ב

יום ראשון יתקיים בלוס אנג'לס האירוע היחיד שעדיין יכול להושיב 100 מיליון אמריקאים מול מסך הטלוויזיה. אפילו עימותים נשיאותיים ומשדרי בחירות לא יכולים לעשות את זה, והסופרבול נותר מדורת השבט האמריקאית האחרונה, שחלק מצופיו אפילו לא ממש מחבבים פוטבול. הם רואים את המשחק כי זה מה שכולם עושים, הם שם בשביל פרסומות שיעלו השנה 7 מיליון דולר ל־30 שניות — וכדי לא להחמיץ את הופעת המחצית.

ההופעה הזאת, 12 דקות של הספקטקל הגדול ביותר בתרבות האמריקאית, היא הגביע הקדוש של כל כוכב פופ, וכמו בכל השנים האחרונות היא תישטף בתרבות שחורה. חמשת הפרפורמרים השנה — ד"ר דרה, סנופ דוג, מרי ג'יי בלייג', קנדריק למאר ואמינם — ארבעה אייקוני היפ־הופ אפרו־אמריקאים, והאמן הלבן שהכי קרוב אליהם. גם בפתיחת המשחק תשיר את ההמנון זמרת הקאנטרי השחורה מיקי גייטון, והשידור ישובץ כולו בסרטונים מופקים היטב על "ההשקעה של ה־NFL בקהילה" ו"המחויבות שלנו לגיוון, הכלה ושוויון".

בקיצור, כמו תמיד, יש כאן מאמץ אדיר ויקר של הליגה ליצור פנטזיה, וכמו תמיד היא לא ממש מחוברת למציאות. אלא שנדמה שהשנה המאמץ הזה ייראה מיוזע במיוחד. הוא מגיע עשרה ימים אחרי שבריאן פלורס, מאמן פוטבול שחור צעיר ואהוד, קרע את כל המסכות מעל הפוזה הזאת, כשהגיש תביעה המאשימה את הליגה ואת 32 הקבוצות שבה ב"גזענות ממסדית", ובכך שהן מונעות שילוב של מאמנים ומנהלים שחורים.

פלורס פותח את התביעה שלו במילים חריפות, שמיד ממסגרות הכל בהקשר היסטורי של מאות שנות ניצול ואפליה: "בדרכים רבות ה־NFL ממשיכה בהפרדה הגזעית ומנוהלת כמו plantation" — מילולית הכוונה למטע, תרבותית זהו מושג המרפרר מיד לימי הקולוניאליזם והעבדות. "יש בה 32 בעלי קבוצות שאף אחד מהם אינו שחור, והם מרוויחים מיליארדים מהעבודה של שחקנים ש־70% מהם שחורים. הליגה ובעלי הקבוצות צופים במשחקים מסוויטות יוקרה באצטדיונים, בעוד השחקנים השחורים שלהם מקריבים את גופם, סופגים מכות אכזריות וסובלים מפציעות משתקות". השחקנים כמובן אינם עבדים — הם מרוויחים הרבה מאוד כסף — אבל הדינמיקה של גבר לבן עשיר שמתעשר עוד יותר מעבודה של איש שחור בלי לתת לו הזדמנות לשבת לצדו באותה סוויטה בהחלט מוכרת לאמריקאים, ובעיקר לאפרו־אמריקאים.

לא במקרה פלורס הגיש את התביעה ביום הראשון של פברואר, חודש ההיסטוריה השחורה. בדיוק כפי שחודש ההיסטוריה השחורה וחודש הסופרבול באים יחד, כך גם גזענות ופוטבול שלובים זה בזה. פעם בכמה שנים קורה משהו שמצביע על הקשר הזה ומנסה להתיר אותו — ב־2016 הוביל את המהלך הקוורטרבק המוביל קולין קאפרניק — ובכל פעם הליגה מפעילה את כל הכוח הכלכלי וההשפעה התרבותית שלה כדי להחזיר את השד לבקבוק. גם פלורס יודע שהוא עשוי להיגרס בגלגלי המכונה המשומנת ולהיפלט מהליגה, כמו קאפרניק. הוא רק בן 40, יכולה להיות לו עוד קריירת אימון ארוכה, אבל הצעד שלו מעיד על ייאוש עמוק, של אנשים שכבר אין להם הרבה להפסיד.

