטרון או באהבת הפאוצ'ים של נועה קירל, שירים ישראליים נוטים לומר משהו. זה לא חייב להיות מקורי או עמוק, אבל חייב להיות פשר, שיהיה ברור ממה אנחנו מתרגשים או על מה אנחנו מתנשאים. פה ושם היו יוצאי דופן, כמעט תמיד באזורי המוזיקה האלטרנטיבית. רמי פורטיס, נושאי המגבעת וזקני צפת, למשל, התנגדו לציווי לומר דברים ברורים וכתבו שירים בסגנון סוריאליסטי או מופשט. אבל במיינסטרים, היחיד שפיתח קריירה רבת־שנים למרות (או בזכות) כתיבה בלתי מובנת במופגן הוא שלמה ארצי.
במשך השנים זכה ארצי ללא מעט זלזול עקב משפטי נונסנס כמו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור". אפילו הניסיונות להגן עליו — בטענה שמדובר בכתיבה פואטית מורכבת שדורשת פענוח — נפלו לאותו בור של מבקריו, בכך שהניחו שמאחורי צירופי המילים שלו חייבת להיות משמעות קוהרנטית שניתן לחשוף. האמת היא שבכתיבה האסוציאטיבית שלו ארצי ממשיך מסורת מודרניסטית ארוכה, שעם נציגיה נמנים הסופר לואיס קרול, משוררי הדאדא והסוריאליזם של ראשית המאה ה־20 ויוצרי הרוק הפסיכדלי של שנות השישים: מסורת של חתירה נגד המשמעות, שימוש בשפה רק כדי לפרק את האפשרות לקבע בעזרתה מובן כלשהו.
והנה בשנים האחרונות צץ לארצי יורש מפתיע: הראפר דודו פארוק. הביקורות שספג פארוק עקב התכנים הסקסיסטיים בשיריו היו מוצדקות בחלקן אבל הסיטו את תשומת הלב ממה שמעניין יותר אצלו: יכולתו יוצאת הדופן לעקם את חוקי השפה, להפליג אסוציאטיבית ממילה למילה ולייצר אמירות ודימויים שהם בו־בזמן מסקרנים וסתומים לחלוטין.
שיריו עוסקים בעיקר בהישגיו המיניים, כמעין פרודיה על הגבריות הקלאסית, אבל המילים שהוא בוחר למטרה הזו נובעות היישר מתוך הלא מודע של התרבות הפופולרית הישראלית, בהתרוצצות מתמדת בין אתרי חדשות, קופונים, רכילות ופורנו. "מה שלומך את לא שואלת מה שלומי שבת" זה לא משפט שצריך להבין. המילים מונחות זו לצד זו כמו במחולל סטטוסים אוטומטיים שיצא מכלל שליטה. הן מוכרות לנו, אבל כל ניסיון להפיק מהן משמעות ברורה נועד לכישלון. אם הדימויים בהתפארות כמו "יש דיבור חריף אתה בלון של הליום / אתה ברמי לוי ואני בסלקום" אקראיים קצת פחות, זה רק עוזר להדגיש את האבסורדיות שבבחירה בהם.
פארוק יונק מתרבות הטראפ (הסגנון הדומיננטי בהיפ־הופ העכשווי, שמאופיין בתכנים אפלים ואלימים) ומפגיש אותה עם ז'אנר "שירי הדיכאון" ששלט במוזיקה המזרחית בתחילת שנות התשעים. לתוך אלו הוא יוצק כתיבה חופשית ואסוציאטיבית, המרכיב הסודי שמייצר את הקסם. קשה להעריך את עתידו בעולם המוזיקה, אבל כשפארוק מכריז "יש לי באס בבגאז' שעונים ואתה כולך על אוטו טרנטה / אל תיגע בו נגעת נסעת / את אלירן שברת שילמת", הוא ממשיך נאמנה את הדרך המוזרה שאיבדו הגברים של ארצי דרך מרפסת.
ד"ר נדב אפל
‍

