בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

למה תעדוף הספורט ההישגי יהרוס את הישגי הספורט כולו?

מגרש ספורט מוזנח בצפון תל אביב. תשתיות ספורט, גם פיזיות (מגרשים) וגם אנושיות (מאמנים), הן אינטרס ציבורי משמעותי. צילום: אוריאל דסקל

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

מוסף כלכליסט | 09.12.21

ב

ספרו "The Sixth Man: A Memoir", אנדרה איגודלה, שחקן גולדן סטייט ווריירס, מספר על ילדותו בספרינגפילד, אילינוי, חור במערב התיכון האמריקאי. העיר, שמנתה אז כ־100 אלף תושבים, חולקה לאזורים לבנים ושחורים, כשהאחרונים סבלו מתת־השקעה ציבורית: התשתיות היו גרועות מאלה שבצד הלבן, וכשהמשטרה הגיעה לאזור, זה לא היה כדי לעזור למקומיים.

מה שכן היה שם זה ספורט. "ספרינגפילד היתה נהדרת, מפני שתמיד יכולת למצוא ספורט מאורגן, לא משנה כמה היית עני", מספר איגודלה. "ב'בויז אנד גירלז קלאב' (מעין מתנ"ס) יכולת לשחק הכל — כדורגל, בייסבול, פוטבול, כדורסל — במשך כל השנה, וכולם יכלו להרשות לעצמם להירשם". למועדון, הוא מספר, היה צוות של "כמה חבר'ה מבוגרים יותר, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, שתמיד היו שם. הם ארגנו משחקים, הראו לילדים את יסודות הספורט ופשוט היו שם עבורנו. הערצנו אותם. הם היו המאמנים הראשונים שלי, הגברים הראשונים שניסיתי לעמוד בסטנדרטים שלהם" (הוא גדל ללא אב).

איגודלה נותן קרדיט עצום לשעות הרבות שבהן בילה בספורט מאורגן במועדון להצלחתו כספורטאי וכאדם. "אין לי ספק שלתוכנית הזו היתה השפעה חיובית אדירה על החיים של אחי הגדול ושלי", כתב.

עניין נוסף שמאוד בולט בספר: איגודלה בקושי מזכיר ניצחונות מגיל צעיר. השחקן, שהיה חלק חשוב בקבוצה עם הכי הרבה ניצחונות בעונת NBA, לא מתעסק בהישגי ילדות, אלא בעיקר באופן שבו פיתח אהבה למשחק והבנת משחק.

סיפורו לא שונה מרוב הסיפורים על רוב ספורטאי העל המקצוענים. הם התחילו בענפי ספורט מאורגנים באזור מגוריהם, נהנו מהדרכה טובה בתחילת דרכם, ולרוב עסקו באהבה למשחק ובהתפתחות אישית, ופחות בהשגת ניצחונות לקבוצותיהם. בגלל זה, במדינות רבות ממש אוסרים לעקוב אחר תוצאות במשחקי ילדים. כשמאמנים הופכים את הניצחון לחזות הכל, הילדים לא לומדים את המשחק ואיך לאהוב אותו, אלא עושים הכל כדי לנצח.

ספורטאים מקצוענים נולדים רק בספורט העממי. החלטת משרד הספורט לחלק כספים לפי הישגים היא בדיוק כאילו משרד התחבורה היה משקיע הון בהקמת קבוצת פורמולה 1 במקום בתחבורה ציבורית

אם כולם מסכימים שספורט תורם לכל אינדיבידואל ולחברה עצמה (מה שהוכח באינספור מחקרים, כולל אחד שנעשה עבור האיחוד האירופי ב־2012) אזי החשיבות של תשתיות ספורט ופעילות ספורטיבית מסובסדת, בדומה לזו שהשתתף בה איגודלה, היא הרבה מעבר לספורט. תשתיות ספורט כאלו — גם פיזיות (מגרשים) וגם אנושיות (מאמנים) — הן אינטרס ציבורי משמעותי.

אלא שאצלנו בישראל, בחודש שעבר, משרד הספורט הודיע בחגיגיות על מדיניות תקצוב חדשה, כשלצד הכרזה על "תוכנית מתקנים" הוצג חזון להפוך את הספורט הישראלי ל"הישגי" יותר. "תקצוב גופי הספורט ישתנה בהתאם להישגיות הספורטאים בכל ענף", נמסר. "כחלק ממדיניות השר, ובשל הרצון להמשיך לפתח את הספורט הישראלי, יתווסף מאפיין של הישגיות לכל ענפי הספורט הישראלי: ככל שענף יספק הישגים גבוהים יותר, כך תקציבי התמיכה שיקבל מהמשרד יגדלו". זה לא כסף כיס: כשליש מתקציב המשרד יחולק לפי אמות מידה שהישגיות היא ציר מרכזי בהן.

סימולציות שנעשו על ידי קבוצות וארגונים מלמדות שזה יוביל לפגיעה כלכלית בענפים "לא הישגיים", כמו כדורסל וכדורגל, אף ש־60%–70% מהספורטאים הרשומים בישראל הם כדורגלנים וכדורסלנים. לפי הסימולציות שעשו במועדון כדורסל בנות ונערות באזור השרון, יותר מ־4.7 מיליון שקל שמוקצים היום לכדורסל בנות ונערות לא יהיו שם בשנה הבאה.

אנדרה איגודלה. "למשחקי הספורט במתנ"ס היתה השפעה חיובית אדירה על חיי". צילום: אי.פי

אי אפשר לקדם "ספורט לכולם" כשמחלקים את הכסף למי ש"מביא הישגים". כל העברת כספים לפי הישגים — ובישראל הם לרוב תוצאה של השקעה פרטית של הורים — היא העברת כסף ציבורי לספורטאי מקצועני על חשבון תשתיות שכולם אמורים ליהנות מהן. וזו פשוט לא הדרך לקדם את הספורט. תשאלו את איגודלה.

במחקר שעשו על כיתות לימודים בבתי ספר יסודיים באנגליה גילו קשר ישיר בין תשתיות פיזיות בבתי הספר להצלחה האקדמית של התלמידים. לפי המחקר של אוניברסיטת סלפורד, תשתיות ברמה גבוהה משפרות ב־16% את ציוני התלמידים ומפחיתות את שיעור הנשירה מבתי ספר. המחקר הביא בחשבון את מצבם הסוציו־אקונומי של התלמידים, ובחן שלושה פקטורים בתשתיות: איכות האוויר והאור, רמת הגירויים לתלמידים, ואיכות אזורי הלמידה (בעיקר האישיים). המסקנה היתה שהפקטורים האלה חשובים לא פחות מאיכות ההוראה. התשתיות האיכותיות שירתו ושיפרו את כולם, ולא רק את המצטיינים.

משרד ספורט שעוסק ב"הישגיות" ומקצה כסף על בסיס הישגים בינלאומיים של ספורטאים מקצוענים אינו שונה ממשרד כלכלה שנותן בונוס כספי לישראלי שנכנס לרשימת העשירים של "פורבס" על חשבון תמריצים לעסקים קטנים, או משרד תחבורה שמשקיע עשרות מיליונים בהקמת קבוצת פורמולה 1 במקום להשקיע אותם בתחבורה ציבורית. משרד הספורט צריך לעסוק בתשתיות ספורט, אנושיות ופיזיות — בטח כשחסרים אלפי מגרשים ואלפי מאמנים כדי שניהפך למדינת ספורט ממוצעת לחלוטין.