כשהחוק לשילוב נהפך לעוד אמצעי השפלה

ב־2002 היו ב־NFL שני מאמנים שחורים, טוני דאנג'י (טמפה ביי באקנירס) ודניס גרין (מינסוטה וייקינגס). שניהם היו ותיקים, אהודים ומצליחים, אבל שניהם פוטרו באותה השנה אחרי עונות לא מוצלחות, ושוב כל המאמנים הראשיים היו לבנים. שני עורכי דין לזכויות אזרח — אחד מהם, ג'וני קוקרן, היה ראש צוות ההגנה שחילץ את או.ג'יי סימפסון מההרשעה על רצח כפול — פרסמו אז מחקר שקבע כי "מאמנים שחורים משיגים תוצאות טובות יותר ממאמנים לבנים, אבל מקבלים הרבה פחות אפשרויות תעסוקה". לפי הספירה שלהם, מתוך 400 המאמנים שאימנו בליגה עד אז רק שישה היו שחורים; מאז מספרם עלה ל־24, עדיין זניח. קוקרן אף נפגש בזמנו עם ראשי ה־NFL כדי להטיח בהם את הגזענות שלהם באופן אישי. הקומישינר דאז, פול טגליאבו, הקשיב, והחליט להקים ועדה בראשות דן רוני, שהיה הבעלים הפופולרי של פיטסבורג סטילרס (ומאוחר יותר השגריר האמריקאי באירלנד), כדי שתמצא דרכים להגדיל את ההזדמנויות למאמנים אפרו־אמריקאים. כך נולד "חוק רוני", תקנה של הליגה שקובעת כי כל קבוצה חייבת לראיין לפחות מאמן שחור אחד לכל משרת אימון פנויה.

ב־2004, שנה אחרי כניסת החוק לתוקף, פלורס הגיע לליגה. הוא היה בן 23, שחקן קולג' מצוין שפציעה חיסלה את סיכוייו להיות מקצוען. הוא התחיל בניו אינגלנד פטריוטס, כעוזר למגלי הכישרונות של הקבוצה, ונשאר בה 15 שנה, התקדם לדרגת עוזר למאמן הראשי, ביל בליצ'יק האגדי, וקנה את מקומו בהיסטוריה של הפוטבול כחלק מצוות שקטף ניצחונות בארבעה סופרבולים. אז המיאמי דולפינס שכרו אותו כמאמן ראשי. זו היתה קבוצה איומה שנזקקה לניעור רציני, וידעה גם ליהנות מהכותרות שבגיוס הנדיר של מאמן שחור. פלורס, מצדו, קיבל הזדמנות מושלמת להתחיל את קריירת הסולו שלו בקבוצה שיכולה רק לעלות. ב־2019 הוא חתם לחמש עונות, ומאז הוביל את הדולפינס ליותר ניצחונות מהפסדים, ובראשונה זה 20 שנה היו להם שתי עונות רצופות של מאזן חיובי. הם עוד לא היו קבוצה טובה במיוחד, אבל גם כבר לא היו בדיחה, והיה נדמה שפלורס אכן בונה משהו טוב במיאמי ביץ'.

לכן הפיטורים שלו, בחודש שעבר, היו הפתעה מוחלטת. הימים שאחרי סיום כל עונה בליגות הספורט המקצועניות בארצות הברית הם תמיד קצת כמו החתונה האדומה ב"משחקי הכס" — אנשים נחתכים החוצה בהמוניהם. אבל בדרך כלל הם יודעים שזה מגיע. פלורס לא ידע, וגם הנימוק של הקבוצה נשמע מקושקש במיוחד. "ארגון יכול לתפקד רק כשהוא פועל בשיתוף פעולה והרמוניה", הסביר הבעלים סטיבן רוס. מקושקש, אבל מוכר — הקלף שלפיו מאמנים שחורים "לא עובדים טוב עם המערכת" איכשהו נשלף שוב ושוב.

