הילדים: מסלול בכיוון אחד

300 שקל לבן 11 שמחביא נשק

קצת אחרי 12 בצהריים, ודקות אחרי שהפעמון בבית הספר היסודי בשכונת חליסה בחיפה צלצל. קבוצת ילדים שסיימו את הלימודים עושים את דרכם הביתה, ילקוטים צבעוניים על גבם, מפטפטים, חולפים על פני בית משפחת יוסף. "אתה רואה את הילד הזה?", אומר אימאן יוסף ומצביע על אחד הילדים, עם ילקוט באטמן. "הוא בכיתה ו'. אם נפגוש אותו בעוד חמש שנים, הוא כבר יהיה פושע מספר 1. ההתנהלות שלו, שפת הגוף, אתה קולט שהילד אלים. אצלי במועדון הכדורגל הוא ילד טוב ירושלים. אבל אני רואה איך הוא בשכונה ואני שומע עליו מהילדים האחרים. המשפחה שלו דווקא טובה, אבל השכונה מביאה אותך למצב שהיא שואבת אותך, לא משנה מאיזו משפחה באת. מה שרואים בשכונה משפיע על הילדים מאוד".

אחד הילדים החוזרים מבית הספר מתעכב לרגע, מתנתק מחבריו, נכנס לחצר הבית ומנשק איש מבוגר שיושב על ספה במרפסת היורדת לחצר. זה אבו כאיד, אביו של אימאן. הילד, קרוב משפחה, מברך גם את אימאן, ואז נחפז להצטרף בחזרה לחבריו.

"קל לנצל ילד. הוא יכול להחביא את הנשק כשיש אירועים ובלגן בשכונה, הוא יכול להביא לך אותו כשאתה צריך, אפשר לסמוך עליו", ממשיך אימאן אחרי שטור הילדים התרחק מעט. "הילד בן המשפחה שנישק עכשיו את אבא שלי? היה לו אקדח. היה אירוע בין שתי משפחות והשתמשו בו להחביא את הנשק בזולה. הילד יודע איפה המחבוא ומעביר להם את הנשק מתי שהם צריכים. פעם זה יהיה אקדח ופעם רימון. המשטרה מסתובבת בשטח אז עושים מהילדים שליחים. הלא מעורבים, כמו שאני קורא להם. זה כסף קל. על כל פעם כזאת הוא מקבל 300-200 שקל וככה גם מביא כסף הביתה. רק מזל לא יעשה ילד כזה לרוצח".

ילדים ונערים הם דמויות מפתח במלחמות הפשע והאלימות בחליסה, שכונה במזרח חיפה, ליד ואדי סאליב ונווה שאנן. נערים בני 15, ילדים בני 11, לפעמים גם פחות. הם כבר לא רק על תקן שליחים או מופעלים שמסתירים כלי נשק בזולה, מוכנים לשליפה במקרה של הקפצה. היום הילדים הם כבר אלה שפונים אליהם כשרוצים להתארגן על נשק.

"מכל שכבת גיל יוצאים שניים־שלושה עבריינים. בכל כיתה בבית הספר היסודי יש 15 ילדים, אז זה 20%. יש ילדים שהם טובים, אבל במהלך ההתבגרות הם מתקלקלים. מספיק שיש אחד במשפחה שחי את החיים האלה, הוא ימשוך אותו", אומר אימאן.

מונא חליל אומרת שהיא יודעת מי רצח את הבן שלה, חליל חליל, לפני כשנה וחצי בגיל 28. ולא פחות חשוב, היא גם יודעת מי נתן לו את האקדח. היא מספרת על נער בן 17, תושב השכונה, שבשיחת טלפון אחת יארגן לך נשק בהשכרה לפי שעות או ימים. כן, במסגרת התפשטות הירי והאלימות בחברה הערבית, יש גם מודל עסקי כזה: כבר לא צריך להשקיע כסף בקניית נשק, עם כאב הראש והסיכון הכרוכים בכך, להשיג, לשלם, להיפטר מהנשק מאוחר יותר. אפשר פשוט לשכור אקדח או רובה ולהחזיר לבעלים בגמר העבודה. למשל, עד השנים האחרונות היה אפשר לקנות אקדח בעשרת אלפים שקל, אבל העלייה בביקוש הזניקה את המחירים, והיום אקדחים נמכרים ב־30-20 אלף שקל. כך שיותר משתלם לשכור אקדח ליום ב־2,000-1,000 שקל. M16 עולה כ־50 אלף שקל, השכרה מן הסתם זולה יותר. קילינג תפעולי, נקי וחסכוני.

אחרי הרצח של בנה נעלם משכיר האקדח מהשכונה, עבר לגור אצל קרובים בעיר אחרת. לפני ימים אחדים סיפרו למונא, אום חליל, שראו אותו במכולת. "בחליסה, בתוך שניות אתה מתארגן על איזה נשק שאתה רוצה", היא מספרת, "עשרת אלפים, 20 אלף שקל, לא משנה, תלוי בנשק. אתה יודע מה אמר לי הנכד הקטן שלי? 'סבתא, אל תבכי, יבוא יום ואני אראה לך מה אני אעשה להם על מה שעשו לדוד שלי'. והוא ילד בגן. זה מה שהוא שומע מהסביבה שלו. בכפר מכר, שם הבת שלי והמשפחה שלה גרות, כל יום זה רב עם זה, השני יורה בשלישי, ההוא בורח. כל יום אותו סיפור. אז שהילדים לא יקלטו את זה?".

