ביקורת בונה

//

כתבה ואיירה: מיטל שפירו

ביקורת בונה

כתבה ואיירה:
מיטל שפירו

גברים בלי חולצה

נתלים מברזלים

מעל בריכות מים

הפכו לתוכן הנפוץ ביותר בטלוויזיה

בבית שלי, אחרי פייק ניוז פוליטי ותוכניות בישול.

אני מניחה שזאת הפעם הראשונה בחייהם של גברים רבים שבה מצאו את עצמם חסרי ביטחון מול הטלוויזיה, פשוט מפני שרואים בה גברים אחרים, יפים מהם ובעלי ריבועי בטן מסודרים כמו בתבנית קוביות קרח. "מה, כאילו, היית רוצה שאני... אראה... ככה?", הם שואלים בקול שביר, כרס על ירך, טבור בשל, מתפקע ממוך. טוב, כן. ברוכים הבאים גברים, עכשיו מחפיצים אתכם.

אני מניחה שזה קורה כי אסור יותר להחפיץ נשים בטלוויזיה. כפועל יוצא, האנרגיה הזאת, שממילא לא היתה מינית מראש (אלימות מינית היא אלימות), מופנית כעת על ידי גברים נגד עצמם, כמו גוף בדיאטה שמתחיל לעכל את עצמו. "אם לא נמדוד את הכוח שלנו דרך נשים, פשוט נמדוד אותו אחד מול השני, לא ביג דיל".

באחד הפרקים של נינג'ה ישראל, מתמודד בשם לביא שאל "אפשר?", ופשוט הוריד חולצה באמצע הריאיון המקדים. המצלמה עברה על גופו. לרגע ראינו את הטורסו שלו משולל ראש. דומה לכיסא של מכונית מירוץ, בצבע גוף, מגולח, כאילו פיסלו אותו בחימר ועשו לו גלזורה.

לא יכולתי שלא לחשוב על "לנוכח פסל אפולו", האקפראסיס של שאול טשרניחובסקי. מוֹלֵךְ עַל זִרְמֵי בְנֵי־אָדָם רַעְנַנִּים / מִשְׁבְּרֵי־אוֹנָם בְּשִׁפְעַת עֲלוּמִים! המשורר המפורסם היה פעם ילד יהודי קטן בחיידר, והנה גדל וטעם מפרי היוונים: אמנות. בסוף השיר הוא אף מרהיב עוז ומשתחווה לפסל. בסדר, הבנו.

לשבת מצונף על ספה ולהרגיש נכמש ושברירי, זה פרקסיס יהודי סביר. לא שונה הרבה מהערצת כדורגל, גם אם אינטליגנטי פחות. אממה, כצופה מהצד בדואט שבין הגבר בטלוויזיה לגבר שצופה בו על הספה, לפעמים מתחשק לי לבכות. פורמט הריאליטי המקובל הוא סיפור אישי קורע לב, ואחריו הריפוי והבחירה בחיים. בריאליטי־שירה זה הייתי קטן וחלש, וכעת אני שר את כאביי. בריאליטי־בישול זה הייתי קטן וחלש והנה אני מבשל את יגוני ברוטב עגבניות. אבל אז הגיע נינג'ה ישראל, ומספק את הסובלימציה הפשטנית מכולם: הייתי קטן וחלש, וכעת אני גדול וחזק. כואב הלב.

ברור שזו התשוקה הבסיסית, אבל ללכת רק עם התשוקות הבסיסיות ביותר שלך זה מעט ברברי, לא? הבעיה היא שברגע שממסגרים את הברבריות ומקרינים אותה בטלוויזיה, הברבריות המהותית, שיש בה און וחיות, נעלמת. כך אנחנו נשארים עם גוף מוצק, גדול, מגולח, שכל הפונקציה שלו היא כוח פיזי ואתלטיות. אנחנו נותרים עם גולם. מה העריץ טשרניחובסקי, את צלם הגוף של אפולו, או את עבודת האמנות של מי שפיסל אותו? מה אנחנו רואים כשאנחנו רואים נינג'ה ישראל?

<<< למדור הקודם
ביקורת בונה, מיטל שפירו