פלורס מספר סיפור שונה לגמרי, שעלול אפילו להיות פלילי. לטענתו, כבר בעונתו הראשונה ביקש ממנו רוס — מיליארדר יהודי, טייקון נדל"ן וחבר של דונלד טראמפ — לעשות את מה שמכונה Tanking: להפסיד משחקים בכוונה, כדי שהקבוצה תסיים במאזן הגרוע ביותר בליגה וכך תזכה בבחירה הראשונה בדראפט. פלורס טוען שרוס הבטיח שישלם לו 100 אלף דולר לכל הפסד. הסיפור הזה, שרוס מכחיש והליגה החלה לחקור, אולי היה נשמר בסוד אם פלורס היה משיג ג'וב אחר. זה לא קרה.  

כשהניו יורק ג'איינטס, שפלורס אוהד מילדות, פיטרה את המאמן ג'ו ג'אדג', פלורס הוזמן לריאיון עבודה, שנקבע ליום חמישי לפני שבועיים. אלא שיומיים קודם לכן הוא קיבל הודעת טקסט מביל בליצ'יק, המנטור שלו מימי הפטריוטס ומי שיודע מה קורה בכל קבוצה בליגה. ההתכתבות ביניהם צורפה לתביעה, ואלו עיקרי הדברים: "נראה שקיבלת את הג'וב, מזל טוב", כתב בליצ'יק. פלורס ענה: "שמעת משהו? לא שמעתי כלום". בליצ'יק: "ג'איינטס?". פלורס: "אני מתראיין אצלם ביום חמישי, אני חושב שיש לי סיכוי". בליצ'יק: "אני שומע מהג'איינטס ומבפאלו שאתה האיש שלהם". פלורס: "אני מקווה שאתה צודק". כשבליצ'יק לא הגיב, פלורס שלח הודעה נוספת: "קואוץ', אתה מדבר עם בריאן פלורס או בריאן דאבול? אני רק מוודא". בליצ'יק: "סליחה, פישלתי, עשיתי טעות בטקסט, אני חושב שהם לוקחים את דאבול, מצטער".

לבליצ'יק קרה מה שקורה לכולנו — הוא סימס בטעות לאדם הלא נכון. אבל האצבעות שלו פוצצו את אשליית חוק רוני. כן, חייבים להזמין אפרו־אמריקאי לריאיון, אז קבעו לפלורס ריאיון לג'וב שמאמן לבן כבר קיבל. פלורס שיחק לפי הכללים והופיע לריאיון, ודאבול כמובן קיבל את הג'וב. פלורס מספר שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה לו; ב־2019 נקבע לו ריאיון לדנבר ברונקוס, ראשי הקבוצה הגיעו באיחור של שעה, "והם היו מבושמים, ברור ששתו היטב לילה קודם", נכתב בתביעה. "מהאופן שבו התנהלה הפגישה לא היה ספק כי מטרתה רק למלא את חוק רוני ולא היתה שום כוונה לתת למר פלורס את התפקיד". גם הג'איינטס וגם הברונקוס מכחישות את הטענות.

ופלורס אינו היחידי שזה קרה לו. מרווין לואיס, מאמן שחור שהוביל בעבר את סינסינטי בנגלס, סיפר השבוע איך הוזמן פעם לריאיון בקרוליינה פנתרס: "ישבתי בבית ואני שומע בטלוויזיה שהם מתכוונים להחתים את ג'ון פוקס. שאלתי אם יש טעם לבוא, הם אמרו שכן ושהם עוד לא החליטו. יום אחרי הריאיון הם אכן מינו את פוקס". סטיב וויצ'י, כתב בערוץ הטלוויזיה של ה־NFL, אמר כי "כל כך הרבה מאמנים שחורים הלכו לראיונות כשהם יודעים מראש שלא יקבלו את הג'וב. אמרו להם ללכת כדי 'לצבור ניסיון'. עכשיו אני מקבל טקסטים ממאמנים שחורים שכולם אומרים אותו דבר: 'אז איך צבירת הניסיון הזו עובדת בשבילנו?'".

