למה בעידן התיעוד עוד רבים על האמת?

המהלך השנוי במחלוקת במשחק בין לסטר וטוטנהאם, לפני שבועיים. פסילה על חודו של סנטימטר.
‍צילומים: אי.אף.פי, Netflix

שער שנפסל על נבדל הוא לא אירוע חריג בכדורגל, ובכל זאת פסילת הגול של טוטנהאם לשערה של לסטר לפני שבועיים חוללה סערה, ודוקא בגלל שהיה תיעוד לאותו נבדל לכאורה. אחרי שנים של תלונות על טעויות שיפוט, השנה הוכנסה לפרמיירליג האנגלית מערכת "שופט הווידיאו" (VAR) שמאפשרת לבחון אירועים שנויים במחלוקת באמצעות הילוך חוזר. במקרה הזה העידו המצלמות שהשחקן שקיבל את הכדור היה בנבדל של כסנטימטר. ועל כך זעמו התגובות: האם לשם כך נחקק חוק הנבדל, לפסול גול על חודו של מילימטר? האם המצלמות בכלל מסוגלות להבחין בפער כזה?

זאת לא השערורייה הראשונה שה־VAR מעורב בה. כמעט בכל שבוע צצה אחת חדשה: פנדלים שנשרקו לשווא ולא בוטלו; פנדלים שהיו צריכים להישרק אבל זכו להתעלמות; ונגיעות יד ברחבה שלאף אחד היום אין בדיוק מושג מתי הן שוות בעיטת 11 מטר ומתי לא. במקום להפחית את המחלוקות, נדמה שהן רק מתרבות. אבל בים הטיעונים בעד ונגד, נשכחה עובדה אחת: החיפוש אחר הצדק האבסולוטי הוא עקר מיסודו.

בסדרת הפודקאסטים של מייקל לואיס שיצאה לאחרונה הוא דן בדיוק בבעיה הזאת: כיצד זה שליגת ה־NBA שיפרה ושכללה את השיפוט, כולל שימוש מסיבי במצלמות טלוויזיה, אבל הטענות כלפיו רק מחריפות? התשובה שלו היא שעם מהפכת המידע נעלמו מחיינו השופטים האובייקטיבים, אותם אנשי סמכות שתפקידם היה להחליט בשבילנו מה נכון ומה לא.

לשינוי הזה יש אפקטים חיוביים לרוב. לדוגמא, אנחנו כבר לא תלויים בשדרני רדיו שיקבעו לנו מה לשמוע, אבל יש גם לא מעט תוצאות שליליות. בהיעדר שופט, כל דעה הופכת לעובדה והאינטרנט הוא ספרייה אינסופית של דעות כאלה. רוצים להוכיח שהעולם שטוח? הנה חופן סרטוני וידיאו מתאימים. חיסונים גורמים לאוטיזם? קחו כמה מאמרים שיחזקו אתכם.

בעולם החדש, להתווכח על עובדות זה חסר תועלת כמו שחקן שמנסה לשכנע את השופט שלא היה פנדל. נוכחות המצלמות במגרש לא שיפרה את השיפוט, אלא דוקא פגעה בו, כי היא פגעה בסמכות האנשים שאחראים על החוקים. אולי כולנו פשוט צריכים להשלים עם העובדה שיש מקומות, כמו מגרש הכדורגל למשל, שבהם החיפוש אחר האמת המוחלטת סופו שיסתיים בידיים ריקות. פשוט כי אין כזאת.


‍

מה אפשר ללמוד מטום בריידי על חשיבות תחושת המשמעות?

בריידי מחבק את חברו לקבוצה ג'וליאן אדלמן, אחרי הניצחון בסופרבול 2019. "אני רוצה מסביבי כמה שיותר בחורים טובים". צילומים: אי.אף.פי, Netflix

ב־NFL, ליגת הפוטבול האמריקאית, תקרת השכר לכל קבוצה היא נוקשה. כלומר, אי אפשר לעקוף אותה — בניגוד למה שנהוג ב־NBA, למשל, שם קבוצות יכולות לשלם לשחקניהן סכומים ששוברים את תקרת השכר, בתנאי שהן משלמות על זה "קנס".

