ל

פני כמעט שש שנים אבחנו אצלך שלושה סוגי סרטן: רחם, שחלות ובלוטת התריס. תוחלת החיים שצפו לך היתה חצי שנה.

"את כל הגידולים ניתחו והוציאו. עברתי טיפול כימותרפי, נלחמתי לקבל אווסטין (שמונעת התפתחות כלי דם על הגידול ומעכבת צמיחה שלו) שבהתחלה לא רצו לתת לי, ועברתי בין היתר גם 28 הקרנות על הבטן והגב, כי במקרה שלי אלה היו תאי גידול מיקרוסקופיים. השנה עברתי ניתוח נוסף בבלוטת התריס, שממנה הוציאו שלושה גידולים. מאז אני בבדיקות פעם בשלושה חודשים, עוברת הדמיה פעם בחצי שנה, וכרגע אני 'נקייה'. השאלה היא מה יהיה לגוף עוד להגיד. אי אפשר לדעת מה יהיה הלאה, אבל כן יודעים שככל שעובר זמן הסיכוי שלי להישאר במצב הסטטי הנוכחי עולה".

רוב האנשים היו מפנים לעצמם את הזמן במצב כזה. את בחרת להצטרף כדירקטורית טכנולוגיה לצוות של גוגל קלאוד ולתת לגוגל "לשתות לך" את הזמן.

"כחלק מהמאבק שלי לחיות, הסרטן גרם לי לעשות דברים חדשים לגמרי מבחינת אינטגרציה של מידע. יש לי ידע ויכולות אינטגרטיביות שלא לכל אחד יש, ואני רוצה לנצל אותן. לאו דווקא בשביל גוגל, בשביל מדינת ישראל. אני לא יכולה שהידע והיכולות שלי לחבר בין סוגי מידע שונים - אני עצמי לא ממציאה שום דבר חדש - ילכו לאיבוד".

למה את אומרת שאת לא ממציאה שום דבר חדש?

"אני עוד חיה את סינדרום הילדה הקטנה, שמרגישה שהיא כאן בטעות. אני עובדת עם האנשים הכי חכמים בעולם, ובעיני עצמי אין לי תדמית של מישהי מאוד חכמה. בכל פעם כשאני עושה משהו, אני חושבת שבמזל זה הצליח.

"אבל אני יודעת שניחנתי ביכולת לארגן ידע. אולי זה קשור להיסטוריה שלי בתפקיד המדענית הראשית, היכולת לסדר דברים, להתאים לתקציבים שמדינה יכולה לספק. כשהתנדבתי בוועדה לתשתיות לאומיות למחקר, גיליתי שאני יכולה לעשות דברים שלא הרבה אנשים יכולים לעשות".

מה למשל? באילו יכולות מהסוג הזה השתמשת כדי להתמודד עם המחלה?

"הסרטן הפך אצלי לסוג של תחביב, במובן הזה שההתעסקות בו חשפה אותי להרבה מאוד ידע רפואי, ונמשכתי לעסוק באינטגרציה שלו. זה תהליך, לא משהו שכיוונתי אליו. קראתי עוד ועוד דברים, וזה קרה. מטבעי, כשאני צריכה לפתור בעיה, אי אפשר לדבר איתי עד שאני מוצאת פתרון. בתחום הבריאות הפתרונות באמת מרתקים, ואני משגעת את הרופאים וגורמת להם בעצמם להסתכל על דברים אחרת. ההתייעצויות האלה שומרות אותך ערנית למצב הגופני ומאפשרות לך ללמוד בכל פעם משהו חדש. את עוברת בדיקות חדשות, רואה את החידושים במדע ומביאה את עצמך לשאול עליהם שאלות".

למשל?

"נעזרתי, למשל, בחברה ישראלית יוצאת מכון ויצמן בשם 'קיור ריספונס' כדי לזהות איזו תרופה הורגת את תאי הסרטן שלי הכי טוב. אילו היו הולכים על טיפול לפי הריצוף הגנומי שלי, היו ממליצים לי על טיפול מסוים, אבל הבדיקה האמפירית של 'מה הורג את תאי הסרטן הכי טוב' הצביעה דווקא על תרופה מספר 5 מתוך שמונה אופציונליות. ממש בדקו כמה סוגי תרופות על הרקמה של הגידול שלי, ספרו את התאים שמתו ומצאו שהחמישית בסדרה הרגה הכי הרבה מהם".

את חוגגת החודש 72. התלבטת לפני שוויתרת על מעמד של פנסיונרית?

"לא מעניין אותי לשבת ביציע, להיות חברה ב־10 דירקטוריונים, אני רוצה להשפיע ולגרום לדברים לקרות. תראי את החוקרים הגדולים של מכון ויצמן שעדיין פעילים, שמעון אולמן שמבוגר ממני בשנה, רות ארנון המדהימה. ברגע שמשהו מעניין, אתה רוצה להביא אותו לכלל ביצוע. אני תמיד אומרת שאני מאוד איטית, כי אני הולכת בעקביות עד שהמשימה מושגת וככה סופר־מרתק לי. אני לא סופרת שעות עבודה ביום".

אז תודעת הזמן השאול חלפה?

"לא, אבל היא התחלפה בסקרנות. אתה מתעדכן כל הזמן במה שקורה בעולם, ומשתמש בדברים חדשניים שנוצרים ורלבנטיים לגביך".

העיסוקים האלה במחלה מרחיקים מחשבות?

"המחלה עדיין מאוד מנהלת אותי רגשית. בכל פעם שאני מקבלת תוצאות אני נכנסת למתח שאולי משהו לא יהיה בסדר בבדיקה. אבל המחלה גם הציפה דברים טובים, כמו המשפחה שלי שהיתה שם לצדי. בעיקר בתי יעל, שהכילה את המצב טוב מכולם, באה איתי לטיפולים ודאגה לשעשע אותי תוך כדי".

עלה בדעתך שכאשר חשפת את היותך אשה מוכה בנישואייך השניים – התהודה הציבורית של זה עלתה על זו שהשגת במשך כל הקריירה המקצועית שלך?

"אני לגמרי מבינה את האימפקט, כי אנשים לא ציפו לדבר הזה בכלל. אבל היה לי חשוב שידעו שאלימות לא מופנית רק כלפי נשים חלשות".

המחלה עוררה בך אי פעם עצב? כעס אולי?

"לא. אני יכולה להיות עצבנית כשמישהו חוסם לי את החניה הפרטית ואני צריכה לחפש איפה הוא, אבל גם אז זה לא משהו. המתח הכי גדול שהיה לי היה סביב האפשרות שביבי יישאר בשלטון".

מה עושה לך טוב?

"אני אוהבת טבע דרמטי, הרים וגיאיות. ואני אוהבת אוכל טוב. חשוב לי עניין ודברים שיש להם משמעות לחברה. הקשר עם הילדים ועם בן הזוג שלי, אלי, שהוא על הכיפאק. הוא איש ספר ואדם עם אינטליגציה רגשית גבוהה. הוא טיפל בי מאוד יפה כשהייתי חולה, ועד עכשיו כשאני קמה ועדיין בדיסאוריינטציה הוא מכין לי קפה וחביתה כדי שאתאושש. הוא אחד שמסתכל על הזולת ולא רק על עצמו, וזו תכונה מאוד יפה. אני רק מקווה שלילדים שלי יהיה טוב, שיביאו את עצמם לידי ביטוי ושלא יתלוננו עליי אחרי מותי. מקווה שהשארתי להם ערכים טובים".