וזה לא שאת הניסיון הם יכולים לצבור בתפקידים זוטרים יותר; קבוצות נמנעות מלמנות אפרו־אמריקאים גם שם. לכל קבוצת פוטבול יש מאמן שאחראי להתקפה ומאמן שאחראי להגנה; עמדת מאמן ההתקפה נחשבת הדרך המהירה לתפקיד המאמן הראשי, אבל שחורים כמעט שלא מגיעים אליה. מחקר מ־2019, שהזמינה ה־NFL עצמה, העלה כי מיעוטם בקרב מאמני התקפה (בזמן המחקר הם היו רק 8%) הוא גם הסיבה העיקרית לכך שאין מאמנים ראשיים שחורים. וכשיש כבר מאמני התקפה שחורים, הם מפסידים משרות אימון ראשיות ללבנים עם רקורד פחות טוב. כיום יש בליגה רק שני מאמני התקפה אפרו־אמריקאים, אריק ביינימי (קנזס סיטי צ'יפס) וביירון לפטוויץ' (טמפה ביי באקנירס), והם הובילו את הקבוצות שלהם לסופרבול בשנה שעברה. בסוף העונה 14 קבוצות גייסו מאמנים ראשיים חדשים, אף אחת מהן לא לקחה את שני אלה שהובילו קבוצות לצמרת הליגה (ביינימי היה אמור להתראיין השבוע אצל ניו אורלינס סיינטס, אז אולי עוד יש לו סיכוי לעונה הבאה).

אז כן, זה המצב הרגיל, וכולם מכירים אותו. אבל כשפלורס יצא מריאיון העבודה המיותר לחלוטין, ההשפלה כבר שברה אותו, והולידה תביעה מקיפה, מגובה בשלל עדויות ואפילו בצילומים של כל המאמנים בליגה; רק אחד מהם אפרו־אמריקאי — מייק טומלין מפיטסבורג סטילרס, שמחזיק בסטטיסטיקת ניצחונות מהמובילות בענף. מ־33 המאמנים האחרונים בליגה רק שלושה היו שחורים, וכיום יש בה רק שני מאמנים בכירים המוגדרים משתייכים למיעוטים: רון ריברה (וושינגטון קומנדרס), ממוצא פורטוריקני, ורוברטו סאלח (ניו יורק ג'טס), ממוצא לבנוני. בליגה מעולם לא היה בעל קבוצה שחור, ולא היה קומישינר אפרו־אמריקאי. על הדשא, נזכיר שוב, 70% מהשחקנים שחורים.

פגיעות מוח של שחורים שוות פחות

"אי אפשר לחוקק מוסר, אבל אפשר להסדיר התנהגות. החוק אולי לא יכול לשנות את הלב, אבל הוא יכול לרסן את חסרי הלב", כתב מרטין לותר קינג ג'וניור עוד ב־1963, ותמצת את המורכבות הגדולה של המאבק בגזענות שמלווה שלל ענפים באמריקה מאז. גם ב־NFL התברר שה"חוק" לא עוזר. הוא לא משנה את הלב, וגם לא ממש מצליח לרסן את חסרי הלב. הקריירה של קולין קאפרניק נגמרה אחרי שהתעקש לכרוע ברך בעת נגינת ההמנון, במחאה על אלימות של שוטרים נגד שחורים. במקרים אחרים, המחיר כבד יותר מסיום הקריירה.

עד השנה ה־NFL פעלה לפי "תִקנון גזע" (Race-norming) — גישה שלפיה אנשים שחורים שונים מ"הנורמה" הביולוגית/תרבותית. ב־2017 הליגה הסכימה לשלם עד 5 מיליון דולר לשחקני עבר שלקו במחלות או פגיעות מוחיות הקשורות לקריירה שלהם, אבל כדי לקבוע את מידת הפגיעה הקוגניטיבית, וכנגזר ממנה את גובה הפיצוי, היא הגדירה שני סטנדרטים שונים, אחד לשחקנים לבנים ואחר לשחורים. ההנחה בעצם היתה שאצל שחורים התפקוד הקוגניטיבי הבריא מראש נמוך יותר מאצל לבנים, ולכן יש למדוד את עומק הפגיעה אחרת. וכשמישהו ניסה לערער על העניין, הליגה עשתה לו את המוות.