מבנה השכר ב־NFL מגביל את ההכנסות של כל שחקן ושחקן, אבל כשלכל קבוצה מותר לשלם 188 מיליון דולר לשחקנים, מן הסתם יהיו מיליונרים רבים. ומן הסתם, כמו בכל מערכת שאינה קיבוץ, יש כאלה שמגיע להם יותר.

על פניו, השחקן הכי טוב בכל הזמנים צריך להיות זה שהרוויח הכי הרבה בקריירה שלו. טום בריידי, שזכה בשישה סופרבולים כקוורטרבק בניו אינגלנד פטריוטס, בהחלט נופל בקטגוריה של "הכי טוב בכל הזמנים". הוא המקצוען האולטימטיבי, שבגיל 42 עדיין מתאמן יותר מכל אחד אחר, אובססיבי לגבי ביצועיו ומנתח אותם בווידיאו ללא הםסק.

והוא גם מוותר על כסף כדי שהקבוצה סביבו תהיה איכותית יותר. לפי ההערכות, בריידי — שהרוויח יותר מ־197 מיליון דולר במשך הקריירה — ויתר על לפחות 60 מיליון דולר במהלכה, מה שמונע ממנו להיות שחקן הפוטבול העשיר בכל הזמנים. לפי החישובים ביחס לקוורטרבקים אחרים בגילו, הוא ויתר על לפחות 100 מיליון דולר. הוא אולי הקריב מכספו — אבל, כאמור, זה הוביל לכך שהפטריוטס שלו זכו בשישה סופרבולים, יותר מכל קבוצה אחרת (למעט פיטסבורג סטילרס, שגם היא זכתה בשישה, אבל בכל ההיסטוריה שלה).

בריידי הסביר לג'ימי קימל למה הוא מקבל פחות כסף: "ניצחונות עומדים בראש סדר העדיפויות שלי. ב־NFL אפשר להוציא סכום מוגבל על שחקנים, ולכן מישהו תמיד ירוויח פחות. מנקודת מבט תחרותית, אני רוצה סביבי כמה שיותר בחורים טובים".

אין הרבה כוכבים שיוותרו על כסף כדי שחבריהם לקבוצה יהיו איכותיים יותר, אבל כשחושבים על זה, זה הגיוני: בריאותו ויכולותיו של בריידי תלויות בקו קדמי שסופג בשבילו מכות ומגן עליו מאנשים בגודל של משאית שרצים לעברו כדי לחסלו. כשהוא מוותר על כסף כדי להציב בקו הזה את הטובים שבטובים, הוא יכול להוציא יותר איכות מהמשחק שלו, להאריך את הקריירה שלו ולהפוך אותה למשמעותית יותר.

במהלך הקריירה שלו ויתר בריידי על לפחות 60 מיליון דולר כדי שהקבוצה סביבו תהיה איכותית יותר. זה הגיוני: בריאותו וביצועיו תלויים בקו הקדמי של הקבוצה, שסופג בשבילו מכות

קיאנו ריבס, גם הוא מהגדולים בתחומו, ויתר כמה פעמים על חלק משכרו כדי ללהק לסרטים שבהם השתתף שחקני איכות שהפכו את הסרטים לטובים יותר: ב־1997 הוא ויתר על 2 מיליון דולר כדי להביא את אל פאצ'ינו ל"מלכודת לפרקליט"; ב־2000 הוא ויתר על עוד כמה מיליונים כדי להביא את ג'ין הקמן ל"המחליפים"; ובשני ההמשכונים של "המטריקס" הוא צמצם את חלקו ברווחים העתידיים לטובת צוותי האפקטים והתלבושות שעבודתם, לדעתו, היתה קריטית להצלחת הסדרה. כשהמהלכים האלה התקבלו בהרמת גבה, הוא הסביר ש"עם הכסף שכבר עשיתי אני יכול לחיות מאות שנים", ולכן לא אכפת לו לוותר.