המראיינים הכי בועטים בטלוויזיה

קל להתנשא על אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. ההתלהמות, הצהוב, שעת השידור בשישי אחרי הצהריים — כולם משדרים טראש. כאילו הסרט הערבי של ילדותנו התחלף בדיון עומק עם אייל גולן על הסיבה שבגללה הסיר את העוקב מאופירה באינסטגרם. אבל, אם תתעלמו שנייה מהרעש (אני יודע, זה קשה) תגלו מתחת לפני השטח את המראיינים היחידים שרלבנטיים היום. ממש כך. "אופירה וברקו" הוא המקום היחיד שבו פוליטיקאי מגיע לראיון בלי לדעת איך יצא ממנו. זה קורה כי אותם פוליטיקאים מגיעים מנוטרלים מההגנות שלהם. גם הם, כמוכם, מסתכלים על ברקו ואופירה מלמעלה. אבל בעיקר זה קורה כי לאופירה וברקו יש משהו שאין לאף מראיין אחר היום: אותנטיות.
לא, אני לא מדבר על אותנטיות סמי־גזענית של אנשים־חמים־והאוכל־שלהם־מאוד־טעים, אלא על העובדה שברקו ואסייג הם היחידים היום שהקהל מאמין שהם לא משוחדים. באופן אירוני, דווקא העובדה שמדובר בצמד אגואים עצום שמאוהב בעצמו נותנת להם קרדיט יותר מלכל מראיין אחר, כי אנחנו מבינים שאין להם שום אינטרס מעבר לזה הצר שלהם. והם מנצלים את הקרדיט הזה כדי לשאול שאלות שאחרים לא יעזו להעלות על דל שפתיהם.
כך למשל הם לא התביישו לשאול את מירי רגב אם הליכוד החביא אותה בקמפיין לבחירות; את אהוד ברק אם הוא לא מתבאס מכך שלא רצו אותו כראש ממשלה; ואפילו את חיים אוליאל, שבא להתראיין על בנו שנפטר זה מכבר ממנת יתר, הם תחקרו על הדברים הכי קשים בלי להידרדר לקיטש.
נכון, לא מדובר בסוגה עילית. זאת תוכנית שלפרקים קשה מאוד לצרוך אותה. אבל בעידן שבו עיתונאים נזהרים בלשונם כדי לא לאבד מפרסמים או להבריח צופים — אופירה וברקו הם היחידים שאפשר לסמוך עליהם שיגידו את מה שהם באמת חושבים.
אריאל גרייזס
‍

