ש

ירי כץ לא היתה צריכה את דירוג "האקונומיסט" כדי לגלות שתל אביב יקרה, ושבתקופה האחרונה היא התייקרה נורא. היא חיה בעיר ואת העיר כבר מספיק שנים. אבל הדירוג הזה, שבשבוע שעבר הכתיר את תל אביב לעיר היקרה בעולם, הוא מקפצה לא רעה לדיון בספר החדש של כץ, "תמשיך מכאן", שיוקר המחיה בעיר רובץ עליו כמו עננה מחניקה. אם חוסר תוחלת קיומי, מלחמות מדממות ואהבות נכזבות היו המקורות למצוקות ספרותיות בעבר, עכשיו אין מנוס מלכתוב ספרים על המחירים.

אז זה מה שכץ עשתה. גיבור הספר שלה, רובי, מנהל מזללה; הוא הגיע לעולם המסעדנות כי לא הצליח לממן את לימודי הרפואה שלו. הוא גרוש ואב לילדה. יש לו בת זוג, מתמחה בבית חולים שמשועבדת לתורנויות, ויש לו חוב שנוצר מחיוב שגוי, והוא לקח הלוואה, והקוראים מלווים אותו במורד המדרון החלקלק של החוב התופח. מי שעוד מלווה אותו, במידה גדולה יותר של עיוורון, הוא חברו הטוב, סטארטאפיסט שעשה אקזיט וגר במגדל ברוטשילד. החבר הזה הוא גם בן זוגה של גרושתו של רובי, שחיה בכלל בקליפורניה כי קיבלה שם משרה יוקרתית. או בקיצור, בעוד רובי נאבק, ורואה לא מעט אחרים בעיר סביבו נאבקים, הוא גם רואה, מקרוב מאוד, את המעמד המבוסס דוהר קדימה. יש רגע יפה אחד בספר שמדגים את זה, כששליח מגיע עם מגש סושי של מאות שקלים עבור רובי וחברו. השליח ממתין לטיפ, החבר לא רואה אותו בכלל, רובי רואה, אבל אין לו שקל עליו, ולא נעים לו.

תיאורטית, אם הסטארטאפיסט מתעשר, כל העיר אמורה ליהנות מזה. בפועל, גם חוקרים כבר יודעים שתיאוריית החלחול הזאת לא עובדת, וכץ מכירה את זה מגובה החיים עצמם. "השליח אולי מצפה שכלכלת החלחול תגיע אליו, אבל זה לא קורה. אין דבר כזה חלחול", היא אומרת בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "העשירים מתעשרים והשליחים עדיין מתפרנסים בקושי".

ולא רק השליחים. "יותר מ־20% מהאנשים בארץ, אם הם יצטרכו לשלם הוצאה חד־פעמית של 8,000 שקל, לא יהיה להם איך. זה נתון שקראתי בזמנו אצלכם, ב'כלכליסט', אבל אני מכירה את זה גם מהחיים עצמם, ומאנשים שסביבי". כץ מספרת שחוותה טלטלה כלכלית דומה, מרוככת יותר, כשאחד מילדיה הזדקק לטיפולים רפואיים מסוימים. "פתאום אתה מבין שאין לך מערך תמיכה, וכל התשלומים עליך, וזו הוצאה גדולה גם כשזה דרך קופת החולים. ואתה גם צריך להתפנות כמה פעמים בשבוע, לשלם על בייביסיטר, על חניה. לא קרסנו מזה כלכלית, אבל אני חושבת על אחרים או על מי שנאלצו לשלם יותר, לאן זה מוביל אותם".

נדמה שכץ רואה את המחנק הכלכלי בכל מקום. ואולי אי אפשר שלא לראות אלא אם באמת לוקים בעיוורון. גם את העיוורון היא רואה. "יש אנשים שעובדים ומקבלים שכר טיפה יותר גבוה מהמינימום, והם פשוט רעבים", היא אומרת. "הבן שלי עבד בפיצרייה באבן גבירול, ולא אחת נתקל באנשים שבאים ואומרים 'אני רעב, תנו לי לאכול, אין לי כסף לשלם'. יש פרויקט הזנה שנקרא 'מאיר השמן' בבת ים, שמיועד לילדים. ואלה ילדים שההורים שלהם עובדים, אבל בדרך כלל מדובר באמהות יחידניות. אז הילדים בחוסר ביטחון תזונתי. ומצד אחר, ישנם האנשים שיכולים לאכול בפופ אנד פופ, בקומה ה־17". המסעדה הזאת, במגדל ברחוב הארבעה, עוצבה בידי מעצב העל ג'ורג'יו ארמאני, בהשקעת עתק של עשרות מיליוני שקלים ובסגנון שנראה גרוטסקי לגמרי. "ויושבים שם אנשים שמוציאים אלפי שקלים לארוחה, ולרגע לא יידעו ולא יחשבו שיש שם סבל למטה". המרחק בין אנשים שמתחננים לפיצה באבן גבירול לבין ארוחות יוקרה בשמים של רחוב הארבעה מעולם לא היה גדול יותר.

