לפני כ־25 שנה הפסיקו לייצר מצלמות פילם, בגלל הפופולריות של הצילום הדיגיטלי. אבל בשנים האחרונות נהיה ביקוש מטורף לפילם בכל העולם מצד חבר'ה צעירים דווקא. מכיוון שהופסק הייצור, כמעט שאין היצע, אז אנשים מנסים לאסוף מצלמות מפה ומשם ולהביא אותן אליי לתיקון כדי להשמיש אותן.

אפשר לראות שיש חזרה לשורשים בכל מיני תחומים, כמו למשל בפטיפונים. מבחינת התמונה רוב המצלמות הדיגיטליות לא מצליחות להגיע לאיכויות של מצלמות הפילם. התמונות הדיגיטליות מכווצות, אין להן עומק וחדי הבחנה שמים לזה לב. זה כמו שהסטנדרט ברכבים נהיה הילוכים אוטומטיים, וכולם עברו אליו כי הוא יותר נוח, אבל מי שמחפש איכות גבוהה ברכב יבחר בהילוכים ידניים.

בעיקר מבחינת התחושה: בדיגיטלי אתה מצלם, מצלם ומצלם ולא רואה כלום, כי בסוף הכל נשאר במחשב. כשאתה מצלם בפילם יש יותר כבוד ותשומת לב לכל תמונה, אתה חושב עליה, מתכנן ומפיק אותה, מדפיס אותה ואז נותן לה מקום של כבוד, באלבום או במסגרת. זה אחרת.

מצלמה דיגיטלית ומצלמה אנלוגית בנויות על אותו בסיס של מעבר אור ושבירתו בעזרת עדשות, צמצם ושאטר — רק שבמקום סרט צילום, יש חיישן. הצילום מושפע ממידת החשיפה של הסרט לאור, שנקבעת בידי הצמצם — חריר שהקוטר שלו יכול לגדול או לקטון — והשאטר — תריס, שנפתח ונסגר במהירויות שונות.

השאטר עושה בעיות בפתיחה וסגירה, או שהצמצם נתפס ונדבק. במבנה של העדשה עצמה יש כל מיני הברגות שנעשות בגריז, שעם השנים זולג לעדשה והופך את הצמצם לשמנוני ואז הוא לא מצליח לזוז. אם לא מנקים את האדים האלה בזמן, הם גם גורמים לפטרייה על העדשה, סוג של קורוזיה שאת חלקה ניתן להוריד ואת חלקה חייבים ללטש.

כל מה שמצריך חלקי חילוף, כי פשוט אין. בסופו של דבר אנחנו מדברים על מצלמות בנות 30–60 שנה, ולא מייצרים להן חלפים חדשים. פעם היה תקן עולמי שחייב להחזיק חלקי חילוף שבע שנים אחורה, קודאק אפילו החזיקו חלקי חילוף במשך 30 שנה, עד שיום אחד הם גילו שהמחסנים של חלקי החילוף עולים להם מיליונים, אז הם מכרו על המשקל למי שרצה, ואת השאר גרסו. פעם הייתי מייצר בעצמי חלקי חילוף עם מחרטות, אבל כיום אני פחות מתעסק בזה, כי יש לי המון ג'אנק של מצלמות מושבתות, שמהן אני יכול לקחת חלקי חילוף. ועדיין יש גבול, יש דברים שאי אפשר לתקן.

עוד כנער אהבתי לצלם, ובגיל 18 התחלתי לעבוד על מיקרופילם בחברה שהיתה יבואנית ישראלית של קודאק. במיקרופילם אתה ממזער ומעביר מסמכים לסרט צילום למטרות אחסון, ובעבר היו המון ארכיונים של בנקים, חברות מסחריות ואפילו תצלומי אוויר, שעברו למיקרופילם, כדי לחסוך את הניירת שתפסה הרבה מקום. אחרי שהשתחררתי מהצבא, חזרתי לעבוד באותו מקום והתחלתי להתעסק קצת בתיקון מצלמות — את התיקונים המסובכים היו מעבירים למעבדה חיצונית, אבל את הדברים הפשוטים יותר אני עשיתי. אף אחד לא לימד אותי את המכניקה או את האלקטרוניקה, וגם לא קראתי בשום ספר, פשוט ניסיתי ולאט לאט, יום אחרי יום, למדתי את המנגנונים והשתפרתי. אחר כך הפכתי למנהל המעבדה ולפני כ־50 שנה הקמתי את העסק שלי, ומאז אני כאן בחלקת האלוהים הקטנה שלי.

בואי נגיד שזה לא הקהל של פעם, של "דאנקה שיין" ו"ביטה שיין" ו"תודה רבה", אלא קהל של "מגיע לי" ו"חייבים לי", שרוצים כבר בטלפון שאני אסביר להם בדיוק מה אני אעשה וכמה זה יעלה, עוד לפני שראיתי את המצלמה. זה קשה. צריך להיות עם סף עצבים גבוה מאוד כדי להיות חביב ונעים ולא לצאת מההקשר. אבל אין לי בעיה לפטר לקוחות, כי חשוב לי לחזור הביתה עם חיוך.

מצלמת פילם

"מצלמה דיגיטלית ומצלמה אנלוגית בנויות על אותו בסיס של מעבר אור ושבירתו בעזרת עדשות, צמצם ושאטר — רק שבמקום סרט צילום, יש חיישן. הצילום מושפע ממידת החשיפה של הסרט לאור, שנקבעת בידי הצמצם — חריר שקוטרו יכול לגדול ולקטון, והשאטר — תריס, שנפתח ונסגר במהירויות שונות".

צילמתי פעם, כשהייתי צעיר, ונהניתי מאוד. אבל מאז הצילום נהיה מאוד שבלוני, וזה פחות עבורי. אם אני מצלם היום זה גם לא בפילם, אלא במצלמה דיגיטלית שאני לוקח פה מהמדף.

לא, טוב לי. אני אוהב את המקצוע ואשאר כאן עד שיזרקו אותי. אני אוהב את הטכנאות של הצילום והאתגר שבתיקון. אף פעם לא נמאס לי מזה. אני גם אוהב את המקום והסביבה שקרובה לים. בימים טובים של קיץ אני אפילו הולך מכאן לשחות.

חלילה וחס. כולם עובדים בהייטק והחיים שלהם דבש.