קולנוע שגורם לך להתרגש כמו ילד

את התגובות הכי קשות על סרטי "מהיר ועצבני" תשמעו מאנשים שלא ראו אותם. נכון, יש בהם טוויסטים מופרכים, סצנות אקשן שנוגדות את כל חוקי הפיזיקה ודמויות חייזריות לחלוטין. אבל מי שדווקא כן טרח וצפה בהם (מהסרט הרביעי והלאה; אין צורך לצפות בשלושת הראשונים) כבר יודע שהם גם יצירתיים, מושקעים ומלהיבים באופן שגורם לך לצרוח מהפתעה. המפגש בין עלילות אופרות סבון לכוכבי האקשן הכי כיפיים בהוליווד יוצר הכלאה בין סרט גיבורי־על, סרטי "אושן 11" ו"משימה בלתי אפשרית". וזה כל כך פאקינג כיף.
בזמן שמארוול הרכיבה באיטיות יקום קולנועי עצום וכל שאר האולפנים ניסו לחקות אותה, סרטי "מהיר ועצבני" חסרי היומרות צברו להם קהל מעריצים עצום ונאמן. כמעט בלי שנשים לב, סדרת הסרטים נהפכה להצלחה היסטרית שמשנה ומגדירה מחדש את הגבולות של הספקטקל הקולנועי, בלי לעשות מזה עניין גדול. הקלילות שלה היא מה שנותן לה ייחוד בעידן שבו בלוקבאסטרים לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, ולרוב מתישה.
סרטי הסדרה מצליחים בטירוף כי הם עלו על הטריק הסודי — אם האקשן חכם הסרט לא חייב להיות כזה. זה לא באג, אלא פיצ'ר. הסרטים האלה כל כך אווריריים עד ששום דבר לא עוצר או מגביל אותם באמת. אפשר לתת למכונית לנסוע דרך חלון של גורד שחקים בדובאי אל תוך חלון של גורד שחקים אחר. אפשר להצניח מכוניות ממטוס או להפיל ערימה שלהן מחניון אל הכביש. הדמויות שהתחילו כפושעים קטנים עם חיבה למכוניות כבר נהפכו לגיבורי־על. הם יכולים לעשות הכל כולל הכל עם קצת עזרה מהאפקטים הממוחשבים, שבתחילת הסדרה רק העיקו עליה ועכשיו נותנים לה את הדחיפה הנוספת שמאפשרת לה נסיעה חלקה.
כל זה עלול להישמע כמו מחמאה־מעליבה שנותנים לילד מתקשה, אבל זה לא העניין בשום פנים ואופן. גם הצופה הציני והקטנוני יכול לחזור ב"מהיר ועצבני" לסטייט אוף מיינד של ילד נלהב שסקרן לראות אילו עוד הפתעות יש ליוצרים בשרוול בשבילו. זאת חוויית קולנוע שואבת שלא מנסה לגרום לך לחשוב, אבל בהחלט גורמת לך להרגיש.
נעמה רק
‍

השיא שאליו מתקדמת האנושות

מתוך 50 מהריצות המהירות ביותר ל־100 מטרים, 35 שייכות לאצנים שבעברם כשלו בבדיקות לגילוי סמים ממריצים בגופם. כל הריצות הללו נעשו, כביכול, כשהספורטאים היו נקיים מסמים, ולכן שומרים את התוצאה. אבל מה הסיכוי שכולם הגיעו לשיאם ללא סיוע כימי?
לפי בדיקות הסמים של הארגון ללוחמה בסמים בספורט (WADA) רק 1%–2% מהספורטאים משתמשים בסמים, אבל אלו רק מי שנתפסו. מחקרים פרטיים שעשו WADA וגופים אחרים מצאו כי 29%–70% מהספורטאים משתמשים בסמים ממריצים.
סמים התערבבו בספורט במרוצת ההיסטוריה ועל הבמות הגדולות ביותר: האצן הקנדי בן ג'ונסון שבר את השיא העולמי לריצת 100 מטרים באולימפיאדת סיאול 1988, אך נפסל ונאלץ לוותר על מדליית הזהב לטובת קארל לואיס ה"נקי". מאוחר יותר התברר כי הרשויות האמריקאיות העלימו עין מכך שלואיס נכשל בבדיקות סמים בשנים 1988–2000; נבחרת גרמניה, שזכתה במונדיאל 1954, השתמשה בפרוויטין (Pervitin), חומר שהנאצים השתמשו בו במלחמת העולם השנייה "כדי להיות אגרסיביים וחסרי פחד"; 65% מהרוכבים המצטיינים בטור דה פראנס בשנים 1998–2013 השתמשו בסמים ממריצים, ובהם לאנס ארמסטרונג כמובן; ושחקני NBA ו־MLB (ליגת הבייסבול) רבים נוסעים ל"מעבדות בגרמניה" כדי לעבור "טיפול מיוחד", שקובי בראיינט בכבודו ובעצמו המליץ עליו, כולל כוכבים כמו אנדרו ביינום ואלכס רודריגז.
בניגוד לדימוי האפלולי, אנחנו כבר מזמן לא בעידן הסטרואידים הפרימיטיביים, שפגעו חמורות בגופי הספורטאים. הסמים הממריצים של ימינו הם תוצר של חזית המחקרים ואינם אסורים על פי חוק אזרחי. רק בספורט הם לא חוקיים.
לא רחוק היום שבו טכנולוגיה ביו־מכנית תוכל להאריך את חיינו בחידוש תאים, להגדיל את היכולות הקוגניטיביות שלנו ולמנוע הזדקנות. להתפתחויות הללו יש השפעה גם על הספורט. בזכות טכנולוגיות ביו־מכניות והבנת הגנטיקה האנושית, אתלטים יוכלו לטפל בשרירים שלהם עם התאים שלהם עצמם ולשנות את שריריהם.
ספורט בוחן עד כמה אפשר למתוח את קצה היכולת האנושית, אבל ההגדרה של "אנושית" משתנה כל הזמן. אנחנו נמצאים בפתחו של עידן חדש, של התערבות ביוטכנולוגית ישירה בחיים של כולם. הספורט המקצועני צריך להיות בחזית המהפכה־אבולוציה הזו ולא במאבק חסר תועלת נגדה. בסופו של יום, אם כל ספורטאי בעולם ישתמש ב"סם גנטי ממריץ", אז אלו עם היכולות האנושיות החזקות, נחישות, מוסר עבודה ומנטליות של ווינרים, ינצחו. כך הספורט יהפוך, באופן הטהור ביותר, למאבק בין יכולות אנושיות ולא למעבדות סודיות.
אוריאל דסקל
‍

