ה

בולבול נחת: בשנה החולפת איברי מין גבריים התחילו להופיע מכל עבר בטלוויזיה ובקולנוע האמריקאיים. זה לא שלא ראינו להם ואותם בעבר, אבל נדמה שדווקא כיום הטאבו הזה נשבר גם בכל הקשור לכמות — בין שאלו דרמות אפלות או קומדיות מוארות, יש סיכוי שתמצאו שם גבר בלי מכנסיים. "פינים בטלוויזיה היו מאורע נדיר, כמו אותם פרחים שפורחים רק פעם ב־12 שנה", כתבה רייבן סמית ב"ווג", "אבל אנחנו עכשיו חיים בזמן שהוא זר זרגים זוהר".

וכך נחשפנו השנה לאיבריהם המוצנעים של בנדיקט קמברבאץ' ב"כוחו של הכלב", בראדלי קופר ב"סמטת הסיוטים", סטיב זאהן ב"הלוטוס הלבן", אוסקר אייזק ב"תמונות מחיי הנישואין", פול מסקל ב"אנשים נורמליים", אוון הנדלר ב"פשוט ככה", סבסטיאן סטאן ב־"Monday" וב"פאם וטומי", שפע גברים ב"אופוריה", "משפחת ג'מסטון", "ווסטוורלד", "סקס/לייף" ופין אנימציה עצום ב"אהבה, מוות ורובוטים". כל אלה מצטרפים כמובן לסרטי הפסטיבלים, שבהם תמיד היתה אינפלציית פינים: השנה היו אלה "רד רוקט" ו"זולה" האמריקאיים, "מין חסר מזל" הרומני (מהשבוע בארץ), "חופש מוחלט" האוסטרי, "השפעת של פטרוב" הרוסי ו"מישהו יאהב מישהו" הישראלי.

האם הוליווד מנסה להפיק לקחים מהמהפכת MeToo והחליטה שעכשיו זה הזמן של הגברים לשאת קצת בעצמם את נטל העירום על המסך? לא בדיוק. ההיסטוריה של הבולבול בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאיים מלמדת שהופעתו על המסך היא כמעט תמיד לא למטרות חרמנות — וכך גם בגל הנוכחי.

חותם איכות או דאחקה

במשך עשרות שנים השמרנות האמריקאית גרמה לכך שעירום בקולנוע זכה לאותו יחס כמו אלכוהול בימי היובש הגדול: איסור מוחלט. בהוראת קוד ההפקה של הייז, שנועד לשמור על הקולנוע האמריקאי חף מסקס, לא היה כל זכר לעירום בשנים 1934–1967. אפילו לדבר על סקס מפורשות היה אסור. אבל בשנות השישים הרסן התרופף, והעירום חדר לבתי הקולנוע האמריקאיים מהדלת האחורית בזכות גל של סרטים בריטיים, איטלקיים ושבדיים, שבהם הסקס היה מפורש והעירום היה גלוי. אלה מוטטו לבסוף את חומות הצנזורה, והפכו את שנות השבעים לגדושות עירום. אלא שלרוב זה היה עירום נשי.

עירום גברי צץ אז בקולנוע לעתים נדירות — אצל ההיפים ב"שיער" או בבית הכלא ב"אקספרס של חצות" — והוא בא לבטא חופש מוחלט או דיכוי גמור. רק העירום של ריצ'רד גיר ב"ג'יגולו אמריקאי" היה בעל קונוטציה מינית, וגם הוא היה של גבר שמוכר את גופו ונשלח לכלא.

במקביל לשחרור ולמתירנות החדשים בקולנוע האמריקאי צמחו באמצע שנות השבעים הקולות בביקורת האקדמית הפמיניסטית, שהראו איך האופן שבו נשים מצולמות ומעורטלות בסרטים נענה למה שכונה "המבט הגברי": הבמאי, הצלם והצופה הם מציצנים שהופכים את גוף האשה לאובייקט של תשוקה ופנטזיה. על פי הגישה הזו, הקולנוע ההוליוודי המסחרי הוא מוצר גברי, שנוצר בידי גברים עבור גברים, על חשבון נשים. ככל שעירום נהיה זמין ונונשלנטי בלהיטי שנות השבעים — מ"הסנדק" ועד "מלתעות", מ"מ.א.ש" ועד "רשת שידור" — כך גם גברה תגובת הנגד שראתה בעירום נשי עוד סוג של ניצול סקסיסטי.

