"

אני מיומן בפחד, ואני אוהב את האדרנלין. הוא סוג של סם, תחושה שמתחילה בגוף כמעין 'היי' ומעלה את הדריכות. זה לא שאין בי פחד, אני פשוט כבר יודע לחנך ולנהל אותו. אני זוכר את ההבנה הזאת מאז שהייתי ילד, ואחר כך בצבא בצנחנים, וזה קיים גם בעסקים, אבל במינונים אחרים. היום פחד הוא לא רגש שעולה אצלי מהר, בזכות הניסיון והתרגול.

"מאז הילדות יש לי רזומה ארוך של פציעות. בגיל 6 חטפתי בעיטה מסוס לפנים שפירקה לי את כל הפרצוף, אם אני מגלח את הזקן אפשר לראות גם היום שרידים של הפציעה ההיא. אחר כך שברתי את עצם הטיביה בתאונת רכיבה ועד היום יש לי שם ברזלים".

ואז הגיעה הפציעה הגדולה.

"לפני שנתיים, במרוץ הראלי הבינלאומי הראשון בישראל, שאני הייתי הספונסר שלו, ריסקתי חוליה בגב. מכל מרוצי האופנועים, הראלי הוא המסוכן ביותר. המהירויות שם קיצוניות ומגיעות עד 160 קמ"ש בשטח פתוח, והפציעות יכולות להיות קטלניות. אבל הרצון לנצח מביא אותך לפעמים להחלטות שמעלות את הסיכון. 30 קילומטר לפני סוף המסלול מישהו חסם לי נתיב והוריד לי את קצב הרכיבה, אז יצאתי לעקיפה באבק שהוא הרים, בלי לראות כלום, פגשתי שלושה בורות ברצף והתרסקתי.

"התאונה קרתה ליד תמנע, הייתי לבד בשטח, ובמכה הראשונה איבדתי את התחושה בידיים עד כדי כך שלקח לי זמן להפעיל את לחצן המצוקה. עברו 20 דקות עד שמישהו הגיע. פינו אותי ליוספטל ומשם הזמנו מסוק פרטי לפינוי רפואי לתל השומר, והתחיל תהליך ריפוי ארוך".

וכואב.

"בהתחלה שוחררתי הביתה עם סד רגיל, אבל אחר כך פרופ' צבי לידר מאיכילוב הכיר לי את ה'היילו', ולפני שהספקתי להגיד משהו תקעו לי אותו בראש. זה סד עצום שנראה כמו הילה מפלסטיק קשיח ומקובע לך לתוך הגולגולת עם ברגים, ויוצאים ממנו מוטות אלומיניום שמתיישבים על הכתפיים והצוואר והגב. כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי שאני בתוך מלחציים. כאב איום בלי שום יכולת לזוז, אתה פשוט נעול. ואתה לא יכול לשכב עם זה, אז בתקופה הזאת לא ישנתי, מקסימום ניקרתי.

"אבל זה מה שהציל אותי. אחרי חודש ביקשתי מפרופ' לידר שיוריד לי את ההיילו, והוא שלח אותי הביתה ואמר 'תחזור אחרי שלושה חודשים'. ואני, בתור גבר, מה אני עכשיו אתחיל לבכות לו? הכבוד לא נתן לי, אז הלכתי הביתה ובלעתי את זה לעוד חודש. חזרתי אליו שוב, אמר לי לא. ככה נשארתי עם זה על הראש ארבעה חודשים. כשהורידו לי את ההילה הראש שלי פשוט נפל, לא יכולתי להחזיק אותו כי איבדתי את השרירים בצוואר".

ספר על החוויה הכי מוזרה שעברת עם ההילה על הראש.

"חבר הביא לי עז כדי שאלך לטייל איתה ולא אשתגע בבית עם הדבר הזה על הראש. יש שטח טבע מיוער מול הבית שלנו בסביון ויצאתי לשם, עם השיער לבן פרא והזקן הלא מגולח והקרניים האלה על הראש ומקל הליכה והעז קשורה ברצועה. אני הולך ככה ב־5 בבוקר, מגיח מהקצה הרחוק של השטח ובדיוק עברה שם בחורה צעירה עם כלב. איך שהיא ראתה אותי היא התחילה לרוץ מרוב בהלה. הבנתי שאני מפחיד, ואין דבר יותר מעליב מזה. מאותו רגע לא יצאתי מהבית".

התאונה עוררה בך חרטה ביחס לסיכונים?

"אני לא מאמין בזה. הגעתי לפציעה עם יכולת מנטלית לסחוב אותה".

הפסקת לרכוב אחרי התאונה?

"המשכתי. ככה זה בחיים, שיט קורה. רק גזרתי על עצמי לא להתחרות יותר. כאדם מאוד תחרותי, הבנתי שעדיף שפשוט לא אעמיד את עצמי בסיטואציה כזאת. הרי גם את ההתרסקות המיותרת יכולתי לחסוך מעצמי אם לא הייתי מתעקש לנסות לעמוד על הפודיום. כשעיכלתי את הנזק שנגרם למשפחה, את הטראומה, זה הכה בי ואמרתי די. החלטתי להפסיק להתחרות, וזה הפחית את הסיכון ב־90%. יש לי המון אחריות היום, למשפחה, לעובדים, לעסקים. אז אני רוכב רק במתכונת אתגרית, בסגנון אנדורו, בשביל הכיף".

כמה זמן אחרי הפציעה שלך חזרת לרכוב?

"ביום שבו הורדתי את הסד".

מה לעזאזל עבר לך בראש?

"רכבתי על סוסים בילדות, וסוס שהפיל אותך, אין דבר כזה שאתה לא עולה עליו שוב ומכניע אותו. אותו דבר בנפילות, אחרי שאתה נופל כדאי שתעלה מיד".

ואם הבן שלך ירצה לרכוב?

"אתמול אני והבן שלי רכבנו ארבע שעות והיה חבל על הזמן. הוא היום בן 15, ואני ממליץ לו לא לתת לאדרנלין לשלוט בו, כי זה סוג של התמכרות. אנשים שעוסקים באקסטרים וחווים את השפעת האדרנלין רוצים כל הזמן לקחת את העיסוק עוד שלב קדימה".

לא מבהיל אותך לחשוב שכל העסק היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע?

"תראי כמה פרמטרים היו יכולים להשתבש גם אחר כך. היה מספיק מפגש עם החלטה לא נכונה של רופא והכל היה נראה אחרת. הסד שפרופ' לידר הלביש עליי הציל אותי. הוא אמר לי שאני אעבור סיוט, ושלא בטוח שזה יעזור בסוף, אבל ההחלטה הגאונית שלו לתת לי לסבול עם המכשיר ולראות מה יוצא מזה הצילה אותי וחסכה קיבוע ואובדן של חלק מיכולת התנועה. רופאים אחרים אמרו לי 'אף אחד לא מחזיק מעמד בתוך הדבר הזה, זה בלתי אפשרי', לידר שיחק אותה בעניין הזה בגדול.

"אז כשאני מסתכל על עצמי לפעמים אני מרגיש ילדותי, אבל גם מרגיש שזו זכות להיות ילד בגילי. הרבה אנשים מאבדים את זה הרבה לפני. אני עדיין יכול להרגיש לפעמים ילדותי ודביל. אבל במקרה הזה יש לי חותמת לכך שאני יודע גם להיות מבוגר אחראי, לוותר על משהו שאני כל כך אוהב ולהגיד 'יאללה, גם ברכיבה ספורטיבית יש מספיק ריגוש'".