ס

פת הפסיכולוג תמיד היתה אטרקציה ליצירות על המסך הגדול והקטן. היא מאפשרת לגיבורים לבטא את רחשי לבם וליוצרים להשתמש בה כדי לתאר את הלך הרוח האנושי. כך שלא מפתיע שבשנים האחרונות היא זלגה מהיצירות הבדיוניות לעולם הריאליטי. בישראל זה התחיל עם המטפלים של "חתונה ממבט ראשון", שעוררו זעם בקרב הצופים כי נראה שהיו נאמנים יותר לאינטרסים של ההפקה מאשר לטובת מטופליהם. ועכשיו הגיעה הגרסה המכובדת והרצינית של "טיפול זוגי" בכאן11. פה, מבהירים לנו, זה דוקו, לא ריאליטי. המצלמות מוסתרות, המטפלים פסיכולוגים מוסמכים, המטופלים הם זוגות אמיתיים שחוויים משבר ממשי והטיפול באמת נועד לסייע להם. מרוב הקפדה על ריאליזם, מתפספסת האשליה שהסדרה בכל זאת מייצרת. שהרי כך לא עובד טיפול פסיכולוגי באמת.

"טיפול זוגי" בנויה מפרקים של 25 דקות, שבהם שלושה זוגות יושבים אצל פסיכולוגית ופורקים את שעל לבם, ואז הפסיכולוגית עצמה הולכת לטיפול אצל מטפל אחר. סך הכל, אנחנו נחשפים לכל אחד מהזוגות כמה דקות בשבוע בלבד. המיטב הפוטוגני מסשן של שעה, שבו יש המון שתיקות, שיחות סרק וסתם רגעים מתים. לא דברים שעוברים מסך. במציאות נדרשים עשרות ומאות מפגשים כדי לייצר שינוי הדרגתי שבאמת משפר את חיי המטופל. אבל כשיש מחויבות לפורמט טלוויזיוני, וניתנות לכל זוג חמש דקות מסך, הכל נערך, נחתך ומצטמצם לפריצות דרך. זבנג וגמרנו.

במקום לייצג את התהליך הפסיכולוגי האמיתי  — ארוך וקשה, שלא תמיד יש בסופו פתרון — "טיפול זוגי" מתחנפת לצופה ומציעה לו את האשליה שלפיה גם אם החיים קשים, תמיד אפשר למצוא פתרונות, ובתוך כמה מפגשים. הרי התרגלנו לכך שטכנולוגיה נותנת פתרון מהיר לבעיות. אפילו היום, שנתיים לתוך הקורונה, מרבית האנשים מצפים שיגיע החיסון שייתן זבנג וגמרנו ויחזיר את חיינו לשגרה מפעם. ואם החיסון לא עושה זאת ולא מונע ב־100% הידבקות בכל וריאנט שעתיד לבוא, אז הוא חסר ערך.

"טיפול זוגי" רוכבת על התחושה הזאת. היא עשויה לגרום ליותר אנשים לפנות לפסיכולוג, אבל גם לאכזב אותם קשות כשיגלו שהבעיות שלהם לא נפתרות בקלות כמו בטלוויזיה. הן אפילו לא פוטוגניות.