המבוגרים: תחת סכנה תמידית

עוד רצח ברחוב לאור יום, מול עשרות עדים

אימאן ואום חליל, בני 51, למדו יחד בילדותם. הם גם קרובי משפחה רחוקים דרך נישואים. "איפה שיש שרפות אני מנסה לכבות ולהרגיע את העניינים", מספר אימאן. "היה סכסוך בין שני חלקים מהמשפחה שלי, מהצד של אבא ומהצד של אמא. ניגשתי לאחד משתי המשפחות, אמרתי לו שאני רוצה לארגן סולחה. הם מכבדים אותי, כי עשיתי כבר שתי סולחות בעבר, והוא באמת אמר: 'לנו אין בעיה איתך, תעשה מה שאתה צריך'. איך שאני יושב איתו ומדבר — בא אחד רעול פנים, ברגל, אפילו לא במכונית או על טוסטוס, כפפות על הידיים, ורצה לירות בו. צעקתי לו: 'מהר תברח!', והוא ברח. ירה עליו ממרחק שלושה מטרים — פגע בחלון של המכונית. אחר כך הוא רדף אחריו במדרגות ליד הגשר, המשיך לירות עוד כמה כדורים, אבל לא הצליח לפגוע. אם אני לא שם, היה מחסל אותו.

"אני מכיר את מי שירה", הוא ממשיך, "זיהיתי אותו מיד, את המבט בעיניים, את מבנה הגוף. ממרחק 300 מטר אני אזהה את ההליכה שלו. חודש לפני המקרה הזה היה סכסוך גדול בתוך השכונה וכולם חיפשו אותו. ישבתי אז עם אנשים, מגיע מישהו על אופנוע ומספר שהבן אדם הזה אצל הספר בשכונה. כולם רצו ללכת להרוג אותו. אמרתי להם: 'אף אחד לא מתקרב אליו!'. הלכתי להזהיר אותו. הצלתי אותו".

ביוני, ברחוב גוש עציון בשכונה, נרצחה מייסר עותמאן, גרושה בת 27, אמא לארבעה ילדים. מישהו נכנס לדירה וירה לה בראש, אחר כך נמלט. גוש עציון הוא הרחוב המרכזי בחליסה, עולה בתלילות ממערב למזרח. גם אימאן חי בו. בכל יום ב־3 לפנות בוקר הוא יוצא לעבודה כנהג משאית בשטראוס, חוזר לקראת 12, נח, מתרענן, ובשעה 4 הוא כבר במגרש הכדורגל, מאמן ילדים. שש קבוצות בנים וקבוצת בנות אחת, כולם מחליסה. בשנות השמונים עוד היתה בשכונה קבוצה מעורבת, שרוב השחקנים בה היו יהודים, גם מתושבי השכונה.

כמה חודשים אחרי רצח עותמאן, אימאן טען שבחליסה יש שקט; יחסי, מאוד יחסי. קצת פחות בלגן. "בשעה טובה, סוף סוף הותקנו מצלמות ברחובות השכונה", הסביר. בפעם הקודמת שזה קרה, לפני כשלוש שנים ואחרי דרישות ולחצים ממושכים שהפעילו אימאן ותושבים נוספים, תושבים אחרים מיהרו להוריד את המצלמות. אולי מתוך לעג מופגן ואולי מסיבה אחרת, הוונדליסטים השאירו על מקומו את התמרור המתריע מפני נוכחות המצלמות. בינתיים, המצלמות החדשות עוד במקומן, אבל כולם יודעים שאולי גם זה עניין זמני.

"היו בשכונה כאלה שלא אהבו שיש מצלמות. היה מי שחימם, אחת המשפחות עשתה לי בלגן. תקפו אותי פיזית, זרקו עליי אבנים. התקשרו אליי אחיינים ובני דודים שלי ואמרו לי: 'שמענו שהיה בלגן, שאיימו עליך'. עניתי להם שלא היה ולא נברא. אם הייתי מספר להם את האמת הם היו באים ועושים את העבודה שלהם", מספר אימאן. כך, המצב מחלחל עמוק ליחסים המשפחתיים. "אחיין שלי, בכיתה ו', בא אליי בריצה ואמר ששמע שרוצים לפגוע בי. כולו התלהבות, רוצה לריב, תקפו את דוד שלו והוא לא רוצה לצאת פראייר. ילד בכיתה ו', אין לו בעיה לתפוס אבן ולדפוק למי שצריך בראש. הוא רוצה להגן על הדוד שלו, על המשפחה, ככה זה אצלנו הערבים. אני הלכתי נגד המשפחה הרבה זמן. לא רוצה שיירצחו אנשים, לא רוצה מכות. אם אתה צודק — יש דרך לקבל את מה שמגיע לך".

כך שהשקט בחליסה לעולם זמני והרגיעה היא אשליה. ד"ר סלים עבאס, בן 54, פעיל חברתי תושב עכו וגיאולוג במקצועו, שופך אור על המושג "שקט": "זה שבחליסה שקט לא אומר שלא מוציאים את ה'עבודה' והיריות אל מחוץ לשכונה. עכשיו כשיש מצלמות פשוט מחכים שהבן אדם ייצא מהשכונה ועושים את העבודה".

