ה

פריים טיים לא אוהב סדרות "תל־אביביות". בשנות התשעים ותחילת המילניום הן היו חוד החנית של הפריים טיים עם "פלורנטין", "הפוך", "הבורגנים" ו"שבתות וחגים". אבל מאז הדימוי הציבורי של תל אביב השתנה — ממוקד עלייה לרגל לבועה שמאלנית נהנתנית ומסואבת, שמנותקת מישראל "האמיתית". זה דימוי שפוליטיקאים מהימין אוהבים ללבות, ושהטלוויזיה יישרה איתו קו — במקום יאפים על ציפרלקס קבלו קידוש אצל החמות בפרברים.

אבל בכבלים ובלוויין עוד אפשר לראות פה ושם את תל אביב המגניבה. אחרי "רון" ו"האחיות המוצלחות שלי" ב־yes, עכשיו מגיעה "ילדות סכסכניות" של HOT, שבמרכזה שתי שותפות מפלורנטין. לכאורה זו עוד סדרה מהז'אנר של "עושות כותרות", "סקס והעיר הגדולה" או "בנות", אלא שבניגוד לניו יורק הנוצצת והסקסית של הסדרות ההן, בתל אביב של "ילדות סכסכניות" יש בעיקר כיעור: בניינים ישנים אכולי עובש, רהיטים מתפרקים ומצוקת שכר דירה. אם ניו יורק הטלוויזיונית היא מקום נישא מעם, מנותק משאר אמריקה, הרי שתל אביב הטלוויזיונית היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית.

זה ניכר גם בעלילה: ליהי עושה מילואים והוריה הפרובינציאליים ממשיכים לבקר אותה ולתמוך בה כלכלית; ולאה מתגלה כחוזרת בשאלה מירושלים שאביה מתחזק מכולת פושטת רגל. ההפרדה המובהקת בין אמריקה הראשונה לשנייה – ניו יורקי יכול להעביר את כל חייו בלי לפגוש אפילו מישהו מניו ג'רזי – הרבה פחות מתרחשת בישראל, שבה כולם מעורבבים בכולם.

וזו הבעיה בניסיון להדביק את הנראטיב של ישראל הראשונה והשנייה לגיאוגרפיה. נכון, יש אזורים פריבילגיים בהרבה מאחרים, אבל שכונות מסוימות בתל אביב אינה העיר כולה — שבה רבים חיים בדירות מתפוררות, ולא בפאר של מגדלי שן. והניתוק של רמת אביב אינו שונה מזה שבכפר יאיר, עומר או כפר ורדים.

זה לא אומר שאין בועה תל־אביבית, היא פשוט לא מנותקת: אנשים מהגרים לעיר הגדולה מכל הארץ, כי רק בה הם יכולים להתקיים בלי לשלם מחיר על השונות שלהם. וכשמפמפמים לנו שוב ושוב את מיתוס הניתוק, זה נעשה בעיקר כדי למנוע מהפתיחות שהיא תל אביב לזלוג לשאר הארץ. כי רק אם יצליחו לגרום לתל אביב להיראות מרושעת, הרעיונות שהיא מגלמת יישארו כלואים בבועה.