כן, צריך לדבר על מתעשרי ההייטק

עובדי ההייטק:

על העיוורון

קודם כל קצת מודעות עצמית

אריאל גרייזס, מהנדס אלגוריתמים בסטארט־אפ ואיש הייטק ותיק

1. נקודת ההתחלה

הדיון על מתעשרי ההייטק החדשים רץ על הרבה צירים. זה של הערצה־קנאה־שנאה, למשל. זה שבין התקרבנות לניתוק. אפילו זה שלא מבדיל בין אשמה לאחריות. אבל בלב הכל עומד עניין המודעות. וכדי לנהל את הדיון באופן מורכב ומועיל, נקודת ההתחלה חייבת להיות מודעות.

2. הוועדים החדשים

בהכללה, אנשי הייטק שונאים את אנשי העבודה המאורגנת, את הוועדים הגדולים. את העובדים שזוכים למשכורות גבוהות ולקביעות, לא משנה מה יעשו. ראו את זה גם בתגובות ברשתות החברתיות בדיון הנוכחי, וואטאבאוטיזם של "אבל מה עם עובדי חברת החשמל?!", "ראיתם את דו"ח השכר של המגזר הציבורי?!" וכן הלאה הזדעקויות לא רלבנטיות.

העניין הוא שעובדי ההייטק של היום דומים לוועדים הגדולים הרבה יותר ממה שהיו רוצים לחשוב. הם לא מאוגדים, אבל בענף של ביקוש גואה הם נהנים מעמדת כוח חסר תקדים מול המעסיקים. בהייטק, כמו במגזר הציבורי, לא חייבים להיות מבריקים או פוריים במיוחד; גם הבינוניים מוצאים עבודות בשכר גבוה. וגם ההייטק, כמו חלק ממעוזי העבודה המאורגנת, בנוי על אנשים "משלנו". חבר מביא חבר, ולנטולי קשרים הרבה יותר קשה להיכנס. וכמו ברבים מהמוסדות האלה, גם הייטקיסטים לא מעטים חיים בסביבה שבה כולם כמוהם, קהילה של עובדי המגזר. בתוך הבועה הזאת, קשה לראות מה קורה בחוץ.

"אני לא אשם שלמדתי ואני עובד קשה כדי להרוויח את השכר הזה" הוא טיעון רווח. רק שאף אחד לא האשים אתכם בשום דבר. אולי רק בחוסר המודעות לפריבילגיות, לעובדה שמצבכם טוב משל רוב האחרים, ושליתרון הזה יש השפעה על שאר החברה

העיוורון מורגש היטב בכל המישורים. למשל, בהתייחסות של אנשי הייטק למורים. אלה עם כל ימי החופשה שלהם והשביתות, אלה שבקורונה לא הסכימו "להיכנס מתחת לאלונקה" — המון תלונות, שמופנות כלפי חלק הכרחי בחברה ובמשק, אוכלוסייה שהשכר שלה רחוק מלהתקרב גם לרף הנמוך בהייטק. אז כן, אנשי ההייטק עובדים קשה וראויים לתגמול הולם, הם פשוט מתקשים לפעמים לזכור שהרבה אנשים אחרים עובדים קשה ולא מקבלים תגמול הולם. זו נגזרת מתבקשת של החיים בבועה; למה בעצם אפשר לצפות מאנשים שהתרגלו להשאיר בכיור המשרד את הכלים המלוכלכים שלהם, הרי תמיד תעבור שם איזו עובדת קבלן שתנקה אחריהם.

וכשרוב האנשים סביבך גם הם בהייטק, קשה לראות את הפער האדיר ביניכם לבין אנשים במקצועות אחרים. אני עובד בהייטק מאז תחילת שנות האלפיים, והפער הזה מעולם לא היה רחב ועמוק כל כך. צריך לפקוח עיניים ולהוציא את הראש אל העולם כדי לראות אותו.