אימאן מחייך ומודה שיש בזה משהו. כאילו בהזמנה, עוברת בכביש מרצדס לבנה עם חלונות קדמיים מוצללים, שני צעירים יושבים בה. "זה שליד הנהג הרג בן אדם לפני שנתיים ברחוב אלנבי, מחוץ לחליסה", הוא אומר. איהאב, בן 22, בנו של אימאן, ממשיך אותו: "אמצע היום, מקום ראשי, מול כמה עשרות אנשים. בא עם קטנוע, ירה עליו כמה פעמים מהגב ואז עוד הסתובב על הקטנוע ועשה וידוא הריגה".

"רואה את דוד השמש ממול?", מצביע אימאן לעבר בית סמוך, "מי שגרים שם הם שתולים של המשפחה של היורה. יש להם מצלמות בבית. כשקרה הרצח ביקשו מהם שיוציאו את המנגנון מהמצלמות, כי היורה יצא על הקטנוע מהבית ורצו את הסרטון בתור הוכחה. הם לא הסכימו. מאותו רגע — יומיום מריבות בשכונה. לפני חודשיים ירו בבן שלהם ברגל בזמן שהלך באלנבי".

אימאן יוסף: "קל לנצל ילד. הוא יכול להחביא את הנשק כשיש אירועים ובלגן בשכונה, ולהביא לך אותו כשצריך. פעם אקדח, פעם רימון. זה כסף קל, על כל פעם כזאת הוא מקבל 300-200 שקל ומביא כסף הביתה"

השכונה: מבוי סתום של ייאוש

הרבה סמים וסכסוך אחד הפילו 4,500 אנשים

אימאן אומר שבחליסה ההרגשה היא שהעניינים תמיד לפני פיצוץ, רק לא יודעים מתי ואיך הוא יגיע. יום אחרי שהוא אומר זאת, עוד אחד מתושבי השכונה נרצח. בשעת ערב, ברחוב גוש עציון, שני רעולי פנים ריססו במקלעים, לעיני עוברים ושבים, את איברהים בלקיס, בן 29. עובר אורח נפצע קל מכדור תועה.

אום חליל מספרת שבלקיס והבן שלה היו חברי נפש עוד מילדות. הוא נרצח כשירד מביתו אל חבר שחיכה לו במכונית למטה, מול עיניה של אמו חולת הסרטן שישבה על ספסל ברחוב.

בכתבת "יומן" בערוץ 1 לפני שמונה שנים, כשהיה בן 21, סיפר בלקיס על הזנחת השכונה, ששיעור גבוה מאוד מהצעירים בה מוגדרים נוער בסיכון, ועל חוסר התקווה. הוא סיפר באילו נסיבות התושבים דווקא זוכים להתייחסות של הרשויות: "מעירים אותנו ב־4 בבוקר, 20 שוטרים, בילוש, כלבים, לעשות חיפוש. להעיר את אמא, את אחותי הקטנה, את אח שלי הקטן, את אבא החולה. 'זה חשוד, זה חשוד, זה חשוד'. אחר כך אתה מחפש עבודה, לך תביא תעודת יושר; אין לך אז לך הביתה". העבר, השכונה, הרשויות, כולם רודפים את התושבים. מבוי סתום. "אתה רוצה להתחתן?", שואלת אותו המראיינת. "כולנו רוצים להתחתן, אבל אני מפחד", הוא עונה. "(צריך) כסף, בית. תביאי בית — מחר אני מתארס. אצלנו, דבר ראשון שואלים אותך אם יש לך בית. ואם לא, את יכולה להביא 500 אלף מזומן? לא. משכנתא, הלוואה? לא נותנים לנו, לא נותנים... הרבה ניסו". קורותיו של בלקיס בשנים שאחרי הריאיון היו המשך ישיר למצב שתיאר: חוסר יציבות תעסוקתי, פה ושם נגיעות בעולם הפשע, חוסר תכלית, ואז, לפני שבועיים, מוות בגיל צעיר מאוד.

בשנות התשעים החל בשכונה סחר בסמים, ונוצר המדרון החלקלק של פשע, אלימות ואבטלה. אחר כך נולד סכסוך בין שתי משפחות בשכונה, נעימה ואבו כליב, והדם התחיל להישפך. "כששתי המשפחות נכנסו לתאקל השכונה כולה התפצלה", אומר אימאן. "מספיק שהיית עומד עם מישהו ממשפחה אחת — ישר במשפחה השנייה חשבו שאתה אויב שלה. אנשים עוד לא ידעו אז מה זה נשק, אבל באחת המשפחות ידעו שרק דרך הנשק והאיומים הם יוכלו להילחם במשפחה השנייה. כל מי שבא לדבר איתם, ישר היו מרימים עליו נשק באיומים. אנשים אמרו, 'אם אלה רוצים להרים עלינו נשק, אז גם לנו יהיה נשק'".

חליסה דווקא היתה אמורה להיות סיפור פשוט. שכונה קטנה, כולם מכירים את כולם, כ־4,500 תושבים, 1.5% מאוכלוסיית חיפה. רובם ערבים־מוסלמים, אבל יש בשכונה גם קצת יוצאי ברית המועצות, וכמה תושבים יהודים ותיקים. אבו כאיד, אבא של אימאן, כבר בן 88, שעבד בעירייה והיה במשך 40 שנה ראש הוועד המקומי, מספר שעד שנות התשעים זאת היתה שכונה שלווה. היום אין שבוע בלי יריות. ירי דו־צדדי משני עברי הרחוב, ירי מגגות, לפעמים רימון.

