א

יש הרבה דברים תמוהים וגרועים ב"בית גוצ'י" — סרט שלא מחליט אם הוא מלודרמה או סאטירה, אופרה או קומדיה דל'ארטה — אבל מעל כל הבחירות המשונות שנעשו בו מתנוססת שאלה אחת שהופכת את הפקת הענק הזאת לבלתי נסבלת: למה הסרט הזה בכלל דובר אנגלית? הוא הרי מתרחש כולו באיטליה, ורוב הדמויות שבו — שמבוססות על אנשים אמיתיים — הן איטלקיות. בחיים הן דיברו ביניהן איטלקית, אז למה בסרט עליהן הן מדברות אנגלית?

לכאורה, זו שאלה מיתממת. הקולנוע האמריקאי המסחרי נוסד כתעשייה עבור קהל אמריקאי, שמעדיף את הבידור והתרבות שלו בשפתו. ההנחה המקובלת בהוליווד היא שסרטים בשפה זרה נכשלים בקופות, ושהקהל האמריקאי המפונק לא מוכן בשום אופן לקרוא כתוביות תרגום או לסבול דיבוב. וכך התקבעו מוסכמות שפה מחרידות ואבסורדיות, שלפיהן גם דמויות לא־אמריקאיות, שחולקות לאום ושפה זרים, ישוחחו ביניהן באנגלית. הן אולי יגידו "גרסיאס" במקום "ת'נק יו", ו"מון שרי" במקום "דרלינג", אבל לא יותר מזה. וכך ב"לורנס איש ערב" לא דיברו ערבית, ב"דוקטור ז'יוואגו" לא דיברו רוסית, ב"גנדי" לא דיברו הינדי, ב"הפסנתרן" לא דיברו פולנית.

השימוש בשפה זרה בקרב יוצרים אמריקאים הפך בעידן הנוכחי לקו הגבול שמבדיל בין אמנים בעלי יושרה אמנותית ובין שכירי חרב של האולפנים, שעדיין חוששים שללא אנגלית אין לסרט שלהם סיכוי להפוך לשובר קופות עולמי. לכן בסרט הריגול "דרור אדום" (2018) ג'ניפר לורנס וכל עמיתיה לסרט מגלמים רוסים שמדברים אנגלית עם מבטא מזרח אירופאי (ובכל זאת הסרט נכשל), אבל כשדיוויד קרוננברג ביים את "סימנים של כבוד" (2007), ויגו מורטנסן נדרש ללמוד לדבר רוסית שוטפת. קוונטין טרנטינו דאג שב"ממזרים חסרי כבוד" (2009) כל דמות תדבר בשפת הלאום שלה. וב"פנתר שחור" (2017) המגמה הזאת קפצה שלב, כשאת שפתה של מדינת ווקאנדה הבדיונית מגלמת שושה, שפת האם האפריקאית של נלסון מנדלה.

יותר ויותר מתרבות העדויות שהתובנה המיושנת על כך שהקהל רוצה סרטים באנגלית ולא מוכן לקרוא תרגום כבר אינה נכונה: "נמר דרקון" (2000) הדובר מנדרינית, "הפסיון של ישו" (2004) הדובר ארמית, לטינית ועברית, ו"המבוך של פאן" (2007) הדובר ספרדית — כולם הפכו שוברי קופות של ממש בארצות הברית. ובשנים האחרונות "רומא" (2018) הדובר ספרדית, "פרזיטים" (2019) ו"מינארי" (2021) הקוריאניים זכו להצלחות בקטגוריות מרכזיות של האוסקר — מוסד שעד לא מזמן שמר בקנאות על אנגלית כשפת הקולנוע הרשמית, ושלח כל סרט בשפה זרה לגטו של קטגוריות הסרט הזר והסרט הקצר, או מקסימום למועמדות בקטגוריות המרכזיות שכישלונה היה מובטח (למשל, פרס הסרט ל"החיים יפים" של רוברטו בניני או פרס הבמאי לאנג לי על "נמר דרקון").

המבצר האחרון ששומר על אנגלית כשפת הדיבור הראשית והרשמית הוא הטלוויזיה האמריקאית. HBO אמנם פרצה דרך בהפקות איכות טלוויזיוניות, אבל ב"צ'רנוביל" שלה כל הרוסים מדברים אנגלית. כך גם בסדרת הריגול העתידנית "מקביל" (Starz), שמתרחשת בברלין, אך אין בה כמעט שום גרמנית. וגם זה מפתיע משום שחלק גדול מהמהפך בגישה של אמריקאים לשפות זרות נזקף לזכות הטלוויזיה, ובפרט לנטפליקס, ששלוש מתוך עשר הסדרות הכי נצפות שלה אינן באנגלית: "משחקי הדיונון" (קוריאנית), "בית הנייר" (ספרדית), ו"לופין" (צרפתית). מדובר בשינוי דרמטי בהרגלי הצפייה של הקהל האמריקאי, שבזכות נטפליקס התרגל לצפייה עם כתוביות תרגום או עם דיבוב לאנגלית.

ולכן "בית גוצ'י" מבלבל כל כך. כשליידי גאגא או אדם דרייבר פותחים את הפה ומדברים במבטא שמתיימר להיות איטלקי — קשה להאמין להם. וכך הסרט שהיה אמור להיות שמלת גוצ'י בתפירת הוט־קוטור נראה בסופו של דבר כמו סמרטוט עם לוגו "מוצ'י" בדוכן שוק זול.