שנות השמונים וימי רייגן בבית הלבן החזירו פעימה של פוריטניות, כשהוליווד חזרה לשרת קהל דתי ושמרני ויצרה יותר ויותר סרטים המתאימים לכל המשפחה, בלי מילות גנאי או עירום, מגמה מסחרית שבמידה רבה תקפה עד היום. אבל זו גם היתה התקופה שבה הקולנוע העצמאי צמח מתחת לפני השטח ואימץ אליו את התעוזה האירופאית של שנות השבעים: "קטיפה כחולה", "מצבים משתנים" ו"מרדף החתול" היו כמה מהסרטים שחשפו איברי מין גבריים, ושוב — כמעט תמיד בהקשר לא מיני (יוצאי הדופן הם הסרטים הלהט"ביים, שצצו בהשראת פדרו אלמודובר ודרק ג'רמן). העירום הגברי היה סמן של קולנוע אלטרנטיבי ואמיץ, ההפך הגמור מהקולנוע המסחרי שחווה באותה התקופה את המפץ הגדול שלו.

מאז שנות השמונים למדנו שבולבולים מצולמים הם עדות לאחת משתי האפשרויות: או קומדיה פרועה או דרמת איכות נוקבת וחסרת פשרות.

מ"פורקי" בשנות השמונים, דרך "משתגעים על מרי" בשנות התשעים ועד "בוראט" ו"ברונו" של סשה ברון כהן: עירום גברי תמיד היה בסיס לבדיחה. כך למשל, ב"קח את זה כמו גבר" (2008) מבית היוצר של ג'אד אפטאו סצנה שלמה שבה הגיבור מתחנן בפני אהובתו בדמעות שלא תיפרד ממנו הופכת לקורעת מצחוק, רק כי נפלה לו המגבת ורואים לו. אפטאו אף נדר שבכל סרט שלו הוא יכניס שוט של איבר מין — כי עירום גברי הוא דבר נורא מצחיק.

במקביל עלייתם של ערוצי הכבלים HBO ושואוטיים הפכה את חשיפת איבר המין הגברי לחותמת איכות, עדות לדרמה רווית מיניות ואלימות, שמשוחררת מכבלי הצנזורה האמריקאית, שהטילה את אימתה על ערוצי השידור הארציים. בשנות התשעים ABC הארצית ניסתה להרחיב את מעטפת העירום עם ישבנים חשופים בסדרת המשטרה "NYPD". אבל בניגוד ל־HBO, שהיא שירות פרימיום למנויים משלמים, ABC נתונה לרגולציה פדרלית, וכך שבע שניות של צילום מהגב של אשה ערומה הביאו לה קנס של 1.4 מיליון דולר. זה היה ב־2003, השנה שבה HBO חגגה עם עירום פרונטלי ב"אוז", "עמוק באדמה" ו"מלאכים באמריקה".

ואז ב־2017 פרצה מהפכת MeToo, והוליווד הגיבה לה בפאניקה בהפיכת הקולנוע לסקסופוב. אחרי שכל כך הרבה נשים חשפו כי הן הוטרדו, הותקפו ונאנסו בידי גברים בעלי כוח בהוליווד, בעיני האולפנים הגדולים זה היה נראה בלתי אפשרי להציג סצינת חיזור, פלירטוט או סקס. הוליווד נכנסה לשלב האין אונים שלה, שבו היא כל כך עסוקה לבדוק אם בסצנות בעלות אופי אינטימי יש ולו גרגיר של משהו שעשוי להתפרש כניצול או כוחניות, עד שהיא מעדיפה לוותר על זה כליל.

בעוד אצל השחקניות סצנות העירום אפיינו בעבר את תחילת הקריירה, כשהן עדיין צעירות ואלמוניות ונואשות להתבלט, השחקנים מורידים מכנסיים דווקא כשהם כבר מוכרים, מפורסמים ומבוגרים - מעין קריטריון עבור שחקן שרוצה להיראות "טוטאלי" ולשבור תדמית של יפיוף או כוכב אקשן

הפין בעידן MeToo

אז מה גרם לפין הקולנועי לעשות קאמבק בשנה האחרונה? ראשית נראה שהוליווד יוצאת לאט מהבצורת המינית שגזרה על עצמה באמצעות זהירות מבורכת בכל הקשור למערכות יחסים אינטימיות ויחסי עבודה בין גברים לנשים. כך למשל, היא יצרה מקצוע חדש: מתאמי אינטימיות. הם — ולרוב הן — אלה שצריכות להבטיח שמה שנכתב בתסריט ומה שהובטח לשחקנים ולשחקניות הוא מה שמצולם. שבשם הספונטניות והאלתור לא יופעל לחץ על שחקניות לעשות דברים שהן לא רוצות לעשות.