3. פריבילגיות שקופות ורעש גדול

מיקרוסופט קיימה בשבוע שעבר אירוע ראוותני ויקר מאוד; נראה שאף אחד שם לא נתן את הדעת על איך האירוע הזה ייתפס בציבור אחרי שנה של משבר כלכלי, אבטלה ועסקים קורסים. ואם נתנו את הדעת, לא אכפת להם. זה מפגן כוח. נכון, חברות רבות משקיעות לא מעט כסף בתרומות, וזה חשוב. אבל התרומה הזאת לקהילה נבלעת ברעש הגדול של השואו־אוף, ובדרך כלל לא יורדת לרמת הפרט. אני מכיר מעט מאוד הייטקיסטים שמקדישים חלק מזמנם הפנוי או אפילו מכספם הפרטי לאחרים. זו עוד דרך להימנע מלפגוש את העולם שבחוץ, להישאר בבועה שלך, ולא לשים לב לפריבילגיות הרבות שבהן בורכת — חינוך, נסיבות אישיות, מזל וכישורים ספציפיים, שמאפשרים לך להיות איש הייטק שמתעשר יפה, לעומת כל האחרים שלא ניחנו בכל זה.

וכשאין מודעות, אין אחריות. ואז אם מישהו מנסה לומר משהו על אחריות, הביקורת מיד מתורגמת להתקרבנות. "אני לא אשם שאני מוכשר ולמדתי ואני עובד קשה כדי להרוויח את השכר הזה" הוא טיעון רווח. רק שאף אחד לא האשים אתכם בשום דבר. אולי רק בחוסר המודעות לפריבילגיות, לעובדה שמצבכם טוב משל רוב האחרים בחברה, ושליתרון הזה שאתם נהנים ממנו יש משמעויות שונות, יש לו השפעה על כל שאר החברה.

4. איפה השנאה

כך שבניגוד לתגובות הנזעמות בדיון על המתעשרים החדשים, אין באמת "שנאת עשירים". יש עיוורון של רבים למקומם של המתעשרים בחברה, ויש מעט מדי ניסיון להכיר בפערים החברתיים ולהבין איך אפשר לצמצם אותם. לצאת מהבועה, להכיר, להבין, להתנדב או לתרום כסף — יש אינספור דרכים שבהן עובדי הייטק יכולים לפתח את המודעות ההכרחית למקומם בחברה, ולהצמיח איזו אחריות בסיסית שנגזרת מעצם היותם פרטים בני מזל בתוכה. בלי המודעות הזאת, ואם יוקר המחיה ימשיך לעלות כך שההייטקיסטים ימשיכו לחיות טוב ומצבם של כל האחרים יידרדר, נראה לא רק שנאת עשירים. נראה שנאת הייטקיסטים. ואז הפיכתם לוועדים הגדולים החדשים תושלם סופית.

חיים עם כסף:
המעורבות החברתית תזנק

עושר חדש, שמתנהג לגמרי אחרת

יאיר טל, מנכ"ל הסטארט־אפ BLEND, לשעבר מנהל בכיר בפיוניר

ההישגים המרשימים של חברות טכנולוגיה ישראליות בתקופה האחרונה מעוררים גאווה. הסיקור שלהם מציין את המשרות החדשות שנפתחות, הגדלת הצריכה במשק, הצורך בגיוס עובדים. אבל ישנו גם עיסוק בפערים החברתיים בין עובדי הייטק לאחרים, למשל כפי שהם באים לידי ביטוי בביקושים לנדל"ן ובמחירים הגבוהים. אבל כדי להבין טוב יותר את התמונה, צריך להבין טוב יותר מי הם המתעשרים החדשים.

נתחיל מהמספרים. בחברה אחת, דווח בשבוע שעבר, יש 230 מיליונרים חדשים, כולל המייסדים שהתחילו מאפס, בנו רעיון, מימשו חלום טכנולוגי. חשוב להסביר למי שלא מכיר את התחום, שלצד העובדים האלה יש בכל חברה כזאת עוד עובדים רבים שאולי לא יקבלו מיליונים, אבל כן ייהנו מתוספות נקודתיות של עשרות עד מאות אלפי דולרים. חברות שמונפקות בבורסה מעסיקות בדרך כלל בין 500 לכמה אלפי עובדים שנהנים מהכסף הזה.

המשמעות היא שההון הזה מתפזר בין הרבה מאוד אנשים, גם אחרי חלוקת הנתחים הגדולים לקרנות ההון סיכון ולמייסדי החברה. כך, הכסף הגדול בעולם ההייטק הנוכחי מאפשר להרבה אנשים להגיע לרווחה כלכלית.