"יש מחקרים שלפיהם המדינות המאושרות בעולם הן אלה שאין בהן פערים גדולים. כי איפה אתה מעדיף לחיות ולגדל את הילדים שלך, במדינה שבה לכולם בערך יש אותו הדבר או במקום עם פערים גדולים כמו ברזיל, שבה דופקים לך על השמשה ושודדים אותך?"

כשהמסעדן לוקח הביתה שאריות, להאכיל את בתו

לא בכדי כץ מספרת את הסיפור דרך עולם האוכל. היא חיה בתל אביב כבר 30 שנה, מגישה ועורכת בכאן תרבות, ובמשך שנים היתה כתבת אוכל ב"הארץ", "עכבר העיר" ו"Time Out תל אביב". "אני מכירה את תחום המסעדנות ממש מקרוב", היא אומרת. "אין שף בעיר או קבוצת מסעדנים שאני לא מכירה אישית". הגיבור שלה, רובי, מנהל כאמור מזללה ששייכת לקבוצת מסעדנים, ובין השאר מוזעק לעבוד במסעדת יוקרה ששייכת לקבוצה, מקום שמארח מתעשרי הייטק לארוחות צהריים יקרות מאוד בסתם יום של חול. כשחלק מהם מחזירים מנות למטבח מסיבה כזו או אחרת, הוא לוקח אותן הביתה, כדי להאכיל את בתו ובת זוגו. זה רגע שלא קל לעכל.

הפערים המתרחבים משתקפים בספר שלך באופן די מבהיל.

"לא מזמן פורסמו מחקרים שלפיהם המדינות המאושרות בעולם הן אלה שאין בהן פערים גדולים. כי איפה אתה מעדיף לחיות ולגדל את הילדים שלך, במדינה שבה לכולם בערך יש את אותו הדבר או במקום שיש בו פערים חברתיים גדולים, למשל ברזיל, שבה דופקים לך על השמשה ושודדים אותך?".

סוגיית הילדים היא עניין נפיץ בספר; בת זוגו של רובי רוצה שיעשו ילד, והוא מסרב כי אין לו יכולת כלכלית לגדל עוד אחד. הפתרון נמצא בדמות הורות משותפת של בת הזוג עם רופא מבוסס. "יש כאלה שאומרים שאם אין לך כסף — אתה לא צריך לעשות ילדים. זה חצוף. אבל כשאני אומרת את זה, זה נשמע הגיוני להרבה אנשים. זה מה שקורה לגיבור בספר, וזה נורא. זה כל כך עצוב שרובי מסכים שאיש אמיד יעשה לבת הזוג שלו ילד ויממן אותו. ובמקביל אין לו זמן לבת שלו, שמצבה מידרדר, כי הוא צריך להשלים הכנסה".

רובי משלים הכנסה "בעבודה אצל הג'נטריפיקטורים של שכונת שפירא, שבסוף הספר גם זורקים אותו מהבית שבו הוא גר", ובדרך עובד גם בניקיון ואוסף קורקינטים חשמליים להטענה. התיאור של המאבק הכלכלי, הנזק לבת, הפגיעה באגו, המחיר בזוגיות, הביקורת על תהליכי ג'נטריפיקציה — ספק אם תל אביב העכשווית נכתבה עד כה באופן מפורש ומכאיב כל כך.

איך אדם מגיע למצב כזה? כי אין לנו מערכת תמיכה. "בעבר היתה מערכת תמיכה של המדינה, כיום נשארה רק תמיכה של המשפחה והקהילה", אומרת כץ. "מי שאין לו מעגלי תמיכה כאלה נפלט. רובי הוא עולה מארגנטינה ובת הזוג שלו היא עולה ממדינות ברית המועצות לשעבר. הם היו אמורים לקבל תמיכה של המדינה, ומבחינתי זה כל הסיפור".