קולו של דור הציפרלקס

ממים נתפסים כיום כדאחקה שטותית. אמצעי לסאטירה שנונה במקרה הטוב, לא מעבר לכך. שהרי לא מדובר בסוגה אמנותית נשגבת. כל מה שצריך לעשות זה לחבר טקסט לתמונה, רצוי באופן שמשנה או מאתגר את משמעותה המקורית. אבל מתחת לאף שלכם נהפכו הממים לאמצעי יעיל מאוד עבור דור הציפרלקס, או "מילניאלים מבוגרים", כדי להתמודד עם קשיי הקיום היומיומי, ובהם מחלות מנטליות או פיזיות.
לקסיקון הסלנג Urban Dictionary מגדיר ממים תופעת "אמנות ולייפסטייל שמשתמשים בה טינאייג'רים ובוגרים שרוצים לחיות חיים שלא כוללים דיכאון". ואכן, רוב חשבונות הממים הכי פופולריים באינסטגרם קשורים בדיכאון ובעיות נפשיות. יוצרים ויוצרות כמו dyingbutfine@ או @nickcaveandthebadmemes לוקחים פריימים מסדרות וסרטים או תמונות של אמנים פופולריים ומנתקים אותם מההקשר המקורי באמצעות כיתוב שמבטא מאבקים פנימיים.
כך למשל, ברבי שמחזיקה כלב מפונפן וכוס סטארבקס מקבלת פרשנות חדשה בגלל הכיתוב "ממשיכה בשגרת היום שלך כאילו לא ייעצת אתמול לאמא שלך להעביר את אביך למוסד גריאטרי". זה מסר שללא המגננה של התמונה לא היה מצליח להחליק בגרון של הגולשים. שלא לדבר על מצוקה יומיומית, אפורה ולא תמיד מעוררת הזדהות כמו הקושי לקום מהמיטה של אנשים בדיכאון.
בשנתיים האחרונות אני משתמשת בעולם הממים כדי לתקשר חוויות ספציפיות שנובעות מהיותי חולה בשתי מחלות כרוניות שמקשות תפקוד יומיומי. אף שאני כותבת בעיתון, מצייצת בטוויטר וכותבת סטטוסים בפייסבוק, אף אחד מאמצעי התקשורת האלו לא ישמש אותי לקטר על זה שגם הבוקר קמתי עם כאבים מתישים בגלל הפיברומיאלגיה שלי. סביר שאקח תמונה מ"באפי קוטלת הערפדים" או צילום מסך מקליפ של קייט בוש, ואדביק אליהם כיתוב ציני כלשהו. כי איך תתלונני שוב ושוב ושוב על אותו הדבר שאת סובלת ממנו בכל יום בלי להפוך לקוטרית מעצבנת, או גרוע מזה, דמות חסרת אונים? עם קצת הומור אפל והרבה רפרנסים תרבותיים שרוב האנשים סביבי מכירים ואוהבים. דבש אפקטיבי יותר מחומץ.
הכאב שלי אולי לא משתנה, אבל יש לי אלף פריימים מסדרות, סרטים או הופעות, שיכולים לשמש אותי כדי לבטא אותו ולקבל בדיוק את התגובה שאני מקווה לה — קצת קשב ומעט אמפתיה בגובה העיניים.
ניצן פינקו