זה קורה גם בגלל התושבים. איהאב, בנו של אימאן, תכף סטודנט ובינתיים עובד עם אבא במשאית, אומר שכרבע מתושבי השכונה הגיעו אליה בשנים האחרונות מיישובים ערביים אחרים. "הבעיה שמגיעים האנשים החלשים. אשה מתגרשת, באה לפה עם חמישה ילדים, היא לא יכולה לפרנס ולגדל אותם, והם נכנסים לפשע. העוני גורם להרבה פשע, ויש הרבה עוני בשכונה".

כבר ב־2001 התגבשה תוכנית לשיקום חליסה, וב־2005 נציגי התושבים והעירייה ניסחו "מסמך מדיניות לתכנון השכונה" — לרבות פיתוח פתרונות מגורים, הוספת שטחים למבני ציבור ושטחים פתוחים, קידום החינוך ועוד. עד היום לא קרה דבר. משהו על המלכוד שבו חיים התושבים אפשר ללמוד מאבחנה של מכון חרוב, שעוסק בילדים נפגעי התעללות והזנחה. לפי חוקרי המכון, ההורים בשכונה "נמנעים מלשלוח את ילדיהם הצעירים לפעילויות המאורגנות בשעות אחר הצהריים בבית הספר, המועדון או המתנ"ס מתוך חשש לביטחונם ושלומם. כמו כן, ילדים בעצמם נמנעים מלהשתתף בגלל פחד מ'האחר' — ילד, נער או מבוגר אשר עלול לפגוע בהם".

אום חליל: "מבצע לתפיסת נשק? בחייכם, זה חלק מהעבודה של המשטרה בשגרה, היא צריכה לעשות את זה ביומיום. זו שכונה קטנה, כמה בתים, לא הרבה, וכמה סמים וכמה נשק... אי אפשר לבוא ולתפוס הכל?"

סיפור אחד: הכל הידרדר מהר

צעיר עם לב רחב ופתיל קצר נשאב ל"בלגן" לא שלו

וכל זה קורה בחיפה של הטכניון והווילות של דניה, "העיר האדומה", מופת של דו־קיום. זה לא אמור לקרות בה. אבל זה קורה. זו השגרה. הבנאליה של הירי והסתגלות התושבים והעיר לחיים כאלה מוציאות מהדעת.

120 בני אדם מהחברה הערבית נרצחו מתחילת השנה ועד סוף השבוע האחרון. באום אל־פחם, באקה אל־גרבייה, טמרה, יפו, רמלה, עכו, טירה, ג'סר א־זרקא, חיפה, איפה לא. 80% ממקרי הרצח בישראל מתרחשים באוכלוסייה הזאת, וכבר שש שנים שמספר הנרצחים בה עולה בהתמדה. קרבות ירי ברחובות, מקלעים, שרפות בתים ורכוש, רימונים. אולי הנתון המצמרר מכל הוא ה"יעד" שהציבה המשטרה לשנה הבאה: לא יותר מ־100 נרצחים. העובדה שירידה של 20 קורבנות (נכון להיום) היא יעד ממחישה את זילות החיים. "רק" 100 מתים כשאיפה. 100 אנשים שלא יגיעו ל־2023. 100 משפחות שיאבדו את יקיריהן. מי יודע כמה יתומים. כמה פצועים. כמה נזק נפשי.

מחלון הבית של אום חליל רואים את תחנת המשטרה של מחוז חוף חיפה. 100 מטר בקו אווירי, "לא רחוק", היא מעירה בציניות. את הנשק שבו נרצח הבן שלה מצאו כלבי המשטרה קבור באדמה בחצר מאחורי אחד הבתים בשכונה. ילדים מהשכונה באו בריצה וסיפרו לה. הם גם היו אלה שסיפרו לה שהבגדים שלבשו החשודים בזמן הרצח נשרפו כדי להעלים ראיות.

חליל היה מרכז עולמה. בן יחיד עם שש אחיות, מלגזן בשוק הסיטונאי. אביו, שעבד כנהג משאית בנמל, מת מסרטן ריאות לפני שנתיים, בגיל 54. תמונה של האב והבן, כתף אל כתף, תלויה, בולטת, בסלון הבית; בתוך כחצי שנה אום חליל איבדה את בעלה ובנה, בנותיה איבדו אב ואח. היתה לחליל גם אהבה, אבל אום חליל לא התלהבה ממנה "ועכשיו אני קצת מצטערת. כואב לי. היא ילדה טובה, שומרת איתי על קשר, מדברת איתי, כל הזמן באה לבקר. היא לקחה טרנינג שלו למזכרת. כשהם היו יחד לא חשבתי שזה נכון. היא ערבייה־נוצרייה מאלנבי. מסכנה, יתומה, גידלה אותה משפחה מאמצת. חליל היה מרחם עליה כל הזמן. הוא אהב אותה, אבל אמר לי שאם אני לא רוצה — הוא לא יתחתן איתה. אמרתי לו: 'או אני או היא'. היום אני אומרת לבנות: 'הלוואי שהיתה לוקחת אותו'. קוראים לה אמאל, 'תקווה'. אני רואה חברים שלו, חברות שלו, יהודיות, נוצריות, מוסלמיות, כולם במצב טוב, כולם חיים. עכשיו אני לבד וזה קשה לי מאוד".

