כ

שרונית ושלומי אלקבץ ביימו את "ולקחת לך אשה" (2004), המבוסס על הזוגיות רבת התהפוכות של הוריהם, הם קראו לגיבוריו ויויאן ואליהו. עשר שנים אחר כך, ב"גט", הסרט השלישי בטרילוגיה, שמו של הגבר שונה ל"אלישע". כששאלתי אז את שלומי אלקבץ למה, הוא השיב: "זה נהיה רגיש מדי". לאביו אכן קוראים אליהו, ורק עכשיו, בסרט התיעודי "מחברות שחורות", מוצג הצד שלו בסיפור, הצד שהוא בכלל לא רצה שאי פעם יוצג על מסך קולנוע.

אלקבץ הוא צלם כפייתי, ובחלק הראשון של "מחברות שחורות" הוא מתעד את בית הוריו, שהדינמיקה הזוגית בו נראית שונה לחלוטין מזו שהוצגה בסרטי האחים. אולי זה הזמן שחלף והאמוציות שדעכו, ואולי הפרשנות של הילדים שונה מהמציאות של ההורים, אבל בהווה המתועד הזוגיות של ההורים נראית שקטה ואורגנית יותר מזו שנראתה בסרטים. דבר אחד חוזר שוב ושוב בסרט: הבקשות של ההורים ששלומי יפסיק לצלם ויפסיק לספר עליהם בסרטים שלו, ובאותה נשימה גם הסכמתם הכנועה כשהוא לא מפסיק לצלם, ולא מפסיק להתמקד בהם. כאילו שהם מבינים שכדי להבטיח לילדים שלהם הצלחה, תהילה ופרסים בפסטיבל קאן יהיה עליהם להקריב את עצמם על מזבח אמנותם.

"אפריקה" הוא סרט עלילתי שמצולם כולו בבית הוריו של הבמאי. ההורים משחקים את עצמם בדרמה שמערבבת בין רגעים אמיתיים ובין עלילה מתוסרטת. היכולת של גרנר לביים שני לא־שחקנים מבוגרים מרשימה, אבל החיטוט בקישקע המשפחתי יוצר תחושה שאנחנו מציצים לתוך חדרים שדלתותיהם לא אמורות להיפתח בפנינו.

"התאונה" לוקח את המעורבות ההורית שלב אחד הלאה: דקל קדוש שכנע את הוריו ואחיו לשחזר מול מצלמה את תאונת הדרכים הקשה שבה היה מעורב הרכב המשפחתי, תאונה שגרמה לא רק לפציעות ולטראומות, אלא גם להתפרקות המשפחה. זו יצירה וירטואוזית, אבל גם אכזרית באופן שבו הבמאי הצעיר גורר את הוריו לחוות מחדש את הטראומה. האם איילת דקל, במאית דוקומנטרית בעצמה, אומרת ברורות מול המצלמה: "אני לא יודעת למה אני מסכימה לזה", אבל היא מסכימה.

מורכב אף יותר הוא "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". זהו סרט מרגש, שבו רוזנברג מערבב צילומים מבוימים של שחקן המגלם את דמות אביו עם צילומי וידיאו אמיתיים של אביו הגוסס בבית החולים והשיחות האחרונות ביניהם. אבל כשרוזנברג מספר לאביו את סיפורו של הסרט שהוא רוצה לעשות, ושהוא ישחק בתפקיד הראשי, אנחנו רואים אותו מתפתל מכאבים ורק מתחנן בפני בנו שיניח לו.

שלושת הסרטים הללו מציגים מבט אינטימי מאוד על הקשר בין הורים לילדיהם, ובכולם עולה ומצטברת תחושה לא נוחה של פלישה אלימה למרחב הפרטי של ההורים, בחסות מצלמת הקולנוע ובשם האמנות. ובעיקר קשה שלא לתהות למה ההורים הסכימו לזה?

הקולנוע הישראלי הוקסם ממשפחות מאז ומתמיד: בשנות השישים והשבעים הפולקלור המשפחתי והעדתי ופערי הדורות הניבו בדיחות קלות להזדהות בקומדיות כמו "משפחת שמחון", "משפחת צנעני" ו"איי לייק מייק"; בתחילת שנות האלפיים קם דור חדש של יוצרים, שהפסיקו לעסוק במשפחות קולקטיביות ועברו לעסוק במשפחות הייחודיות שלהם. האישי הפך לאוניברסלי בזכות המשפחות המנסות לשרוד בכוח של "כנפיים שבורות" ו"אביבה אהובתי", המשפחות הציוניות־דתיות של "מדורת השבט" ו"הערת שוליים", המשפחה מרובת הילדים של "איים אבודים" והמשפחות השמרניות של "חתונה מאוחרת" ו"ולקחת לך אשה"; וכעת דור חדש של יוצרים מקרב את העדשה עוד יותר קרוב פנימה והופך אותה למיקרוסקופ סוציולוגי: ההורים מגלמים את עצמם במקום שחקנים, והבית האמיתי שלהם מחליף את סט הקולנוע המשחזר אותו. כך הם יוצרים עמימות בין המציאות לבדיון, בין הספונטני למתוכנן, בין ריאליסטי למפוברק.

זה ודאי לא מקרי שכל הסרטים החדשים עוסקים בהורים מבוגרים או במפגש של הילדים וההורים עם מוות או סכנת חיים. בכולם משתקפת השאיפה הפסיכולוגית להשתמש באמנות כדי להקפיא את הזמן, להפוך את המצלמה למכונת הנשמה שנועדה להשאיר את ההורים בחיים לנצח. להפוך את הסרטים לתיעוד מצולם ש"חונט את הזמן ומצילו מריקבונו העצמי", כפי שניסח זאת התיאורטיקן אנדריי באזן.

אולם יש סיבה אפשרית נוספת שיכולה להסביר את המגמה הזאת, והיא שהשנים האחרונות היו קשות ליצירה קולנועית. בקדנציה של מירי רגב כשרת התרבות והספורט (2015–2020) היא ביצעה רפורמה מסיבית בחלוקת התקציבים לקולנוע, רדפה יוצרים על רקע פוליטי וחייבה את קרנות הקולנוע לבחון תסריטים באופן אנונימי — כל זה הבריח את היוצרים המוכרים למקורות מימון אחרים ודחף את היתר להעדיף לצלם את האישי על הפוליטי. במקביל קרנות הקולנוע שינו את מדיניות התקציב שלהן כדי לפזר סיכונים: במקום להשקיע הרבה במעט סרטים, הן משקיעות היום מעט בהמון סרטים. שני התהליכים הללו, יחד עם יוקר המחיה שרק הלך ועלה, החזירו את הקולנוע הישראלי להיות עני, כך שהיוצרים נאלצים לחפש כמה שיותר דרכים עוקפות קרנות קולנוע כדי לממן את סרטם, ודאי כשמדובר בסרט ביכורים.

ואיזו דרך נוחה יותר להוזיל עלויות יש מאשר לחזור הביתה — ללהק את ההורים ולהשתמש בביתם כאתר צילומים? הרי הם אלה שמימנו את לימודי הקולנוע, הם שמימנו את סרט הגמר, ועכשיו הם גם יהיו שותפים להפקת הסרט המקצועי הראשון של הבן שלהם. זו מערכת היחסים הכמעט קלישאתית שבין הורים ישראלים לילדיהם: ההורים יקריבו הכל למען הילדים, ואלה יישארו עיוורים לחלוטין לצרכים הרגשיים של הוריהם. אלה מערכות יחסים עם המון אהבה. אבל בלי שום רחמים.