ה

ם חזרו. אם היה נראה שנפטרנו מהתקוממות המכונות ב"בלייד ראנר", "שליחות קטלנית" או "מטריקס", מתברר שגם בקולנוע העכשווי הרובוטים, האנדרואידים והאינטליגנציה המלאכותית ממשיכים להוות סכנה למין האנושי.

"אמא או אנדרואידים", שעלה בנטפליקס לפני כמה שבועות, ו"הבאג הגדול", שעולה שם בסוף השבוע, יוצאים מנקודת מוצא עלילתית דומה (הראשון הוא דרמת מתח, והשני קומדיה גרוטסקית). שניהם מתרחשים בעוד כ־30-20 שנה, בשניהם כל עבודות הבית ותפעול החיים הועברו לידי רובוטים, עד שערב אחד איזשהו באג בתוכנה גורם לאנדרואידים להשתבש ולהתחיל לתקוף את בני האדם, שנמלטים או נלחמים על חייהם. דבר דומה קורה גם ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", סרט האנימציה החביב של נטפליקס מלפני שנה, שהשבוע קיבל מועמדות לאוסקר: אינטליגנציה מלאכותית זועמת על כך שתוחלף בתוכנה משודרגת ומפעילה את כל הרובוטים והמכונות בעולם כדי שיתקפו ויכלאו אנשים. בשלושת הסרטים האלה רחפנים הם כלי השיטור והתקיפה של המכונות, ללמדנו שהצעצוע של היום הוא כלי הנשק של המחר.

אינטליגנציה מלאכותית בעלת כוונות זדון עומדת גם בבסיס "הספירה לאחור" ("Moonfall"), סרט האסונות והמדע בדיוני החדש של רולנד אמריך, שהגיע לקולנוע בסוף השבוע שעבר. יש בו חברה חייזרית מתקדמת ואוטופית, שבזכות ההישענות שלה על מכונות ומחשבים יצרה מציאות אידאלית, עד שהטכנולוגיה נהפכה לתודעה והחליטה להשמיד את בני האדם ביקום כולו. ובקומדיה "סופר אינטליגנציה" (בערוצי ה־VOD) יש AI שמחליטה כי בני האדם נחותים ומיותרים ולכן עדיף להשמיד אותם.

כאמור, מכונות ומחשבים רצחניים או בעלי תודעה זדונית אינם דבר חדש. אבל כשחמישה סרטים כאלה יוצאים בשנה אחת — וזה עוד לפני שהזכרנו את סרטי ההמשך ל"מטריקס" ו"בלייד ראנר" ואת "ווסטוורלד" — יש מקום לתהות מה השתנה, איזו תוכנה או אלגוריתם התעוררו פתאום והעניקו אור ירוק להפקות האלה.

בכל פעם שסרט מציג טכנולוגיה חדשה באור שלילי ועם פוטנציאל רצחני, אי אפשר שלא לחשוד שיוצרי הסרט טכנופוביים. ואכן, יש ז'אנר שלם של סרטי אימה שמתייחס בחשדנות לחדשנות ומבטא את החשש שהחדש יהרוג אותנו: חלליות, מחשבים, משחקי מחשב, הנדסה גנטית ורשתות חברתיות. אבל השתכללנו מאז, וכיום האימה אינה מהטכנולוגיה עצמה, אלא מבני האדם שמאחוריה. אלון מאסק או בן דמותו, למשל, מופיעים כנבלים ב"הספירה לאחור" וב"אל תסתכלו למעלה". גם ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" יש יזם הייטק שהמצאתו יוצאת משליטה, דמות שנראית כמו שילוב בין מאסק, סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג וג'ף בזוס. האנשים שמאחורי המכונות, תאגידי ענק ששינו את חיינו וגרמו לנו להתמכר לטכנולוגיה שלהם, מוצגים כמי שלא אכפת להם מבני אדם. כמי שמעדיפים להחליף אותם בתוכנות, שמבכרים מערכות יחסים וירטואליות עם מכשירים על פני אינטראקציות אנושיות. אלה לא הרובוטים שרצחניים, זה השילוב של תאוות בצע של יחידים ופסיביות של המונים שמוליד אסון.

הסרטים האלה, אם כן, אינם תמרורי אזהרה מפני הטכנולוגיה, אלא צלצולי השכמה לאנושות. ב"משפחת מיטשל" בני המשפחה המפוררת מתחברים מחדש ומוכיחים שקבוצת אנשים מלוכדת ובעלת מטרה משותפת יכולה להיות חכמה וחזקה יותר מכל צי רובוטים שיצא משליטה. "אמא או אנדרואידים" ממחיש את היתרון הביולוגי של בני האדם על פני האנדרואידים: האינסטינקט ההורי. הרי המכונות לא יכולות להביא ילדים, ואין להן המחויבות להגן על צאצאיהן. ובאופן סאטירי יותר, גם "הבאג הגדול" וגם "סופר אינטליגנציה" מדגישים את חוסר האנוכיות, את המחויבות למשפחה ולבני אדם אחרים, כדרך של האנושות להציל את עצמה. כך, כל הסרטים מספקים וריאציות שונות בתשובה לשאלה מהו הכוח האנושי שאמור לגבור על המכונות, ובעצם לגבור על האנשים שמייצרים את הטכנולוגיה שמשתלטת על חיינו. אבל העיקרון זהה בכולם: הרובוטים שיוצאים מכלל משליטה נבראו כדי להראות לבני האדם שהם שכחו מה זה להיות בני אדם.