לחליל היה סוס, אהבתו הגדולה. סוס ערבי גזעי, עז א־דין הוא קרא לו. הוא גידל אותו באורווה בחצר, בינות לגפנים, עצי הפרי והפרחים. הוא התקין שם גם פינת ישיבה, מטבח וגריל פחמים. את רוב זמנו בילה בחצר שלו, עם חברים, משחק עם האחיינים. מאז הרצח אום חליל לא התקרבה לאורווה. הסוס הועבר לחבר של חליל בשפרעם. בשבת האחרונה אזרה סוף סוף כוחות לבקר אותו, נסעה אליו עם אחת מבנותיה וראתה אותו בראשונה מאז הרצח. היא ליטפה את הסוס, הוא חיכך את ראשו בכתפה, והיא לא עמדה בזה. בוכה, מיהרה לעזוב.

"כל הבלגן התחיל בגלל דוד של חליל, אח של אבא שלו", היא מספרת. "היה ריב ארוך בינו לבין אשתו, הוא חשד שהיא בוגדת בו עם בחור מרמלה. היא הביאה אנשים ששרפו לו את האוטו, אחר כך שרפו גם את האוטו של אבא שלו, הסבא. היא גם הביאה אנשים שירו על הדוד כמה פעמים. מי שנפל בין הכיסאות זה חליל.

"הדוד הזה, הוא עירב את חליל בכל העניין. התקשר אליו כל הזמן שיבוא לעזור לו. יום אחד הוא מתקשר בזמן שחליל עובד בגינה ואומר לו 'תעשה טובה, בוא תעזור לי, אשתי לקחה את האוטו ואת הזהב והכסף וברחה'. הבעל של הבת שלי הלך עם חליל ואשתו של הדוד התחילה לקלל אותם, חבל על הזמן. הילד שלי עצבני, הפתיל שלו קצר, אבל הוא ילד טוב, לא מסתבך. מאותו יום התחילו הבנים שלה להתקשר אליו כל הזמן ולקלל אותי ואת האחיות שלו. אמרו לו: 'אתה הגבר של הבית, בוא נראה אותך, תעלה אלינו', כל הזמן טלפונים כאלה. פעם אחת לקחתי את הטלפון בזמן שדיברו איתו ואמרתי: 'תתבייש לך, עזוב את הבן שלי. הבעיה שלך זה עם הדוד שלו'.

"יום אחד הבת שלי מספרת לי שחליל לא במצב כל כך טוב. עצבני מאוד, יוצא ונכנס מהחדר, יורד מהבית ועולה, משהו לא בסדר. כל הזמן הוא בטלפון והיא שומעת שזה מאיים עליו וההוא מאיים עליו. בסוף אמרו לחליל שאם הוא גבר, שיעלה למעלה, לחלק הגבוה בשכונה, איפה שהם נמצאים. חליל עלה לבד, לא לקח אף אחד, והם שלושה, עשו לו 'כיפה אדומה', חיכו עד שעלה וירו בו".

יומיים אחרי שחליל נרצח, שניים משלושת החשודים כבר שוחררו ממעצר. המשטרה הסבירה לאום חליל שאין נגדם די ראיות. אחד נשאר במעצר על החזקת נשק, אבל בנסיבות שלא קשורות לרצח. לאמא של החשודים ברצח, מי שהיתה נשואה לדוד של חליל ובינתיים התגרשה ממנו, קוראים בחליסה "האמא הגדולה", ראש המנגנון המשפחתי. היא חייתה כל השנים כחילונית, אבל לאחרונה עברה להתגורר באום אל־פחם והיום היא כבר עטויה לבוש מסורתי.

"כמה חודשים אחרי הרצח האמא הגדולה שלחה אליי אנשים מכובדים מג'ואריש להגיע לסולחה. אמרו לי: 'קחי כסף, כמה שאת רוצה'. אמרתי להם: 'לתת לי כסף על הבן שלי שנהרג?! אני רוצה שמי שהרג אותו ייכנס לבית סוהר, שהצדק ייצא'. הם המשיכו לבוא. פחדתי. באחת הפעמים, כשלא הייתי בבית, מישהו מהם ניסה להיכנס בכוח בזמן שהבת שלי היתה לבד. הילדה פחדה פחד מוות. אחר כך האמא הגדולה שלחה אליי את אחד השייח'ים המכובדים שמבקשים מהם להתערב כדי לפתור סכסוכים, גם הוא מרמלה. היא שילמה לו 5,000 שקל רק כדי שיגיע להסכם איתי. הוא בא לשכנע אותי, דיבר אל הלב שלי, שאסכים לסולחה. לא יכולתי להסכים".

כולם יודעים הכל. הכל בחוץ. הכל גלוי. כמה גלוי? כשלמשפחה שמבקשת סולחה אין הסכום הדרוש לפצות את משפחת הנרצח, מגייסים תרומות בסיוע המכובדים. למארגני הסולחה משלמים מראש בכל מצב, גם אם הניסיון מסתיים בכישלון. רק מה, אסור להתחיל בגיוס תרומות עד שלא מסכמים את פרטי הסולחה. בחליסה מספרים ש"האמא הגדולה" ביקשה מהשייח' המכובד שיתחיל בהתרמה עוד לפני שנסגרו פרטי ההסכם. כשהסבירו לה שזה לא מקובל, "היא התחילה לדבר עליו רעות, להפיץ לכלוך, לספר שהוא לא רציני". היא אפילו פרסמה פוסט בפייסבוק עם תמונה שלו, וכתבה שהוא "לקח ממני 5,000 שקל... וזה תמורת בוררות בינינו לבין אחת המשפחות, כדי לקיים הודנא בינינו. נעלם עם הכסף. אני מזהירה מפניו, הוא נוכל". השייח' פרסם תגובה שבה האשים אותה בניסיון עוקץ, אחרי "שהיתה אמורה לשלם כופר דם על אחד שנרצח ולא שילמה אותו".

