ד

רמה תקופתית, אדונים נפוחים, מזימות של משרתים וחיי פאר. אחרי שג'וליאן פלוז גמר לטפל בכל אלה ב"אחוזת דאונטאון" הוא עבר לבחון אותם ב"העידן המוזהב" (מבית HBO). בעוד ב"דאונטאון" האיום על משפחת קרולי הבריטית היה התחזקות המעמדות הנמוכים — הנהג, המשרתים וכל הכפריים שמסביב — ב"העידן המוזהב" האיום על משפחת ואן ראיין הניו־יורקית מגיע מתוך אותו המעמד, מצד משפחת ראסל, שגרה מעבר לכביש. גם הם עשירים, אך פחות מיוחסים, ומנסים להתקבל לאותם חוגים חברתיים. "הם לא מכפר אחר, הם מאותו הכפר! את יכולה לזרוק אבן מהבית שלך ולפגוע בבית שלהם!", מציג זאת, הכי ישיר שאפשר, אוסקר ואן ראיין לאמו אגנס.

בבחירה הזאת פלוז מבקש לחדד את האמירה שלו על שמרנות ושמרנים. בעוד משפחת קרולי נבהלה מהקידמה ומתהליכים חברתיים ששינו את חייה, אצל משפחת ואן ראיין אין שום חשש כזה. דבר באורחות חייה לא אמור להשתנות, בסך הכל הגיעה לשכונה עוד משפחה עשירה. כשהוא מנכה את השינויים פלוז מנקה את האיומים ומבהיר מפורשות: העניין אינו שינויים, שאולי אפשר להבין את הקושי להסתגל אליהם (ולחבב את רוברט קרולי, למשל), העניין הוא שימור הכוח. וכמעט כל דבר נראה לשמרנים כאיום על הכוח שלהם.

זה נכון תמיד, אבל לפעמים קל לשכוח את זה. למשל, בסערה סביב הטופס לתרומת דם, שמקומם מתנגדים למשפחות לא מסורתיות; בשבוע שעבר הם הודיעו שהם מסרבים לתרום, חרף המחסור החמור במנות. מול סערות כאלה צריך לזכור — השינוי כלל אינו הבעיה. מדובר בסעיף קטנטן בטופס, ודבר אינו מאיים על חייהם של השמרנים; הם רק מדמיינים כרסום בכוח, כי פתאום אוכלוסייה אחרת ביקשה משהו ונענתה. אפילו הסרת הסעיף מהטופס, פתרון של פשרה, לא ריצתה אותם, וכאן נמצא כנראה השיעור החשוב ביותר: מול כוחות שתופסים גם פשרות מינימליות כאיום, בעצם אין מקום להתפשר. כמו תאגידים שמשתוללים לנוכח כל רגולציה ובכך מוכיחים את הצורך לחזק את הרגולציה, גם הטנטרום של דתיים שמרנים בסיפור מד"א מעיד בעיקר על הצורך להחליש את כוחם באמת. כמו ג'ורג' ראסל, שמשתמש בכסף כדי לשבור את התנגדות השמרנים, גם הפרוגרסיבים צריכים למצוא את אמצעי הכוח שלהם, ולזכור שפשרה היא בסופו של דבר הפסד.