כ

בר דמיינתי את הפטרייה מ"אליס בארץ הפלאות" ושאר הזיות פסיכדליות. כבר חלמתי יערות עבותים שבהם מפשפשים בחיפוש אחר פטריות אקזוטיות. כבר רתמתי חזירים לאיתור כמהין. כבר ראיתי בשני הצעירים שפגשתי — גיא דגן, עם הראסטות הארוכות והמבט הנוצץ, וטל לגזיאל, עם השפם העבות והשיער הגולש — גיבורים ספרותיים מסעירים. בסוף זה נגמר בביזנס צעיר ושאפתני, בקופסת קרטון, ובחשק לסלט.

זה מה שלגזיאל ודגן עושים בחברה הקטנה שלהם, מייסיליום, ששוכנת באזור התעשייה של עמק חפר: מייצרים ערכה לגידול ביתי של פטריות. החזון גדול — לאפשר לכל אחד לגדל פטריות מאכל בבית, ולהגדיל את נוכחותן בתפריט הישראלי. כל מה שצריך הוא לקנות את הערכה, בגודל של קופסת נעליים, ובתוכה אפשר למצוא משהו שנראה כמו אדמה, אבל למעשה הוא תרכובת להנבטת פטריות. למשל צדף הודי, צדף ורוד, צדף זהוב, רעמת האריה וריישי קרניים, ובקרוב גם זנים מקומיים. מתיזים מים פעמיים ביום, ומחכים. אחרי עשרה ימים יש פטריות. בתיאבון.

הנבטה

לגזיאל (30), תושב פרדס חנה, מגדל פטריות מגיל 18. "גרתי עם חברים בגליל, גידלנו ירקות מאכל ולצדם גם פטריות צדף, זאת היתה ההתחלה שלי", הוא מספר. אחר כך חי ברומניה במשך כעשור, הדריך סנובורד — והמשיך לגדל פטריות. דגן (34), גם הוא מפרדס חנה, גילה את הפטריות בקיבוץ שלו, דבירה (דביר). "התחלתי לגדל בגיל 20, אדם בקיבוץ שהתמחה בזה לימד אותי והכניס אותי לעניין. אבא שלי רכז גד"ש, ואנחנו חקלאים בדם". מאז הוא עם הפטריות, חוץ מכמה שנים שבהן עסק בהגברה. למשל, הוא תכנן לקנות אדמה במונטנגרו ולהקים חווה לגידול פטריות שיטאקי עם בת זוגו; בסוף הם נפרדו. ב־2014 הוא התחיל לעבוד במפעל לגידול פטריות במושב עולש, אבל גם העסק הזה פשט את הרגל. "ייצרנו שם מצעים לגידול ברמה בינלאומית וסוגים נדירים של פטריות", הוא מספר. "זה היה בית הספר הטוב ביותר שיכולתי לבקש. ככל שהמפעל נכנס לחובות וכשל, אני בתור עובד קיבלתי יותר ויותר אחריות, וככה למדתי על שרשרת תהליך הייצור התעשייתי של פטריות. אבל אין כאן שוק לגידול פטריות, זה לא הצליח".

והנה, בכל זאת, הם מנסים שוב. "רוב הפטריות שאנחנו אוכלים הן שמפיניון. כביכול בשוק יש שני סוגי פטריות, שמפיניון ופורטבלו, אבל פורטבלו היא סוג של שמפיניון, וגם יש לה את אותו טעם", מתאר לגזיאל את תמונת המצב שהם מבקשים לשנות. כיום מייצרים בישראל כעשרת אלפים טונות פטריות, כמעט כולן בחוות בגליל, כשהשחקנים הדומיננטיים בשוק הם חברת מרינה של רמו בן שושן ומשק דוידיאן במושב זרעית. אבל אולי גם אני יכול להיות שחקן; אולי גם על השיש שלי אפשר להקים חוות פטריות קטנה.

השקיה

לגזיאל ודגן הקימו את מייסיליום בינואר שעבר. הם עובדים בתוך חלל גדול, שבלבו אוהל שחור מרובע — זה האינקובטור, אפל תמיד, ובו אינספור צלחות פטרי ששמורות ב־25-23 מעלות. בסמוך לאוהל ניצב מסנן שדואג להכניס אליו רק אוויר נקי, ללא אבק או נבגים שעלולים להתערבב בראשית חיי הפטריות כאן בפנים. מצדו האחר של האוהל יש מכשירי עיקור, וגם מערבל גדול, ובצד פינת אריזה קטנה, ובה שלושה עובדים מכינים את הערכות. ואין פטריות. אפילו אחת לא ראיתי שם, אסור להכניס אותן, שלא יזהמו.

