אנדרסון מביט אחורה בגעגוע ובמבט מצועף, אבל כל מה שהוא מתרפק עליו הפך בשנים האחרונות לעקב אכילס של מקצוע העיתונות. כך למשל, המודל העסקי של העיתון שנקרא "הכרוניקה הצרפתית": העורך שלו ייסד אותו על חשבון עסקי ההוצאה לאור של אביו. העיתון, כמובן, הפסיד כסף, אבל הוא המשיך לצאת לאור כל עוד עורכו היה בחיים ואביו מימן את המיזם הגחמני שלו, שסיפק לכתביו חשבון הוצאות בלתי מוגבל וסירב להתיישר לתקציב נתון.

התוכן לא סייע לעיתון להגדיל את הכנסותיו. "הכרוניקה הצרפתית" הוא בן דמותם של עיתונים שמקדשים את האנינות והאליטיזם. כשהם כותבים ומסקרים אמנות, זו אמנות שאיש לא מבין, לא מכיר ולא יכול לראות. אמנות שדורשת הרצאות וספרים כדי ליצור סביבה עניין. אם הקהל מחפש לצרוך תקשורת שיש בה לא רק מידע אלא גם שימושיות — News You Can Use — הרי ש"הכרוניקה הצרפתית" הוא ההפך המוחלט. אלה סיפורים טובים, אבל חדשות גרועות.

"הכרוניקה הצרפתית" מייצג את דור כתבי העת שהיו המבצר האחרון של הניו־ג'ורנליזם רגע לפני נפילתו. בישראל היו אלה "מוניטין" ו"כותרת ראשית", ששרדו זמן קצר אבל הולידו דורות של כותבים יותר מאשר קוראים. אלה כתבי עת שבהם הכתב הוא המרכז, ולא מושא הסיקור שלו, והכתבה היא יצירה שבה אמת ובדיון מתמזגים זה בזה, עובדות מתערבבות בספקולציות, אבחנות בהרהורים, תובנות בזיכרונות. מכאן, הדרך קצרה לפסאודו־עיתונות, שכבר לא תזדקק לצאת אל השטח, אלא גם תדווח על שמועות, השערות וספקולציות, שיהפכו אותה מיצירה בעלת אספירציות אמנותיות לשקר גמור למטרות תועמלניות.

בסרטו של אנדרסון מוצג סיפורו של מהפכן צרפתי, שהעיתונאית שמסקרת את סיפורו לא רק מנהלת איתו רומן אלא גם עוזרת לו לנסח את המניפסט שלו. עיתונאית אחרת כותבת על אסיר שהתגלה כצייר יוצא דופן, ומדווחת גם שיש לה קשרים עסקיים עמו, ושהכתבה הזאת ודאי תמנף אותם. טשטוש הגבולות הזה הוא הפרה ברורה של אתיקה עיתונאית, שהפכה נפוצה יותר ויותר. רק השבוע פוטר כריס קואומו, בעל התוכנית הנצפית ביותר בסי.אן.אן, אחרי שהתברר כי הוא עזר לאחיו, מושל ניו יורק אנדרו קואומו, להכין את עמדת ההגנה שלו לתלונות נגדו על הטרדה מינית.

זה קו דק ומטושטש מאוד, בין מחויבות לאתיקה עיתונאית ובין מחויבות לנאמנות משפחתית, כזה שגם רשת סי.אן.אן ידעה להרוויח ממנו: בתחילת מגפת הקורונה, כשהמושל קואומו הפך לגיבור האמריקאי שהיה ההפך מטראמפ וידע איך לדבר אל הציבור, איך להציג בשקיפות מידע ואיך לתפעל באופן חיובי וסמכותי את הטיפול במצב, אותה רשת שמחה מכך שאחיו הוא מגיש תוכנית הפריים טיים שלה ושיש לו גישה ישירה לאיש השעה. השיחות ביניהם בשידור החי זכו להצלחה ברייטינג, אבל בדיעבד הכשירו את היכולת של קואומו העיתונאי להמשיך לעמוד לצד אחיו, גם כשהכותרות לגביו נהיו שליליות. הפעם הרשת הבינה באיחור שהערבוב הזה פגע בה ובאמינות שלה.

"הכרוניקה הצרפתית" מציג את הימים הנאיביים שבהם עיתונות טובה היתה אמנות של יוצרים אנינים עבור קהל דומה. העיתונאים כתבו על אלה שהם זיהו בהם משהו שמזכיר להם את עצמם, ולא על אלה שהם שואפים להפיל או לרסק. אנדרסון אהב את "הניו יורקר" והושפע ממנו כל כך, כי בבסיסה האמיתי, עיתונות היא מקצוע שמי שבא אליה מגיע מתוך אהבה — למילים, לסיפור, לדפוס, לתמונה. עיתונות היא גם הפרעה נפשית כפייתית ונוקדנית, של אנשים עם סקרנות לגלות דברים חדשים ועם הצורך המשונה לשתף בכך את העולם כולו באופן יצירתי. אלא שהעולם הפך את צורת התקשורת הזאת לחיה נכחדת.