"אחרי החגים" הוא מושא ציפייה, אפילו תשוקה. אפילו השיר מבטיח: אחרי החגים יתחדש הכל. אבל ההסתכלות הזאת על ה"אחרי" קצת חותרת תחת המשמעות של החג; תקופת חגי תשרי היא זו שאמורה להיות תקופת ההתחדשות, ימים של לידה מחדש שבהם משאירים מאחור את כל מה שרע ומתחילים בדף חלק ונקי.

בפועל, הישראלים אוהבים לדחות לעצמם את ההתחדשות. החגים הם לא ההזדמנות להתחיל מבראשית, והם מעוררים בנו צורך לפנות קצת מקום. אלה לא הימים הנוראים לחשבון נפש, אלא הימים הנוראים שבהם אנחנו צריכים לתכנן סעודות, לארח ולהתארח, לתמרן בין ימי חופש לעבודה, נאבקים ליצור איזה סדר יום הגיוני. ובמצב כזה, אנחנו מתקשים לקבל החלטות נורמליות. כמו ילד שמבקשים ממנו לסדר את החדר והוא מפטיר "אחר כך".

התמכרנו קצת לקונספט של "אחרי". אנחנו מבטיחים לעצמנו שאחרי שכל החגים (הסמוכים מדי לחופשת הקיץ) ייגמרו נעשה את התיקון בבית, נירשם לחוג, נשקיע בעצמנו. רק מתוך השגרה האפורה נוכל להתחיל לתקן את מה שהתקלקל.

והדחייה, המריחה, ההמתנה, חורגת בהרבה מהחיים הקטנים שלנו. היא כבר מוטמעת בדנ"א הישראלי, כפי שמעידה המערכת הפוליטית הנוכחית. איש לא מנסה התחדשות, כולם מורחים, מחכים, נושאים עיניים ל"אחרי". וגם שם אנחנו בעצם יודעים את מה שהחיים שלנו לימדו אותנו: לא באמת קורה משהו אחרי החגים, ואין למה לצפות. עם שהתרגל לחכות בגלויות, לצפות למשיח, הוא עם שהמתנה היא המהות המרכזית שלו. הציונות היתה אמורה להיות האקט שמשנה את זה, שמאפשר לנו להפסיק להמתין למשיח, לדבר הגדול שיקרה, ופשוט לעשות אותו. במקום זה נראה שחזרנו לחכות.