זה מצב חדש, מציאות חדשה: לא עוד עולם שבו בעלי ההון הם מעטים, אוליגרכים או משפחות עשירות. ההון הרבה פחות מרוכז, הוא מתפזר למשפחות רבות, ביישובים רבים בארץ. וכן, זה נכון, הוא לא מגיע לכל האוכלוסיות, והפערים גדלים.

אבל לא רק המספרים אחרים, גם האנשים אחרים. בעבר התרגלנו לסממני עושר מסוימים, שלא נראה כעת. עובדי ההייטק שנהנים כעת מהרבה כסף קונים דירה ראשונה או סוגרים משכנתא, קונים מכונית יקרה יותר, חלק מהם אכן קונים דירה נוספת להשקעה. אבל הם כנראה לא יקנו מטוס פרטי או יאכטה. הם לא יבנו מגדלים שמאדירים אותם, ולא יתעקשו על אגף חדש בבית חולים או מבנה חדש למוזיאון שייקראו על שמם. העושר שלהם ייראה אחרת.

בניגוד לרבים מעשירי העבר, שהיו מעטים וחלק מהם הגיעו בכלל מחוץ לארץ, עובדי ההייטק צמחו בתוך החברה הישראלית. הם היו בצופים, שירתו בצבא, למדו באוניברסיטאות כאן, גרו בדירות סטודנטים שכורות, שילמו מסים, מגדלים כאן את ילדיהם. הם ישראלים לגמרי, מעורים ופעילים כאן. המעורבות שלהם בחברה נמשכת גם במקום העבודה: אין כמעט חברת הייטק אחת בישראל שלא אימצה עמותה, שהעובדים בה לא מסייעים לבני נוער או מתנדבים בדרכים אחרות. בדרך כלל מנהלי החברה רואים בזה שליחות, מגיעים עם מטען ערכי שמתמקד בחיבור לחברה שבתוכה גדלו ובצורך לסייע ולתרום.

לכן אני מעריך שהכסף שזורם לכיסי העובדים כעת יוביל גם לצמיחה של עוד יוזמות חברתיות, לעוד תרומות לגופים שמנסים להשפיע על פני החברה — למשל בתחומים של סיוע לנוער, שילוב נשים חרדיות בשוק העבודה, קידום החברה הערבית או אפילו באמצעות תמיכה בתנועות הנוער שבהן צמחו אותם עובדים. אולי נראה אותם משתלבים בהנהלות של עמותות, מממנים פרויקטים משמעותיים. למעשה, אנחנו כבר רואים את זה: חבריי הטובים בענף מעורבים בכמה מיזמים, וכל אחד מאיתנו מנסה לשכנע את האחרים להצטרף, לתרום, לפעול יחד לשינוי וקידום החברה. אני סבור שהכסף שממנו נהנים כעת עובדי ההייטק יוביל לשינוי במגזר השלישי, ולמעורבות גדולה יותר בפעילותו — כך שבסופו של דבר פיזור הכסף יכול לקדם את כל החברה הישראלית, על האוכלוסיות השונות והמגוונות שבה.

הבעיה המבנית: צריך שינוי חשיבה

לנהל את המדינה כמו חברת הייטק

ערן שיר, יזם, מייסד ומנכ"ל הסטארט־אפ Nexar, בעבר הקים את Dapper ומכר אותה ליאהו, ניהל את מרכז הפיתוח של יאהו והיה יזם הבית בקרן ההון סיכון אלף

כל יזם יודע שבחיי סטארט־אפ יש כמה שלבים, ושכל אחד מהם מאופיין באתגרים משלו. אחד הכישורים החשובים ביותר ליזם הוא לדעת לזהות את הרגע שבו החברה הקטנה שהקים עוברת פאזה, וצריך לבנות את כל התהליכים מחדש. זה קורה במעבר משלב הרעיון לשלב הלקוחות, ואז לשלב הצמיחה, ולבסוף לשלב החברה הרב־לאומית הגדולה.

עכשיו הזמן לומר למדינת ישראל — הגיע הרגע לעבור פאזה. את כבר לא מדינת סטארט־אפ ממזרית עם אלפי חברות שנמכרות בכמה עשרות מיליונים ואינטל ומיקרוסופט. שוק ההייטק הישראלי משתנה מהר, ואם המדינה לא תשכיל להכיר בכך ולפעול בהתאם, הענף, המשק והחברה כולה יסבלו.