"מה שחשוב בסיפור זה שהיא בעצם מודה ברצח", אומרת אום חליל. "אמרתי למשטרה: 'תסתכלו, כתוב שחור על גבי לבן'. אם בן אדם בא אליך לשלם פיצוי, אם הוא רוצה לארגן סולחה, מה זה אומר?". בינתיים, שנה וחצי אחרי הרצח, המשטרה עדיין מחזיקה בחפצים האישיים של חליל, חרף תחינותיה של אום חליל לקבל אותם.

ממשטרת ישראל נמסר: "המשטרה מנהלת חקירות רצח ביסודיות ובמקצועיות, ומבצעת את כל פעולות החקירה הנדרשות תוך בדיקת כלל כיווני החקירה. במסגרת חקירת הרצח של חליל חליל בוצעו מגוון פעולות חקירה תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, שהובילו למעצר חשודים ולהגשת כתב אישום נגד חשוד בגין עבירות בנשק. באשר לפריטים שנתפסו, החקירה נמשכת ועל כן אלה מהווים חלק ממארג הראיות בתיק. בנוגע לרצח איבראהים בלקיס, מדובר בחקירה שמתנהלת תחת איסור פרסום ומטבע הדברים לא נוכל לפרט אודותיה. משטרת ישראל תמשיך לחקור ביסודיות תוך ביצוע הפעולות הנדרשות כדי להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם החשודים במעשים".

סלים עבאס: "זה שבחליסה יש לפעמים שקט יחסי לא אומר שלא מוציאים את ה'עבודה' והיריות אל מחוץ לשכונה. עכשיו כשיש מצלמות פשוט מחכים שהבן אדם ייצא מהשכונה ועושים את העבודה"

האמהות: הכאב יוצא לרחוב

אז מצאו קצת נשק. זו רק טיפה בים

חודשים אחדים אחרי הרצח, אום חליל הרגישה שהיא לא יכולה יותר. הכאב, התסכול מהתנהלות המשטרה, המצב הכללי בשכונה — הביאו אותה להכריז על צעדה מביתה למשכן הנשיא דאז, ראובן ריבלין. ח"כ איימן עודה תמך, אמהות אחרות לבנים שנרצחו הצטרפו, וההתארגנות "פורום אמהות למען החיים" נולדה. זו אינה היוזמה היחידה בחברה הערבית למאבק באלימות. יש עוד ועוד הפגנות, קריאות לפעולה של המשטרה והממשלה, פגישות עם פוליטיקאים, לחץ ציבורי של מי שחיים בצל האלימות ושל תומכים יהודים. בכל האירועים האלה בולטות האמהות השכולות; אפשר לזהות אותן לפי הבעות הפנים והמבט בעיניים.

במשך כשלושה חודשים הן התייצבו, בכל מוצאי שבת, למחאה שקטה ליד ביתו של השר לביטחון הפנים, עמר בר־לב, בכוכב יאיר. לפני כחודש וחצי בר־לב ביקש מהן שלושה חודשים כדי שיוכל להציג תוצאות במאבק המשטרה באלימות. הוא גם ביקש שבינתיים לא יפגינו בסמוך לביתו, והן הסכימו.

שלושה שבועות אחרי הפגישה עם בר־לב, המשטרה פשטה על 78 סוחרי נשק ערבים, ככל הידוע אף אחד מהם לא מחיפה, ותפסה עשרות כלי נשק ואמצעי לחימה. זה התאפשר לאחר שסוחר נשק נהפך לסוכן משטרתי, ולפי הדיווחים קיבל 4 מיליון שקל והשתלבות בתוכנית להגנת עדים, עם חיים חדשים בחו"ל.

"במשטרה מדברים על כ־400 אלף כלי נשק בחברה הערבית", אומר ד"ר סלים עבאס, "מה שהם תפסו זה אפילו לא טיפה בים. חליסה זאת שכונה, אבל נצרת היא עיר של 90 אלף תושבים והמצב שם אותו דבר. המדינה מובילה אזרחים שרוצים צדק להתייאש — או לבחור בעבריינות".

"מבצע הם קוראים לזה? בחייכם, זה חלק מהעבודה שלהם בשגרה, המשטרה צריכה לעשות את זה ביומיום", אומרת אום חליל בכאב. "אם היו עושים פשיטה למעלה בשכונה היו מוצאים המון כלי נשק. כשאני שומעת יריות בשכונה אני יורדת למטה ואומרת לשוטרים: 'אתם שומעים את היריות כמוני, תעלו לשם ותעשו משהו'. אומרים לי: 'כן, עכשיו אנחנו יוצאים'. בינתיים כבר נגמרו היריות מזמן. דיברתי נגד הנשק והזהרתי גם לפני שחליל נרצח. לא יכול להיות שהנשק אצל ילדים בני 16 או 17, שאין להם שכל ואין להם מה לעשות. שכונה קטנה, כמה בתים, לא הרבה, וכמה סמים וכמה נשק... אי אפשר לבוא ולתפוס הכל? 11 בני אדם נרצחו בחליסה (ועוד שלושה תושבים נרצחו מחוץ לשכונה — ח"ש) ועד היום לא יודעים מי רצח אותם. לפני ארבע שנים, בפעם האחת שיהודי נרצח — ישר הם באו, נכנסו למסגדים, התפרצו לבתים, הכל. מצאו כמה עשרות כלי נשק, שזה הרבה, אבל כלום בהשוואה למה שיש פה".