מתאמת אינטימיות אחת, צ'לסי פייס, סיפרה ל"וול סטריט ג'ורנל" ש־48 שעות לפני צילומי סצנה שכוללת אינטימיות ועירום, המחלקה המשפטית של ההפקה מנסחת הסכם שבו כתוב בפירוט מה מצפים מהשחקן או השחקנית לעשות, מה הוא או היא ילבשו, כמה מצלמות יצלמו את הסצנה ועל כמה מוניטורים היא תוצג בסט. על פי החוזה, כל חומרי הגלם שצולמו, ושלא יעשו בהם שימוש בגרסה הסופית של הסרט, חייבים להיות מושמדים בתוך 48 שעות, שמא יודלפו.

אפקט נוסף של מהפכת MeToo על הוליווד היה עליית כוחן של נשים־יוצרות, שזוכות כיום להרבה יותר חשיפה והכרה. ולכן זה לא מקרי שכמה מהדוגמאות הבולטות לעירום גברי בקולנוע מגיעות דווקא מסרטים של במאיות: ג'יין קמפיון ב"כוחו של הכלב", מארן אדה ב"טוני ארדמן" והדס בן ארויה ב"מישהו יאהב מישהו": יש כאן ניסיון לתקן את האופן שבו הקולנוע צילם עירום. אם בעבר גברים צילמו נשים למטרות גירוי, הפעם הנשים מצלמות את הגברים כפי שאולי הן היו רוצות שיצלמו אותן: בטבעיות, ברגעים נטורליסטיים ואנושיים שבהם העירום נראה אגבי ולא פתייני.

העירום בקולנוע היה משהו שמצלמים באופן ארוטי ופטישיסטי, עם תאורה רכה ומצועפת, או מבעד לחלונות, וילונות, חרכי דלתות וחורים בקיר כדי לשוות לסצנה תחושה אסורה של מציצנות, ואילו כעת באות הבמאיות ומתעקשות שעירום יצולם באופן שאינו דווקא מחמיא, בתאורה קשה, כשהוא מציג את עליבות הגוף וחולשותיו. יש משהו עלוב וגרוטסקי ברוב רגעי העירום הגברי האלה, שמציגים דווקא רגעים של אי־תפקוד מיני, של פגיעות ואין אונים. עירום גברי הוא דבר פתטי.

ויש עוד קו מחבר בין רוב סצנות העירום הגברי שמחדד את ההבדל בין גברים לנשים בהוליווד: בעוד אצל השחקניות סצנות העירום אפיינו בעבר את תחילת הקריירה, כשהן עדיין צעירות ואלמוניות ונואשות להתבלט, השחקנים מורידים מכנסיים דווקא כשהם כבר מוכרים, מפורסמים ומבוגרים. כמו העלאה או הורדה במשקל, גם התערטלות אצל גברים נראית כמו קריטריון עבור שחקן שרוצה להיראות "טוטאלי", ושמנסה לשבור תדמית. בנדיקט קמברבאץ' מנסה לברוח מדמותו של דוקטור סטריינג' ולהוכיח שהוא בראש ובראשונה שחקן שייקספירי שהולך על הקצה, סבסטיאן סטאן רוצה להוכיח שהוא לא רק חייל החורף של מארוול; ובראדלי קופר רוצה להוכיח שהוא לא סתם חתיך.

כשקופר נשאל על סצנת העירום שלו ב"סמטת הסיוטים", שבה מושיטה טוני קולט יד לתוך מי האמבטיה הצלולים ואוחזת באיברו, הוא ענה שהסצנה הזאת הפכה אותו לפגיע כשחקן. במשחק מילים משעשע או סתם פליטה פרוידיאנית הוא הסביר: "כל הדמויות שאני מגלם משאירות עליי חותם, אבל התפקיד הזה, אני חייב לומר, היה קשה במיוחד".

כלומר בעידן הנוכחי המטרה של עירום גברי פרונטלי היא להציג את הגבריות השבירה במערומיה. אין כאן און מתפרץ או חגיגה של חופש ותעוזה, רק אוסף של גברים שבורים, פגיעים ומסוכסכים עם עצמם, שהקולנוע תפס אותם — באופן הכי מילולי — עם המכנסיים למטה.