חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// מה קורה בין אינטל למובילאיי? /// למי קשה להקשיב בדיון על מיסוי המשקאות? /// כמה עמוק העוול שעושים בקצבאות? /// ולמה אולי זה לא מוזר לקנות נדל"ן במטא־וורס?
מוסף כלכליסט | 09.12.21
אינטל ומובילאיי
הנפקה או פרדה?
כמעט חמש שנים אחרי שקנתה את מובילאיי בכ־15 מיליארד דולר, אינטל הודיעה השבוע שהיא מתכננת להנפיק את החברה הישראלית בארצות הברית לפי שווי של 50 מיליארד. אם זה אכן יהיה המספר, מדובר באקזיט חלומי. ומכיוון שאינטל מתכננת להנפיק רק 50% מהחברה, היא גם תרשום תשואה פנטסטית כשתקבל 25 מיליארד דולר, וגם תמשיך להחזיק חצי מהמניות. גם אם זה ייגמר בהנפקה לפי 30 מיליארד, זו השקעה מצוינת כמובן. אלא שיכול להיות שכל מה שאינטל מנסה לעשות כרגע זה לפתוח מכירה. ייתכן שבהודעה על ההנפקה היא בעצם מזמינה קונים פוטנציאליים, ומציגה את תג המחיר שלה לצורכי משא ומתן.
כשאינטל קנתה את מובילאיי, מנכ"ל ענקית השבבים אז בריאן קרזניץ' אמר שהשילוב ביניהן "ימצב את אינטל כספקית טכנולוגיה מובילה בשוק הצומח של רכבים אוטונומיים". אלא שקרזניץ' הודח בינתיים מתפקידו, והמנכ"ל הנוכחי פט גלסינגר החליט להחזיר את אינטל למיקוד בששת תחומי הליבה שלה. הוא כבר סגר את חטיבת הראייה הממוחשבת, ויכול להיות שהשבוע אותת שגם פרדה ממובילאיי נמצאת על הפרק. אם זה מה שיקרה, יידרש זמן כדי לדעת אם המיקוד נכון לאינטל, או שבעוד שנים אחדות נראה אותה שוב מחפשת מנועי צמיחה חדשים. פרדה אפשרית כזאת תחייב גם את מובילאיי לבחור דרך: אם לנסות לדהור קדימה בעצמה בקרב על המכונית האוטונומית ולהמר על הצלחה אדירה או כישלון כואב, או לשוב לחפש תאגיד ענק שיעזור לה להסתער.
/// גולן פרידנפלד
מיסוי משקאות הדיאט
כשהמתכון סודי, אין למי להאמין
ועדת הכספים של הכנסת דנה השבוע במיסוי משקאות דיאט, ויו"ר הוועדה ח"כ אלכס קושניר דרש "שכל מומחה יציג בראשית דבריו גילוי נאות לגבי הקשר שלו לחברת המשקאות". הרופא פרופ' ארדון רובינשטיין הציג את הרקע העשיר שלו מהצד הרפואי, אבל התקשה בכל הנוגע לגילוי הנאות, עד לכדי התחמקות של ממש. ראוי לנהל דיון בשאלה אם משקאות דיאט מזיקים או לא, וטוב לשמוע מומחים רפואיים בעניין, אבל אם על ההתחלה ההרגשה היא שהם מנסים להטעות אותנו לגבי הקשרים שלהם, למה שנאמין לטיעונים הענייניים שלהם? אם פרופ' רובינשטיין עצמו מתבייש בעובדה שהוא קשור לחברה המרכזית למשקאות, איך לא נחשוד שיש טעם לפגם בעצם הקשר הזה, ולכן גם בדבריו של האיש? זו לא הדרך לנהל דיון ציבורי חשוב בשקיפות מלאה, זו הדרך לגרום לציבור לחשוד בכל חברת ענק, מניעיה ודרכי עבודתה, גם אם לפעמים, אולי, יש משהו בטענותיה.
/// שלמה טייטלבאום
צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב
קצבאות הביטוח הלאומי
שכר מצמידים לשכר
ב־2003 שר האוצר בנימין נתניהו החליט להפסיק להצמיד את קצבאות הביטוח הלאומי לשכר הממוצע במשק, והצמיד אותן למדד. המשמעות של ההחלטה הזאת היתה שב־19 שנה הקצבאות נשחקו בכ־47% מול השכר הממוצע. הקשישים, למשל, רואים את הקצבאות שלהם מתעדכנות בכמה שקלים כל שנה; זה בעיקר מעליב ומרגיז, בטח לא עוזר. וגם כך הקצבאות נתפסות כעלבון, והביטוח הלאומי נתפס בציבור כגוף שלא באמת נותן תמורה לדמי הביטוח שמשלמים לו במשך שנים. האוצר ודאי מרוצה — פחות כסף יוצא — אבל ההצמדה למדד הורגת את הקצבאות (ואת מקבליהן) לאט לאט.