הנה כמה נתונים שמצביעים על השינוי: כיום עובדי ההייטק, 10% מהעובדים בישראל, משלמים 25% ממס ההכנסה. מספר מרכזי הפיתוח הבינלאומיים שפועלים כאן היה ב־2008 שמונה בלבד, כיום הוא יותר מ־400 (!!!). בחמש השנים האחרונות מספר ההשקעות הגדולות מ־100 מיליון דולר גדל פי שבעה, ורק ברבעון הראשון של השנה המספר הזה היה כבר גדול יותר מבכל 2020.

ההייטק הישראלי משתנה מהר: עברנו משלב הסטארט־אפ לשלב הצמיחה, ויש כאבי גדילה בדמות מחסור בכוח אדם, ירידה במספר הסטארט־אפים והרחבת הפערים החברתיים. אם המדינה לא תשכיל להכיר בכך ולפעול בהתאם, הענף, המשק והחברה כולה יסבלו

כלומר ההייטק הישראלי עבר משלב הסטארט־אפ לשלב הצמיחה. התהליך הזה רצוי ובריא, אך גם מלווה בכאבי גדילה: מחסור בכוח אדם מיומן, שמקפיץ את השכר לשמים ושולח משרות מכניסות מישראל החוצה; ירידה במספר הסטארט־אפים שנפתחים בכל שנה (מ־1,400 ב־2014 ל־520 בשנה שעברה); וכמובן הנושא המדובר כרגע — הרחבת הפערים החברתיים ויצירה של שתי כלכלות נפרדות. זו לצד זו פועלות כאן כלכלה תחרותית עם פריון גבוה בהייטק וכלכלה ריכוזית עם פריון נמוך בשאר המשק.

חברות הטכנולוגיה מודעות לחלק מהאתגרים האלה באופן יומיומי: בכל פעם שלא מצליחים לעמוד ביעדי הגיוס של כוח האדם, נאלצים לפתוח מרכזי פיתוח במדינות אחרות או מגדילים את התקציב. כדי להתמודד איתם, בין השאר, רבות מהן פותחות תוכניות להכשרת עובדים ובתי ספר לתכנות, או מייבאות מומחים מחו"ל.

אבל נראה שהמדינה, כמדינה, לא מודעת לעניין. תעשיית ההייטק אינה יכולה להתמודד לבדה עם האתגרים המבניים האלו, וזו צריכה להיות מטרתה המרכזית של הממשלה החדשה ומשימת הדור שלנו: להפוך את ישראל ממדינה עם הייטק למדינת הייטק. המשמעות היא להכפיל את שיעור העובדים בהייטק מ־10% ל־20%, גם באמצעות שילוב רחב של ערבים וחרדים (בייחוד עכשיו, כשהעבודה מהבית מסירה חסמים רבים בדרך לשילוב כזה). צריך להפוך חלקים נרחבים במשק כולו, בסקטור הפרטי והציבורי, למוטי טכנולוגיה והון אנושי.

האם זה קל? ודאי שלא. האם זה אפשרי? ודאי שכן. האם זה הכרחי? לגמרי.

יש לא מעט דברים שאפשר לעשות כבר היום. צריך להשקיע במערך אינטנסיבי של הכשרות למי שרוצה ויכול להשתלב בהייטק: לשכפל את מודל בתי הספר לתכנות של צה"ל, אלה שבתוך שנה מכשירים עובדים. המדינה, יחד עם חברות ההייטק, תממן את הלימודים ואף תספק שכר למי שיתמיד ויעמוד בדרישות התוכנית — עלויות שהיא תקבל בחזרה בריבית דריבית באמצעות תוספת המסים שבוגרי התוכניות האלה ישלמו כעובדי הייטק. החברות, מצדן, יוודאו שתוכניות הלימודים מתקדמות עם השוק, וישקיעו בחונכות ובחשיפה לתעשייה. נוסף על כך צריך למנוע שרלטנות וחובבנות שפושות היום בתחום ההכשרה להייטק, שם נגבים מאנשים סכומי עתק על כרטיסי כניסה מפוקפקים; שקיפות מדדים ורגולציה על ענף ההכשרות הן כלים הכרחיים.