ריק קאנינגהם סובל מפגיעה מוחית כה חמורה שלפעמים הוא מתקשה לנקוב בשמם של חפצים פשוטים. ב־2015, בגיל 48, הוא אובחן עם דמנציה מתקדמת, ותבע את ה־NFL כדי לקבל את הפיצויים המגיעים לו. התביעה נדחתה. הוא תבע שוב, בדרישה לקבל כ־700 אלף דולר; החברה האחראית לנושא אישרה את התביעה, אבל ה־NFL סירבה לשלם פיצוי וערערה בטענה שהרופא שאבחן את קאנינגהם לא יישם את תִקנון הגזע. אם היה עושה זאת, טענו, קאנינגהם לא היה זכאי לתשלום. הערעור נדחה, והשחקן קיבל את הסכום המדובר.

רק ביוני האחרון, בעקבות תביעה ייצוגית, הליגה הסכימה להפסיק להשתמש בתִקנון המדובר, ואפילו לפתוח תביעות ישנות של שחקנים אפרו־אמריקאים. היא מעולם לא התנצלה, ואיכשהו הסיפור כמעט שלא זכה לסיקור; הקומישינר רוג'ר גודל הצליח לקבור אותו, ובמקומו לפמפם כותרות ענק על שיתוף פעולה עם כוכב העל ג'יי זי. מי שרק ב־2017 סירב להופיע במחצית של הסופרבול בעקבות פרשת קאפרניק, נהפך פתאום לעלה התאנה של ה־NFL; איך אפשר להגיד שהליגה גזענית, הנה, ג'יי זי עובד איתה.

בדרך לניצחון קטן או הפסד גדול  

כמו בכל המאבק למען שוויון, הדרך רצופה ניצחונות קטנים ובצדם מחירים כבדים שאנשים משלמים. מה הסיכוי שכעת התביעה של פלורס תוביל לניצחון קטן ולא רק למחיר אישי כבד? נראה שאין כאן הרבה מקום לאופטימיות.

"בריאן פלורס זרק את קריירת האימון שלו", כתב השבוע ג'רי ברואר, אפרו־אמריקאי שכותב טורי ספורט ב"הוושינגטון פוסט". "הוא גמר עם לנסות להשיג עבודה בדרך המצופה ממועמד שחור, הדרך שמחייבת לחייך דרך כל השקרים והראיונות המזויפים, הדרך שגורמת לכבוד שלו לדמם בחתך קטן ומעליב בכל פעם מחדש. מה שווה עבודה שמושגת ככה? במשך עשרות שנים מאמנים שחורים סתמו את הפה, הורידו את הראש וניסו להיות מושלמים. פלורס נלחם כעת עבור כל המאמנים חסרי הקול הללו, והוא עושה זאת בתחילת הקריירה שלו, לא בסוף. הוא כנראה לא ינצח מול ה־NFL ומכונת עורכי הדין שלה, אבל עכשיו הוא גם לא יכול להפסיד".

בינתיים, הדולפינס החתימו השבוע את המאמן מייק מקדניאל, בן לאמא לבנה ואבא שחור, שמגדיר עצמו "דו־גזעי". פלורס, לפי הדיווחים, עדיין נמצא ברשימה הקצרה של המועמדים לאימון יוסטון טקסנס, אבל גם הוא מבין שייתכן שהסוף קרוב. "אני רק בן 40, ויודע שאולי לא אאמן יותר בליגה", אמר בראיונות אחרי שהגיש את התביעה. "קשה לי לדבר, אני מרגיש מושפל ונשבר לי הלב, אבל זה יותר גדול מפוטבול, זה יותר גדול מאימון". ובסוף, למרות מצג השווא המבלבל, זה גם הרבה יותר גדול מהופעות המחצית בסופרבול, ולמעשה מכל הסופרבול כולו.