ל

אוהיו יש שתי קבוצות בליגת הפוטבול האמריקאית (NFL) — קליבלנד בראונס וסינסינטי בנגלס. שתיהן, במשך השנים, הן הפאנץ'־ליין של בדיחות על קבוצות שמנוהלות רע. כל זה השתנה העונה בזכות ג'וזף לי בורו, "ג'ואי פרנצ'ייז". בעונתו השנייה ב־NFL, הקוורטרבק בן ה־25 של סינסינטי הוביל את הקבוצה לסופרבול, אף שסוכנויות ההימורים נתנו לה סיכוי של 1 ל־300 להגיע למשחק הגמר. היא הקבוצה המפתיעה ביותר בסופרבול מאז שסנט לואיס ראמס העפילו לגמר ב־1999 עם סיכוי של 1 ל־200.

בורו הוביל את סינסינטי לסופרבול הראשון שלה מאז 1989 כשהוא השחקן הראשון בהיסטוריה שזכה באליפות הקולג'ים, נבחר ראשון בדראפט, ושנתיים לתוך הקריירה המקצוענית שלו מוביל קבוצה לסופרבול. וזאת אחרי שסבל מקרע ברצועה בברך בשנה הראשונה שלו ב־NFL, והעונה ספג הכי הרבה הפלות בליגה, כי קו ההגנה שלפניו אינו איכותי במיוחד.

אבל זה לא הכל. קבוצות, בדרך כלל, מופרדות ליחידות של חברים — וזה נראה בתמונות נדירות מתוך חדר ההלבשה. זה טבעי שאנשים יבלו את זמנם עם אנשים שהם מתחברים אליהם יותר — בטח בפוטבול, שם כל יחידה כזו גם מתפקדת יחד על המגרש: בפוטבול יש "קבוצת הגנה", "קבוצת התקפה" ו"קבוצה מיוחדת". אבל בורו, אחרי משחקים, נראה עם כולם. יוצא לארוחות עם שחקני ההגנה, רוקד עם הראנינג בקס, משחק שחמט עם הקורנרבק, וקנה שעוני יוקרה לכל האופנסיב ליין שלו. הוא בקשר חברי עם שחקנים שמבוגרים ממנו בעשור, ולפי הדיווחים גם תומך בחבריו לקבוצה מול המערכת. "הוא במערכת יחסים ייחודית עם כל אדם בקבוצה", אמר ברנדון אלן, חברו לקבוצה. "הוא יכול לנהל דיון עם כל אחד. הוא חבר של שחקני הגנה ושל שחקני התקפה. זה חלק מהתפקיד שלו: להנהיג". דברים דומים סיפר קווין הובר, פאנטר בקבוצה: "הוא פשוט מרגיש מה כל אחד צריך בכל רגע", סיפר הובר. "אם מישהו צריך שידברו איתו, תראו את ג'ו מדבר איתו. אם מישהו צריך שילהיבו אותו לפני משחק, זה מה שג'ו יעשה".

"אני מנסה לעשות הרבה דברים עם הרבה אנשים שונים בחדר ההלבשה", הסביר בורו. "אני מנסה להתייחס לכולם, ואז, כשמגיע יום ראשון וצריך לעבוד יחד, כולם מקשיבים".

בורו למד איך להיות "טים פלייר" במשפחתו: אביו הוא מאמן פוטבול, אחיו הגדולים שיחקו בקולג', אפילו סבא וסבתא שלו שיחקו כדורסל והצטיינו בצעירותם. מילדות הוא מבין את האופי הקולקטיבי והקבוצתי של פוטבול, משחק שבו אפילו השחקן הכי מוכשר לא יכול לנצח לבד. זה משחק שבו אנשים במשקל ממוצע של 112 ק"ג מחפשים להיכנס בקוורטרבק בעוצמות של 10g — פי שניים יותר מהכוחות שמופעלים על גוף ברכבת הרים. קוורטרבק חייב שקו השחקנים שמגינים עליו משחקני התקפה יספגו את הכוחות הללו, כדי שיהיו לו השטח והזמן למצוא בזריקה לעשרות מטרים את האנשים שהוא צריך להיות הכי מתואם איתם: הווייד־רסיברים, שצריכים לתפוס את הזריקה שלו, בזמן ששחקני הגנה מפריעים להם. ואפילו אם הוא לא משחק עם הגנת הקבוצה, קוורטרבק חייב שזו תתפקד ברמה גבוהה כדי לנצח (ולכן טום בריידי שילם בונוסים לשחקני הגנה שהצליחו להפיל אותו באימונים).

קוורטרבק טוב זקוק לא רק לראייה של נץ ולזרוע מזהב, אלא גם ליכולות תקשורת גבוהות — על המגרש ומחוץ לו. הוא צריך לדעת להתחבר לאנשים שמגינים עליו ומוציאים לפועל את ראיית המשחק שלו. הוא גם חייב לקשר היטב בין כל חלקי הקבוצה.

לפי מחקר של צמד חוקרים מבית הספר לעסקים באבסון ומאוניברסיטת קולומביה, "כל ארגון זקוק לאנשים שיודעים להשתמש בקשרים בלתי פורמליים לטובת מקום העבודה". החוקרים עקבו אחרי חברויות וקשרים חברתיים ב־50 ארגונים שונים במשך חמש שנים, וזיהו ארבע "דמויות" חיוניות לפרודוקטיביות של כל ארגון: "מותחי הגבולות", שמייעצים ועוזרים לכמה קבוצות חברתיות בתוך ארגון; "מתווכי האינפורמציה", שמעבירים מידע חשוב בין קבוצות בארגון; "המומחים הפריפריאליים", שמנדבים ממומחיותם לכל הקבוצות.

הדמות הקריטית ביותר מתוך הארבע היא "המקשר המרכזי". בדרך כלל לא מדובר במנהיג פורמלי של יחידה בארגון, אלא באדם שיודע לספק אינפורמציה או מומחיות קריטית לכל המערכות החברתיות בתוך ארגון. בממוצע, "המקשר המרכזי" מחבר בין 108 אנשים בארגון, ומקדיש יותר משעה ביום לטובת שיח וסיוע. "כששוחחנו עם מקשרים מרכזיים, הם תמיד אמרו שהם ממוקדים בעבודה ולא בהתקדמות בהיררכיה הארגונית", כתבו החוקרים. "מקשרים מרכזיים מחברים בין חברים לעבודה ומגדילים את התפוקה". וזו לא רק התפוקה שמשתפרת: בארגונים עם מקשרים חזקים, העובדים יעילים ומאושרים יותר.

בורו מוכיח שהצטיינות בספורט קבוצתי היא לא רק עניין של כישרון, כריזמה ויכולות מנטליות ונפשיות נדירות. כדי להיות קוורטרבק מצטיין בקבוצה מצטיינת צריך להיות קולגה טוב.