במקביל, צריך לכוון לשלבים מוקדמים יותר, ולהטמיע במערכת החינוך ובמשק את תפיסת ה־Lifelong learning, למידה במשך כל החיים, או "לומד עד" — לא עוד תואר ראשון ואז 40 שנות עבודה, אלא לימוד ועבודה ששזורים זה בזה, עם קורסים מוכווני צורך עסקי ובחירה אישית, ושבירת המונופול של האקדמיה על שערי הכניסה לעולם התעסוקה. את התפיסה הזאת אפשר לעודד גם באמצעות מערכת המיסוי, להרחיב את מודל גמול ההשתלמות שמוכר במערכות ציבוריות כדי לעודד עובדים להמשיך ללמוד כל הזמן.

ואלה רק חלק מהכלים שהמדינה צריכה להפעיל. הם יעלו כסף למדינה ולתעשייה, אבל החזר ההשקעה ברור וכמעט מיידי. ההייטק הישראלי התפתח גם בזכות מדיניות ממשלתית חכמה ומדויקת בתחילת שנות התשעים, עם הקמת קרנות יוזמה שהצמיחו את הסטארט־אפים ועולם ההון סיכון. בשנים האחרונות הממשלות קצת נרדמו בשמירה, מה שהוביל למשבר התעסוקתי בענף ולקיטוב החברתי בחברה שאנחנו רואים כעת. לכן הממשלה החדשה — שבראשה עומד יזם הייטק מצליח, אדם שיודע איך לנהל חברה ואיך לעבור שלבים — צריכה לקפוץ קדימה, כדי להעביר את החברה הישראלית כולה לשלב הבא, ולאפשר להרבה יותר אנשים להשתתף בשפע של ההייטק הישראלי. רק אז נוכל לגדול באמת מאומת הסטארט־אפ לאומה של ענקיות טכנולוגיה.

צמצום הפערים: רק דרך החינוך

פשוט צריך לגדל הרבה יותר אנשי הייטק

סופי שולמן, עיתונאית

ההייטק הוא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל מאז בן־גוריון. הטכנולוגיה הפכה אותנו מעוד ארץ מאובקת מוכת סכסוכים לאחת המדינות עם התוצר הגבוה בעולם. זה קרה בזכות היכולות האנושיות הגבוהות, ובלי התערבות ממשלתית. וזה שווה הרבה כסף: אנשי ההייטק, בסך הכל 10% מכוח העבודה במשק, מספקים למדינה רבע מההכנסות ממס הכנסה, וחתומים על חצי מהיצוא.

וכן, הם גם המתעשרים החדשים. השכר הגבוה, הבונוסים הנלווים והמניות מגיעים בזכות ההייטק לעוד ועוד אנשים, שכבת האוכלוסייה המבוססת בפירוש התרחבה בזכות חברות הטכנולוגיה במשך כל השנים, ובשנה החולפת מורגשת קפיצה משמעותית. כך שההייטק אינו טוב רק למדינה, הוא טוב גם לרבים מאזרחיה. עוד ועוד ישראלים נהנים מקפיצה ברמת החיים.

העניין הוא שהאוכלוסייה הזאת הומוגנית מדי. לא צריך להיות סוציולוג מומחה כדי לראות זאת; מספיק להסתובב בשעות הצהריים בין המסעדות בהרצליה פיתוח, פארק מתם בחיפה או רחוב הארבעה ושרונה בתל אביב, ולהתבונן באנשי ההייטק שיוצאים לאכול. הם נראים דומים בכל מקום, הם כמעט זהים לחיילים שיוצאים לאכול צהריים בחדרי האוכל של גלילות או בסיסים אחרים של יחידות טכנולוגיה. אלה בדיוק אותם אנשים, רק הגיל והלבוש אחרים.

במילים אחרות, מי שנהנים מהשפע שההייטק מספק הם בעיקר גברים, בעיקר ממוצא מסוים, בעיקר אחרי שירות צבאי מסוים, בעיקר עם ילדות מאוד מסוימת. מעבר לאוכלוסיות הידועות שסובלות מתת־ייצוג בענף — נשים, ערבים וחרדים — יש כאן הדרה הרבה יותר רחבה. מי שלא באו מיישובים מבוססים במרכז הארץ, עם בתי ספר טובים שכבר הסלילו אותם ליחידות הטכנולוגיה, רחוקים מאוד מליהנות מהרחבת העושר המדוברת. כן, ההייטק מתגמל על כישרון ומאפשר מוביליות חברתית מהירה; אבל רוב הישראלים לא יכולים בכלל לחצות את רף הכניסה אליו. מי שמגיעים מהר לעשירון העליון הם מי שמראש לא היו מאוד רחוקים ממנו.