עכשיו תגידו, "חוכמה גדולה! בריידי וריבס מוכנים לוותר על כסף? יופי, אבל זה לא באמת אומר משהו, כי לא חסר להם כסף".

העניין הוא שייתכן שגם כל אחת ואחד מאיתנו היו מוותרים על כסף, אם זה היה מבטיח להם צוות יותר איכותי ומקנה משמעות רבה יותר לעבודתם. BetterUp Labs, תוכנית אמריקאית לפיתוח מנהיגות עסקית, עשתה סקר בקרב 2,285 אמריקאים וגילתה ש־90% מהם מוכנים לוותר על כסף כדי שמקום העבודה שלהם יעניק לעבודתם יותר "משמעות", מהזדמנויות לפיתוח אישי ועד משמעות גדולה יותר לחיים. כשנשאלו על כמה משכרם היו מוותרים, התשובה הממוצעת היתה 23%. במספרים, האמריקאי הממוצע מוכן לוותר על כ־20 אלף דולר בשנה כדי להרגיש "משמעותי" בעבודה. לשם השוואה, השכר הממוצע בארצות הברית הוא כ־46 אלף דולר בשנה.

לפי עוד ממצא מהסקר, עובד שמרגיש משמעותי מייצר בשנה 9,078 דולר יותר מעובד שמרגיש לא משמעותי. עובדים עם משמעות עובדים יותר וגם יעילים יותר.

ממצאים דומים עלו גם במחקר של הכלכלן ההתנהגותי פרופ' דן אריאלי, שגילה שתוספת קטנה לתחושת המשמעות של עובדים עשויה להגדיל את התפוקה שלהם ב־30%. "עבודה עם משמעות מספקת יותר", הסביר. "אנחנו מוכנים לעבוד יותר עבור פחות כשאנחנו מרגישים שהעבודה שלנו היא בעלת משמעות או סוג של תכלית, לא משנה עד כמה היא קטנה".

המסקנה היא שמשמעות היא משאב חשוב למערכת, כל מערכת. אולי זה אומר שגם מנכ"לים שמכניסים מיליונים יכולים לקצץ בשכרם כדי לגייס עובדים טובים יותר, לצמצם פיטורים ולהכניס משמעות לקריירה שלהם, ולהישגי החברות שהם מובילים.


‍

האם נגמר עידן הפקות האוסקר של נטפליקס?

בתחילת יוני כינס טד סרנדוס, מנהל התוכן של נטפליקס, את בכירי מחלקתו לישיבה יוצאת דופן שבה ביקש מהם להתחיל לתקצב סרטים באופן "יותר אחראי". עם תקציב שנתי של 15 מיליארד דולר לרכש והפקת תוכן, נטפליקס התפרסמה בתור החברה עם הכיסים העמוקים, זו שתשלם מחירי עתק על סרטים שהאולפנים האחרים ויתרו עליהם. אבל מעתה, דרש סרנדוס, סרטים יאושרו להפקה רק על סמך יכולתם לגייס מנויים חדשים, ולא על סמך סיכוייהם לזכות בפרסים.

לנטפליקס, כך מתברר, יש "מדד יעילות" שמשקלל כמה צפיות היו לסרט (או הסדרה) בחודש הראשון שלהם ביחס לעלות ההפקה, ומהנתונים שפרסמה אפשר להעריך שהיא שואפת להשיג לפחות צפייה אחת על כל דולר שהשקיעה. כך למשל, "משולש הגבולות" עם בן אפלק נחשב סרט לא יעיל. הוא אמנם הסרט השלישי הכי נצפה השנה עם 52 מיליון צופים, אך עדיין לא מספיק כדי להצדיק את מחירו: 115 מיליון דולר.

