פעם, בשיעורי הגיאוגרפיה בבית הספר, לימדו אותנו שלכל מדינה יש אקלים משלה. בישראל יש למשל אקלים ים־תיכוני שיש בו ארבע עונות. יש מדינות עם אקלים טרופי, מדברי, ארקטי ועוד. העולם היה מסודר וברור. האקלים אפילו עזר לנו לסווג עמים שלמים — במשך ההיסטוריה קישרו רבים בין האקלים לבין המזג, לא רק מזג האוויר אלא גם מזגם של האנשים. כולנו עדיין נוטים לפעמים לאפיין באופן מסוים את אופיים של אנשים שמגיעים מאקלים קר או חם.

אבל האקלים הולך ומסתבך וקשה כבר לחלק או לקטלג לפיו. השינויים שחווים בארץ ובעולם והוויכוח על טיב השינויים הללו מטלטלים את המומחים, האקטיביסטים והפוליטיקאים. לעומתם, האזרח הקטן פוגש את האקלים במקומות אחרים — בכיתה של הילדים שלו למשל, כשמדברים על האקלים הכיתתי, ובעצם רומזים לגורם בעייתי כזה או אחר. כך הופכים את המצב החברתי לסוג של גזירת גורל. האדם הרי לא יכול למשול בטבע, ואם בכיתה יש אקלים מסוים — אולי כך נגזר להיות?

וכעת, כששאלת האקלים כגזירת גורל והיחסים שלה עם האדם נמצאת בכותרות, הדיון התקשורתי נראה קצת כמו אותה אסיפת הורים עם המחנכת, כשכולם מעדיפים להתחמק מהדבר עצמו. השריפה באמזונס למשל קיבלה כותרות במידה רבה בגלל התגובה הרפה של נשיא ברזיל ז'איר בולסונארו (שאגב, נחשב לבעל מזג בעייתי), ובשבועות האחרונים השיח מתמקד בגרטה טונברג, בקמפיין שלה ובנאום באו"ם במקום במשבר האקלים ובאיומיו. אם בכיתה מדברים על האקלים במקום לדבר על אנשים, בשיח הציבורי מדברים עכשיו על אנשים במקום לדבר על האקלים.