האיש שחזה את העתיד מוקדם מדי

בימים אלה מככב אדם נוימן במחזה התורן על ילד הפלא הישראלי שקפץ גבוה מדי ומהר מדי. המייסד של WeWork, שהביאה את השיבוש לשוק הנדל"ן למשרדים, הודח מכס המנכ"ל של החברה שהקים, ויורשיו צריכים כעת לשבור את הראש איך להוציא את חברת חללי העבודה המשותפים מן המערבולת שאליה נקלעה.
אבל הוא רק הכוכב התורן. לא הרבה לפניו, ב־2012, היה זה שי אגסי שעבר את כל הדרך ממאה לאפס במהירות הבזק. מאישיות נערצת בזכות החזון והכריזמה למי שמגורש מעירו כי החזון כבר נתפס כחלום בהקיץ והכריזמה כיהירות. אגסי אולי שרף פחות כסף מנוימן, אבל כשחלוצת הרכב החשמלי בטר פלייס קרסה היא לא הותירה מאחוריה דבר מלבד פילים לבנים בדמות תחנות טעינה שפזורות ברחבי ישראל, מעבדת הניסוי של חזון הרכב החשמלי.
אגסי הביא את הדיסרפשן לעולם הרכב כשהמושג עצמו עוד לא ממש היה קיים. אחרי הקריסה "הבינו" לפתע כולם איך המספרים שנהג אגסי לכתוב במהירות מסחררת על לוחות פלסטיק במשרדי המשקיעים לא מתחברים והסבירו בלהט למה אין עתיד לרכב החשמלי.
אבל הם טעו, חזון הרכב החשמלי קרם עור וגידים, ונכון לסוף 2019 נראה כי אף על פי שהדיבור האופנתי הוא על רכב אוטונומי, המהפכה החשמלית הרבה יותר ממשית וקרובה. הסוללות כבר מגיעות לטווח של 400 ק"מ, ותשתיות טעינה, גם אם בכמות לא מספקת, כבר נפרסות ברחבי העולם, בעיקר באירופה. כיום, בחלוף שבע שנים — שהיו מהסוערות והמהפכניות בענף הכבד והמנומנם ששינויים בו קורים בקצב של בורג יחיד בשנה — מחלחלת ההבנה כי אגסי צדק. הוא רק הקדים את זמנו.
אז איך זה שהוא טרם שב ללב הקונצנזוס? מדוע, חרף היותו מרצה מחונן ודובר כריזמטי, אגסי לא חזר לבמה? למה הקהילה העסקית מסרבת לשוב ולאמץ אותו? אם בעבר אפשר היה לתלות את העוינות כלפיו ביהירות ובהתנשאות של ילד הפלא, הרי שכיום לא יהיה מופרך להעריך שהעוינות כלפיו טמונה פשוט בהבנה שהוא צדק, ואנחנו טעינו. על זה באמת קשה לסלוח.
סופי שולמן

יום יבוא ותבינו