אימאן יוסף מעריך של־70% מהמשפחות בשכונה יש נשק, גם כאלה שלא מעורבות בפשיעה אבל מחזיקות אותו למקרה שיידרשו להגנה עצמית. לו אין, גם לאביו אין.

לצד פורום האמהות קמו עוד התארגנויות. ד"ר עבאס פעיל לא מהיום — הוא גיאולוג שמחלק את חייו בין טוסקנה לישראל, חבר הנהגה בתנועת "עומדים ביחד" ומוביל בפורום "אזרחים נגד הפשיעה", שהוקם השנה. כעת הוא שותף גם ליוזמה "אלימות לא בתרבות שלנו", שצמחה בהפגנות השבועיות מול ביתו של השר ברלב. "המטרה בפרויקט היא להפיח תקווה לשינוי עצמי ולהוציא את רוב האוכלוסייה מהפחד והתסכול ששולטים בחיי היומיום", מסביר עבאס. לשם כך, מתקיימות סדנאות שיח לציבור הרחב, בהשתתפות אנשי מקצוע, דת וציבור מהחברה הערבית, ובשילוב עם קטעי מוזיקה, אמנות ותיאטרון. כל מה שיעבוד כדי לעורר אנשים לפעולה, כדי שהייאוש והאדישות יוחלפו בהתנגדות, מעורבות ומאבק. המפגש הראשון היה בחודש שעבר בעכו. בסוף השבוע הזה יתקיים מפגש בבאקה אל־גרבייה, ואחר כך יגיעו לחליסה, וגם ללוד, ג'סר א־זרקא, רהט, ג'לג'וליה ושעב.

אימאן יוסף: "הבן שלי מתחנן שנעזוב. הוא גם שומע דיבורים ברחוב, שאבא שלו שטינקר, עובד עם המשטרה - לא נעים לו. אבל גדולה של בן אדם זה לא בלברוח. אני צריך להילחם פה"

העתיד: מאיפה יבוא התיקון

האם כמה אנשים יוכלו להציל שכונה שלמה?

בינתיים, עד שההתארגנות האזרחית תוכל לשנות את המצב, בחליסה ממשיכים בכל זאת לתלות תקוות במשטרה. וזה לא קל. "כשהמשטרה כבר עושה משהו, מחדירים סמוי ועד שהוא עושה את העבודה שלו עוברת שנה", אומר אימאן. "בזמן הזה היה אפשר לארגן בדיקה בבית של בן אדם שמתעסק בסחר בנשק ולהרתיע. וכמה נשק כבר הופץ, כמה אנשים נפגעו, כמה אוימו, כמה סבל נגרם בשנה הזאת?

"גם כשקורה אירוע, המשטרה מופיעה חצי שעה אחרי הירי. עד אז אחד מחסל את השני, כל השכונה כבר ברחובות, מישהו הולך לנקום והעסק מתגלגל. אם ירו עליך, אתה לא תלך לישון אם לא ירית בחזרה, אין דבר כזה. אתה חייב להרתיע בחזרה. כל דקה יכול להתפתח משהו. מילה לא נכונה, שני ילדים שחוזרים מבית הספר ואחד מסתכל על השני בצורה מאיימת כדי להתגרות בו — מפה הכל מתחמם. המבט הזה שהילד משתמש בו, זה דבר ידוע בחברה. מילה מפה ומילה משם — נכנסים אחד בשני, ובמקום להרגיע המשפחות עושות 'מסיבה'. האווירה במשפחות משפיעה על הילדים עצמם. יש בשכונה המון סכסוכים, אתה מרגיש את המתח. אתה שומע שהיום צפויות להיות מכות או יריות, או שאחד מחכה לשני בסיבוב. אתה לא יכול לדעת מתי זה יתפרץ. אני עכשיו בכמה ימי חופשה ממועדון הכדורגל והתקשרו אליי לפני יומיים מהביטחון בעירייה. 'איפה אתה?! שתי משפחות הלכו פה מכות בגלל הילדים שלהן שבקבוצה'. זרקו אבנים על השומר. זה לא ריב של קללות או מכות, היום ישר מביאים נשק. הכל עובד מעצמו על אוטומט".

אבו כאיד, שנדמה שכבר ראה הכל, מודה בחשבון נפש כואב שהכל תוצאה של דורות של ילדים שמופקרים. "12 שנה הייתי ראש ועד ההורים בבית הספר. כשהייתי מארגן אספות הורים היו באות שמונה אמהות ואולי אבא או שניים, על 300 ילדים. זה כל הסיפור. אף אחד לא מתעניין בילד שלו. רק לאסוף כסף להעמיד מכונית ליד הבית, וכל היום לשפשף ולהבריק אותה".