כל השינוי דרך בניין אחד במרכז העיר

"תמשיך מכאן" (הוצאת עברית) הוא ספר הפרוזה השני של כץ, אחרי "האשה עם הטבעת". עם בן זוגה, העיתונאי אביב לביא, היא כתבה גם את "המדריך הישראלי לאוכל אורגני". הם חיים עם שלושת ילדיהם (בני 21, 18 ו־15) בדירה שכורה ברחוב קטן ליד הבימה, שאפשר לה לעקוב מקרוב אחרי התרוקנות מרכז העיר מאנשי המעמד היצירתי או עובדי המסעדות ובתי הקפה, אלה שבעבר גרו במרכז העיר ועברו לשפירא, ליפו, לשכונות אחרות בדרום, או לגבעתיים ורמת גן. האנשים שהפכו את תל אביב לעיר תוססת שמושכת עשירים, ועכשיו לא יכולים לחיות בה יותר כי העשירים באו. כמו מרכז העיר, גם הבניין שלה התרוקן מהם.

"בעבר בעלי ואני היינו ועד הבית, כי רוב הדיירים היו שוכרים צעירים או מבוגרים שלא יכלו לטפל בעניינים האלה", היא מספרת. "היתה שכנה מבוגרת, שאנחנו היינו מערך התמיכה שלה — בכל פעם שהיה צריך לתקן משהו בבית, לעזור עם החשבונות, להפעיל את המחשב היא היתה פונה אלינו. וזו היתה תל אביב, שילוב בין צעירים ומבוגרים. בשנים האחרונות זה כבר פחות קיים, וגם אצלנו הגיעו שכנים חדשים, אמידים, שקנו דירה והחליטו לשפץ את הכניסה, לשים גרנוליט במקום האדמה שהיתה כאן. היו תיבות דואר מהסוג הישן, ולנו היתה תיבת דואר גדולה — זו היתה עבודת אמנות של אבא של בעלי, הצייר רפי לביא. בשיפוץ הורידו לנו את התיבה הגדולה ושמו במקומה תיבות אחידות. הבטיחו שיחזירו את התיבה למקומה, אבל עד היום זה לא קרה".

הכסף, לתחושתה, מרחיק גם את הרוח. "פעם בכל הבניין הזה לא היה אדם שלא כתב איזשהו ספר. אפילו החרדי שגר למטה כתב ספר על הלכות כלשהן. הגיע לפה איש עסקים וואנאבי שכתב ספר על איך אתה יכול לקרוא תנוחות גוף של אנשים לצרכים עסקיים. היה לו רכב מפואר והוא שכר כאן דירה. היום אף אחד כבר לא כותב פה ספרים, כבר אין מקום לרוח. רוב האנשים החדשים שגרים פה הם אמידים ש'עשו את זה'".

מהדירה הלא משופצת של כץ אנחנו עולים לגג הבניין, בוחנים את קו הרקיע, עמוס המגדלים מכל כיוון. "כשהגענו לכאן לא היו מגדלים. היום הם עוטפים אותנו". נראה שכץ שולטת ברזי השכונה. לא רק קהילת האוכל מבחינתה יכולה לספר סיפור, גם הנדל"ן המקומי עושה זאת היטב, מאפשר לה להתבונן במה שקרה לחברה שבה היא חיה. למשל, היא מצביעה על בניין סמוך ואומרת: "יש שם בעל דירה שרצה למכור, ומי שהתעניין בדירה היה סוחר נשק מצליח. השאלה היא אם רק אנשים כאלה יגורו בעיר בעתיד. איפה יגורו מי שעובדים במסעדות, למשל? אלה שמסיימים משמרת ב־2 בלילה וצריכים לפתוח מטבח ב־7? הם צריכים לגור קרוב. אבל לא מדובר רק בהם. יש אנשים שעובדים כמורים, גננות, אחים בבתי חולים, אמנים מכל הסוגים. איפה הם יגורו?".

בסוף מי שמסייע לרובי הוא המעסיק המבוסס שלו. אפילו אצלך יש אנשים עם כסף שיכולים להיות מתחשבים וקשובים.

"הבוס שלו הוא סוג של חמלה אנושית שמגיעה מאוחר מדי. כביכול יש פתרון, אבל כבר לא בטוח שאפשר לשקם באמת את החיים של רובי. וגם הבוס אומר לו: 'תקשיב, אני נותן לך קצת כסף ועוזר כאן, אבל אתה תמשיך מכאן'. מפה הגיע שם הספר — 'תמשיך מכאן'".