וכדי להתמודד עם הפערים שההון החדש מייצר, צריך לחזור בדיוק לבסיס הזה.

המדינה לא צריכה לגעת בכסף של ההייטקיסטים. אבל צריך לאפשר לשאר האוכלוסייה מסלול ישיר לתוך ההון הזה. לא לחלק אחרת את העוגה, אלא להגדיל אותה. וכדי להכניס עוד הרבה אנשים להייטק, צריך שינוי עמוק בחינוך

המדינה לא יכולה, ובהחלט לא צריכה, להתערב בהתעשרות המהירה של ההייטקיסטים. אסור לגעת בכסף שלהם, וצריך לתת לו להמשיך לזרום לשלל נותני שירותים. אבל אי אפשר להסתפק רק בהנחה שהכסף יחלחל לכל שאר האוכלוסייה; צריך לאפשר לשאר האוכלוסייה הזאת מסלול ישיר יותר להון הזה. לא לגעת להם בכיס, פשוט לאפשר עוד ועוד כיסים. לא לחלק אחרת את העוגה, להגדיל אותה.

בקיצור, אם אפשר עוד דימוי אחד אחרון, המדינה צריכה להרחיב את המשפך.

המטרה ברורה: לשמר את התרומה של ההייטק, כדי שימשיך לצמוח וגם כדי להימנע מהקצנת הפערים. והאמצעי המרכזי הוא אחד: לאפשר להרבה יותר אנשים להיכנס להייטק. בשביל זה צריך להפוך את יחידות הטכנולוגיה, המקפצה העיקרית לענף, לנגישות יותר. ובשביל זה צריך חינוך מצוין.

לא רק בתיכוני תל אביב, רמת השרון, מודיעין והרצליה, ולא רק למי שהוריו יכולים לממן שיעורים פרטיים או תוכניות הכנה לממר"ם. חינוך מצוין לכולם, בכל מקום. כזה שמכין לשוק העבודה החדש, שמכשיר למקצועות המבוקשים, שמזין את אומת ההייטק.

זה כבר התחיל לקרות, אבל באופן לא מספק. צה"ל פיתח תוכניות הכשרה וטיפוח לפריפריה, אבל ההצלחות חלקיות מדי. והכל קורה מאוחר מדי. במקום לחפש תלמידים עם נטייה למדעים בגיל התיכון — כאלה שאולי ממילא היו מגיעים איכשהו לעולם הטכנולוגיה — צריך להתחיל להעניק את הכלים המתאימים בגיל הרבה יותר צעיר. לא רק בתוכניות תכנות לבתי ספר יסודיים, אלא בהבנה עמוקה יותר שחינוך טוב כולל מורים מצוינים שמתוגמלים היטב, מתקנים שמעודדים למידה סדירה, סיוע למי שנזקק לתמיכה. לא בפלסטרים של תוכנית כזו או אחרת, בטיפול שורש. וצריך גם שינוי תפיסתי.

העושר החדש יכול לסייע בזה. לא רק כי הוא מזרים עוד כסף למדינה, וכי אולי חלק מהמתעשרים יבינו את חשיבות ההירתמות שלהם לשינוי החינוך, בתרומות או בהתנדבות. הוא מסייע גם משום שהוא מחזק את המשוואה הייטק = עושר. הוא מחליש עוד קצת את ההנחה (הרווחת בעיקר בשכבות או יישובים מסוימים) שמי שלומד מתמטיקה ופיזיקה הוא חנון, ומחליף אותה בהנחה שמי שלומד מתמטיקה ופיזיקה מחפש את דרכו לכסף הגדול וחולם על הייטק. במילים אחרות, צריך להשתמש בעושר החדש ובשיח עליו כדי למכור טוב יותר את החלום. המתעשרים החדשים צריכים להיות נערי הפוסטר בדרך לשינוי.