גם הסולחות — שלעתים מי שתופרים אותן הם אנשי משפחות פשע מחוץ לשכונה — לא שוות הרבה. הן תמיד זמניות, כאילו כל סולחה היא שריקת הפתיחה לספירה לאחור עד התקרית הבאה. "אם קורה מצב שבן משפחה אחת לא אומר שלום לבן משפחה שנייה, זה מאותת לצד השני שהסולחה לא מקובלת עליו", מבאר אימאן את הקודים. "היה מקרה שבן אדם בתמימות לא אמר שלום למישהו מהמשפחה השנייה. הם כעסו עליו, והוא הסביר להם שהוא עובר ליד הרבה אנשים ולא תמיד אומר שלום. אבל זה לא עזר. ישבתי איתו, הסברתי לו שהם צודקים. הוא נשבע שהוא לא התכוון, אבל בן אדם שעשית איתו סולחה עובר לידך, חובה להגיד לו שלום, אחרת זה כאילו אתה מזלזל בסולחה, נכנס להם לראש שאתה מחפש אותו. ואז הם אומרים לעצמם, לפני שהוא מוצא אותי — אני אירה בו קודם. ככה זה מתחיל, במחשבות של אנשים בראש".

אימאן אומר שלא מדובר במקרה חריג. "יום־יומיים לפני שעושים את הסולחה בא הצד השני, יורה על אחת המשפחות ומפוצץ את ההסכם. ירו פה לשכן ממול במכונית בשביל להדליק סכסוך מחדש. מישהו מאחת המשפחות שלח מישהו שלא מהמשפחה לירות עליהם כדי לעורר בלגן. באו מהמשפחה של זה שירו עליו ואמרו שאם ככה, אנחנו לא רוצים לחכות, נירה בהם ונגמור את הסיפור פעם אחת ולתמיד".

איהאב מפציר באבא שלו לעזוב את השכונה. "עכשיו הייתי מתקפל מפה", הוא אומר. אימאן לא מוכן לשמוע. "הוא מתחנן שנעזוב. הוא גם שומע דיבורים ברחוב, שאבא שלו שטינקר, עובד עם המשטרה — לא נעים לו ואני מבין אותו. אבל הוא לא יכול לעזוב. קודם כל, הוא צריך להיות איתי. שנית, גדולה של בן אדם זה לא בלברוח. אני צריך להילחם פה".

"זה לא לברוח, זה לחפש שקט", עונה איהאב.

"אנחנו נביא את השקט", אימאן אומר.

"תביא את השקט...", איהאב חוזר על המילים ונאנח.

יש מעטים שכן רוצים ויכולים לעזוב את חליסה. אימאן ספר שבע משפחות, "ובשכונה כל כך קטנה, זה הרבה". בדרך כלל, על הדירות שמתפנות משתלטות המשפחות החזקות ומשכירות אותן ל"חיילים" שלהן שמגיעים מחוץ לשכונה.

איהאב בכל זאת מצא את הדרך שלו לצאת: בחודש הבא הוא נוסע ללמוד הנדסת מחשבים בהיידלברג שבגרמניה. "כשאלה הנסיבות שבהן הוא נוסע, אני שמח מאוד", אומר אימאן. "אני רוצה שילמד, שימצא לעצמו עתיד, שאחיו ילמדו ממנו. כל אבא רוצה שהבן שלו יצליח. ילד טוב הוא טוב לא רק למשפחה שלו, אלא לכל הסביבה. ילד רע — רע לכולם".

גם אום חליל לא מתייאשת. כמה שבועות אחרי שחליל נרצח היא עברה אירוע מוחי, שגרם לה להפסיק לעבוד. היא כבר לא מנקה בתים, גם לא את זה של שופטת אחת בדניה שהעסיקה אותה. עד היום הצד השמאלי בפניה משותק. "אבל אני לא מוותרת. אני אמשיך ללכת להפגנות, להתקשר למשטרה ולמי שצריך. אני רוצה שיתפסו את מי שרצח את הבן שלי, שייענש על מה שעשה. הם יודעים מי הרוצח ושותפיו, תאמין לי שהם יודעים. רבתי עם האחים שלי, רק לפני כמה ימים השלמנו, כי הם רוצים לנקום את המוות של חליל. הם אמרו לי: 'מה את חושבת, שיענישו את הרוצח? את חולמת'.

"אח שלי יושב בכלא חרמון על מעורבות בירי. אני מפחדת ממנו. עוד שנה ומשהו הוא משתחרר אחרי שמונה שנים. הוא אומר לי: 'אין לי אשה, אין לי ילדים, מה אכפת לי? הבית שלי הוא בית הסוהר'. הוא מדבר איתי כל יום. 'אל תפחדי, אני פה איתך. אני מחכה, יבוא יום אני אצא מהכלא ונסגור איתם חשבון'. קודם כל, הוא רוצה לפגוע בדוד שלו. כשאין חוק והצדק לא תופס, מה כבר נשאר לאנשים לעשות? לנקום. אבל אני לא רוצה לבחור בדרך הזאת ואמרתי לאחים שלי: 'או אני או אתם'. מספיק".

שתי דרכים יוצאות מאותה נקודה. בעוד שנה וחצי, אולי שנתיים, נדע באיזו דרך בחר אחיה של אום חליל. היא תמשיך לדבוק ב"אני מאמין". זה שם הרחוב שבו היא מתגוררת. והיא לא עוזבת.