אז מה בעצם קורה שם? "יש לנו נבגים זכריים ונקביים, כשהם נפגשים הם עושים אורגיה של נבגים, ואז הם יכולים לפרוח", מסביר לגזיאל. "אנחנו משחקים איתם במעבדה ורואים איזה ילד יוצא מהם". כששני הנבגים מתחברים נוצרת היפה (Hyphae, הקורים שמהם מתפתחות הפטריות) וממנה מתפתח מייסיליום (mycelium), תפטיר. התפטיר גדל עד שהוא מגיע למשהו שחוסם אותו, אבן או צמח אחר, ואז פורח — והפריחה היא הפטרייה המוכרת לנו. היא כבר אחראית לדור הבא, לפיזור הנבגים שייצרו היפות ותפטירים חדשים. בטבע, כל פטרייה צומחת על המצע המתאים לה — יש שזקוקות לגזעי עץ, אחרות לעלים יבשים וכו'. במפעל, דגן ולגזיאל מייצרים מצעים מותאמים במערבל. "אנחנו למעשה מייצרים את המזרע, שזה המזון של התפטיר — זה יכול להיות תירס, דוחן, תרכובת שעשירה בחלבונים ונוטריטים — ואת המצע המתאים לפטרייה שרוצים. אנחנו מכינים אותו כאן במערבל משבבי קוקוס, עץ אלון, קש ועוד", מסביר דגן. "רעמת האריה, למשל, צריכה קש וקוקוס. כדי לגדל את פטריית קורדיספס מיליטריס, לעומת זאת, אנחנו משתמשים במצע אורז ובחלבון אפונה".

לגזיאל: "אנחנו לא מספקים מזון אלא חוויה. אנשים אוהבים לראות את הפטריות גדלות, אף אחד לא ראה את זה. ואחר כך אפשר לאכול אותן, מערכה אחת אתה קוצר כמה סבבים"

רשת

בשנים האחרונות אנשים מתלהבים מפטריות, מהתחכום שמאפיין את הצמיחה, ההישרדות והשגשוג שלהן, תחכום שמתבסס על רשת, כזאת שאפשר לדמות לרשת תקשורת מורכבת. וכמו הפטריות עצמן, גם מגדלי הפטריות כרוכים ברשת שהיא הבסיס לשגשוגם. כך, דגן השתלם השנה במפעל בלגי, ומייסיליום מסתייעת בחברה גרמנית המתמחה בתחום. ורבים מהעוסקים בו, הם מספרים, אוטודידקטיים כמוהם; אף פקולטה לא מלמדת לגדל פטריות. "כל מי שמגדל פטריות אלה למעשה ילדים שביקשו מההורים שלהם לגדל פטריות", אומר לגזיאל. "אז יש אחד בסלובניה, אחד בגרמניה ואחר בניו דלהי. הכל ניסוי וטעייה, ואינפורמציה שעוברת מפה לאוזן. וכל אחד מוצא את הדרכים שלו: הפרוטוקול לאיך לגדל פטריות שיטאקי בישראל, למשל, הוא לא אותו פרוטוקול שייצר מומחה בגרמניה, כי האקלים וחומרי הגלם שונים. תמיד צוברים ידע תוך כדי תנועה".

את הפטריות הם מייבאים מארצות הברית ("לפי תקנון של משרד הבריאות", הם מדגישים), "ואנחנו מפריחים אותן פה, בוחרים את הזנים הטובים ביותר ועושים התאמות לאקלים המקומי", מסביר לגזיאל. וגם הפטריות המקומיות בדרך: "אנחנו עובדים עם כ־40 לקטים מעמותת פטריות הבר בישראל, שמביאים לנו פטריות ואנחנו מנסים לביית אותן ולהתאים למצעים שאנחנו מכינים. ללקטים יש ידע מדהים, עכשיו מישהו הביא לי את נירנית הצפצפה, וריאציה ישראלית לפטרייה יופונו. תרבתנו אותה ואנחנו מתכוונים להשביח אותה ולמכור אותה בשלב יותר מאוחר באופן מסחרי". בינתיים יש כמה פטריות ישראליות — לצד הנירנית יש גם אוזנית הצדף, בהוקית מבריקה, גמישנית מנומרת, נקובית מצהיבה — שלא נמכרות בתרכובת הבסיסית אלא כתפטיר, למגדלים מתקדמים.