ההייטק הוא אחד המגזרים הבולטים שבהם הנוסחה "תלמד — תצליח" תקפה, ולא צריך כישרון יוצא דופן, מזל נדיר או הון מהבית. אבל כדי שהיא באמת תעבוד, צריך לעודד ילדים נוספים לחלום הייטק, ולאפשר לכל הילדים ללמוד. העושר החדש יאפשר לחלום לחלחל לעוד מקומות, עכשיו המדינה צריכה לממש את ההבטחה לשוויון, עם חלום שפתוח לכל.

השפה: מדברים יוניקורנית

גם מילים הן כלי בדרך לעושר

אמיר זיו, עיתונאי

"השווי מחובר מאוד למציאות ולגודל ההזדמנות בשוק" / "גם אם נגיע לגרגיר מהשוק, מדובר במיליארדי דולרים רבים" / "2 מיליארד דולר זה רק אחוז מהפוטנציאל שלנו" / "10 מיליארד זה המיליארד החדש" / "יש גם תרחיש מטורף של 100 מיליארד" / "אנחנו בוחרים לא להיות רווחיים בשלב זה" / "נוכל להפוך לרווחיים בלחיצת כפתור" / "המספרים שלנו לגמרי מצדיקים את השווי"

אחד התפקידים המרכזיים של שפה הוא תיווך המציאות. היא מאפשרת לבני אדם להתבונן בהתרחשויות, לתאר אותן במילים, להגיב להן או להסביר כדי שאחרים יבינו. אבל מה קורה כאשר השפה נדרשת לתאר דבר שאינו מציאותי? איך מתארים מה שאינו בר־הגשמה? כאן השפה מוגבלת, לעתים חסרת אונים.

אפשרות אחת היא לוותר. להשאיר את המופשט כפי שהוא: בלתי נתפס. ביהדות למשל, אלוהים, שהוא רעיון מופשט לחלוטין, כלל אינו מתואר. לא מקובל אפילו לכתוב או להגות את השם המפורש. השפה הרימה ידיים במודע, והתוצאה היא שכאשר מדברים על אלוהים כל אחד מחזיק בדמיונו דמות אחרת.

אפשרות שנייה היא לעוות את השפה. להמציא אותה מחדש, כדי שתתאים לתיאור של אי־מציאות. לנתק אותה מההיגיון הארצי כדי שתוכל לרחף במרחב הלא־רציונלי. כזאת היא השפה שצומחת בשנים האחרונות בתעשיית ההייטק בכלל, וסביב היוניקורנים בפרט (לא במקרה חברות הטכנולוגיה רבות־השווי נקראות על שם בעל חיים שאינו קיים). שפת היוניקורנים היא ניסיון לשזירה מחודשת של מילים באופן שמעקר אותן ממשמעותן המקורית, כדי שיאפשרו לתאר את שאינו רציונלי. למשל: חברה שמחירה נקוב במיליארדי דולרים, אף שהיא עדיין לא מפיקה כל רווח.

קחו למשל את הדוגמה של גונג, חברת סטארט־אפ שמפתחת בינה עסקית עבור אנשי מכירות. לפני עשרה חודשים היא גייסה סכום אדיר של 200 מיליון דולר, לפי שווי פנומנלי של 2.2 מיליארד דולר — עוד לפני שהרוויחה שקל. בראשית החודש הנוכחי, פחות משנה מאז הגיוס המהמם ההוא, היא גייסה עוד 250 מיליון דולר, הפעם כבר לפי שווי בלתי נתפס של 7.2 מיליארד דולר. יותר מפי שלושה.

בתוך המרחב העסקי הקונקרטי של גונג — והיא רק דוגמה אחת מני רבות — לא ניתן למצוא הסבר להזרמה כה גדולה של כסף או לזינוק הדרמטי בשווי. גונג לא המציאה בחודשים האחרונים משהו שלא היה קיים קודם, היא לא קיבלה אישור FDA לתרופה מצילת חיים, היא לא עברה לרווח מטורף. לכן שימוש בשפה רגילה היה מספק הסבר רציונלי חיצוני לגונג: הריבית בעולם אפסית, הממשלות הזרימו טריליונים בתקופת הקורונה, יש למשקיעים המון כסף עודף שמחפש תשואה, יש הייפ מטורף ויש אנשים עשירים מאוד שחוששים להחמיץ הזדמנות גדולה. אז גם גונג נהנית.