עכשיו לפחות אצל הנכים זה יסודר. הרפורמה בקצבאות שלהם נכנסה לתוקף, וכחלק ממנה הקצבאות יוצמדו סוף סוף בחזרה לשכר. ההצמדה הזאת היא אחד ההישגים הגדולים של הרפורמה, אבל היא נשארת רק בידי הנכים; קצבאות הקשישים או הבטחת ההכנסה, למשל, נשארו צמודות למדד. זה לא הוגן, כמובן, וגם לא סביר — אלה קצבאות שהן תחליף לשכר ולכן צריכות להיות צמודות אליו. הקואליציה צריכה למצוא דרך לעדכן את כל קצבאות הביטוח הלאומי, ובשלב הראשון צריך להפסיק את השחיקה באמצעות הצמדה מחודשת לשכר.
/// שחר אילן
נדל"ן במטא־וורס
אולי זה לא מופרך
כשויקטור חסון מספר, ב"גבעת חלפון אינה עונה", שסרג'יו מכר לו קרקע "מהצד של הים", שפרה מציעה לו לבנות שם שיכון לדגים צעירים. שנים זה נתפס כדרך להגחיך את שפרה, אבל ייתכן שדווקא היא חזתה את אירועי הנדל"ן הגדולים של תקופתנו. כי מתברר שהשוק רותח לא רק במציאות אלא גם במטא־וורס, העולם הווירטואלי שמתיימר להוביל את השלב הבא באינטרנט. בשבוע שעבר חברת Republic Realm קנתה קרקע וירטואלית בעולם Sandbox ב־4.3 מיליון דולר. זו העסקה הגדולה מסוגה אי פעם, אבל היא לא היחידה: עוד חברות משקיעות מיליוני דולרים כדי להבטיח לעצמן מיקומים יוקרתיים במרחבים שמחוץ למציאות. מתברר שגם בדמיון שלושת הדברים החשובים ביותר בנדל"ן הם מיקום, מיקום ומיקום.
אפשר ללעוג לעניין, אבל אפשר לתת לדמיון עוד רגע לסחוף אותנו ולחשוב על עוד דברים שכדאי להעביר לשם, לא רק את התשוקה המשונה לשפוך סכומים מופרזים על נדל"ן. למשל, למה לא להעביר גם את הסכסוכים והמלחמות למטא־וורס? כל אחד יוכל לקבל שם כמה מרחב מחיה שירצה, ואם הוא דיקטטור אפשר לתת לו לנהל שם עולם שלם. שיילחם שם ברודנים אחרים, בקרבות של מטוסים וצוללות וירטואליים. ומה לגבי הכסף? אולי זו בועה, אבל לכו תדעו, אולי תכף ימציאו תוסף שמאפשר לשמור את הרווחים בעולם הממשי ולהעביר את ההפסדים לעולם הווירטואלי. אפילו זה כבר לא נשמע דמיוני.
/// יניב רחימי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
אנחנו לא מסוגלים לנהל שיחה, אז למה שנצפה למשהו מ"שיחות"?
הספקטרום של משפחת המילים הזאת מעניין: "שיח" היא המצטרפת החדשה, ובדרך כלל משמשת מילה שמכבסת את הדיון הציבורי, כאילו יש בו איזה דיבור אמיתי. "שיחה" היא הוותיקה ביותר, והיא עדיין מסמנת לנו חילופי דברים הדדיים וכנים. ו"שיחות" כמו מכריזה במופגן: כאן מורחים זמן וכלום לא קורה. אפילו ב"מגעים" משיגים יותר מב"שיחות". רגע לפני מלחמת העולם השנייה נתן אלתרמן בז לקונספט בשיר "שיחות דיפלומטיות", שתיאר איך כל התהליך הזה ריק מתוכן גם רגע לפני אסון. הוא נשאר אקטואלי להפליא (בין השאר בזכות הביצוע של אריק איינשטיין), וגם השבוע השיחות הנוכחיות — של מעצמות העולם ואיראן בסוגיית הגרעין — נתקעו.
בקיצור, קשה לנהל שיחות. אולי לישראלים זה קשה במיוחד. שיחה מניחה תקשורת דו־צדדית, ועם כבוד בסיסי. אחד מדבר, האחר מקשיב לו, מהרהר, מדבר בתורו, נשמע כמו שצריך. שני אנשים פתוחים, נוכחים, בטוחים מספיק כדי לשמוע ולהישמע. מה לזה ולישראלים? אנחנו, במקרה הטוב, מדברים. בשאר הזמן נואמים, צועקים, צורחים, וזה במקרים שהידיים לא נכנסות לתמונה. אנחנו מנכיחים את עצמנו לא באמצעות מילים, אלא בכניסה פיזית למרחב של האדם שמולנו. על הקשבה בכלל אין מה לדבר. כאילו אם נקשיב לאחר זה יסכן את מקומנו, או את "האמת שלנו". הדדי זה בטח לא. ואם מילים של אדם אחר מאיימות עלינו כל כך, מה הפלא שאין לנו שום ציפיות ש"שיחות" יסירו את האיום האיראני.