וזה מעלה את השאלה: מה נטפליקס חושבת כיום על "רומא" אחרי שקנתה את הסרט להפצה ב־20 מיליון דולר ובזבזה עליו עוד 25–60 מיליון דולר באחד הקמפיינים היקרים ביותר לאוסקר? היא אמנם גרפה שלושה פסלונים והמון כיסוי תקשורתי, אבל לא את פרס הסרט הטוב ביותר. ובכל מקרה נתוני הצפייה בסרט לא היו קרובים להצדיק את ההוצאה. האם זה אומר שנטפליקס תפסיק להשקיע בסרטי אוסקר או בהפקות ענק?
‍
לא חלפו יומיים מהפרסום על ישיבת אנשי התוכן של נטפליקס, והודעה חדשה לעיתונות פורסמה: נטפליקס תממן ותפיץ את סרט האקשן של דוויין ג'ונסון וגל גדות, "Red Notice", אחרי שיוניברסל ויתרו עליו כי היה יקר מדי — 150 מיליון דולר. במקביל, נודע שהתקציב של "האירי", הסרט החדש של מרטין סקורסזי, עם רוברט דה נירו, אל פצ'ינו וג'ו פשי, התנפח כבר ל־150 מיליון דולר. איפה זה ואיפה "לתקצב סרטים באופן אחראי"?

"האירי" ו"Red Notice" הן לא הפקות הענק היחידות שבהן משקיעה נטפליקס. "Six Underground" של מייקל ביי (הפקה של 150 מיליון דולר) יגיע למסכים עוד השנה, ואחריו יבואו גם "אל קאמינו" (ההמשכון ל"שובר שורות"), הקומדיה של וויל פארל על האירוויזיון והחדשים של במאי־העל ג'ורג' קלוני, רוברט רודריגז ("אליטה") וזאק סניידר ("ליגת הצדק"). קמפיינים לאוסקר ל"האירי" ול"סיפור נישואין" של נואה באומבך גם יושקו בקרוב.

אם כן, מה בדיוק נטפליקס רוצה לעשות, לצמצם או לנפח? להפנות עורף לאוסקרים או להשקיע בהם? התשובה היא גם וגם, פשוט ביתר סלקטיביות. גורם ישראלי שעובד עם נטפליקס מסביר שבשונה מאולפנים אחרים, לה אין מחלקת פיתוח, והיא סומכת לחלוטין על המפיקים שמולם היא עובדת ולרוב מבקשת לקבל תוצר גמור בלי להתערב בתהליך. עד לאחרונה, היא אפילו לא ביקשה פיילוטים לסדרות שאישרה להפקה. וחוסר המעורבות הזה ניכר בתוצאות, שלא תמיד היו אפויות מספיק.

נטפליקס זללה בגרגרנות כל מה שהצליחה להניח את ידיה עליו, ועכשיו צריכה לברור תכנים כדי להתמודד עם התחרות. זה האתגר העיקרי שלה השנה — רגע לפני השקת שירות הסטרימינג של דיסני בארצות הברית ב־12.11, ולאור זאת שברבעון האחרון, בעקבות העלאת מחירים, היא ספגה לראשונה ירידה בכמות המנויים בארצות הברית.

האתגר השני של נטפליקס הוא להפוך את סרטיה לתכנים ויראליים. השנה מעריצי "קופסת הציפורים" הציפו את טוויטר בממים והפכו את הסרט לשיחת הרגע. זה פקח את עיני המנהלים, ולכן על ההחלטה לממן את "Red Notice" למדנו מפוסטים ממותגים של ג'ונסון וגדות. נוכחות חזקה ברשת יכולה להצדיק תקציב של 150 מיליון דולר.

בשורה התחתונה: בשנה הקרובה כנראה לא נקבל עוד סרט שחור לבן בשפה זרה שיאיים לקחת את האוסקר, אבל כנראה שנקבל גם הרבה פחות זבל, מהסוג שמציף היום את נטפליקס. זו לא בהכרח עסקה גרועה. תודו, את "רומא" במילא לא ראיתם.