אבל מנכ"ל גונג בוחר לדבר יוניקורנית: "השווי לא מטורף, הוא אפילו הגיוני", ביטל בריאיון ל"כלכליסט" את האפשרות שמדובר במהלך לא רציונלי. והמשיך: "גונג יכולה להגיע להרבה יותר מ־20 מיליארד דולר... המחשבה שלנו תמיד היתה על משהו גדול... אפשר להגיע גם ל־100 מיליארד דולר בתוך שש שנים, אין לי שום ספק שזה אפשרי".

יוניקורנית היא שפה שתכליתה שימור התנופה, באמצעות שיווק אגרסיבי של ההבטחה. וכשאין מחויבות לרציונליות, הטיעונים מבוססים על חיוויים סובייקטיביים: "השווי לא מטורף", "המחשבה על משהו גדול", "אין ספק שזה אפשרי" ("ספק", אגב, היא מילה מסוכנת שמעולם לא תורגמה ליוניקורנית). כמו אלוהים, כאשר מדברים על יוניקורן כל אחד יכול לדמיין אותו באיזה אופן שנראה לו.

אי אפשר להאשים את יזמי היוניקורן על שהם משתמשים בשפה מומצאת. כולנו היינו מוכנים להגות כל מילה שנידרש תמורת שבריר מכל העושר הזה. עושר שהוא שלהם ושל בני בניהם מעתה ועד עולם, גם אם החברה שלהם תחטוף גונג ותיעלם מחר בבוקר. זאת שפה שמביאה תועלת לדובריה, כמו צרפתית במאה ה־19, אנגלית במאה ה־20 או סינית בעשור האחרון. יוניקורנית לקחה את עניין התועלת לקצה.

וכמו לטינית של פעם, היא אינה פונה אל ההמונים, הפלבאים. קהל היעד הוא אנשי הון סיכון, משקיעים פרטיים ולעתים העובדים עצמם. רק הם בקיאים בדקויות הדקדוק היוניקורני. והשפה גם מכוונת, אולי באופן לא מודע, לאוזני הדוברים עצמם. יוניקורנית עוזרת ליזמי ומנהלי חברות החלום — אנשים מבריקים ומוכשרים במיוחד — לחיות בשלום עם הפער הלא־אנושי המתוח לעתים בין הכסף שנשפך עליהם לבין העובדה שתרומתם לאנושות אינה תרופה לסרטן או חיסון לקורונה, אלא פיצ'ר עסקי קטן. כזה שאפילו היכולת להופכו למכונת רווח טרם הוכחה, וששוויו הבלתי נתפס עלול להימחק במחי העלאת ריבית של הנגיד האמריקאי.

האתוס: זו לא רק עבודה קשה

כשהחברה משלמת מחיר על חלומות פרטיים

הגר רבט, עיתונאית

זה חלום בסיסי מאוד של בני אדם: לחיות ברווחה כלכלית. במשך רוב ההיסטוריה הוא לא היה אפשרי — החלוקה למעמדות היתה נוקשה מאוד, מוביליות חברתית היתה נדירה ביותר. ואז באה הכלכלה החופשית, ואיתה האתוס שאומר שעבודה קשה מובילה להצלחה.

ההייטק נראה כמו המימוש המושלם של החלום הזה. רק שבדרך שכחנו שלחלומות של פרטים בתוך החברה לרוב נלווים מחירים שמשלמת החברה כולה.

בשנה החולפת ראינו איך מגזר אחד בישראל הכולל רק כ־10% מהאוכלוסייה יכול לשגשג כשרוב המגזרים האחרים דווקא מידרדרים. עובדי ההייטק מאמינים שהם שם בזכות, לא בחסד: הם התקבלו ליחידות מבוקשות או לתוכניות לימוד עם דרישות קבלה גבוהות, הציגו יכולת ועבדו המון, ולכן ראויים למשכורות הגבוהות ולמענקים המפנקים. הם רק מילאו את ההוראות של הכלכלה החופשית: עבודה קשה מובילה להצלחה. מי שמקנא, מוזמן לעבוד קשה.

אלא שזה בדיוק מקסם השווא של הקפיטליזם. כי מלבד עבודה קשה, צריך גם איזו נטייה בסיסית, בית גידול מוצלח, ובדרך כלל גם מנה נחמדה של מזל. מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, למשל, גדל בבית שבו קנו לו מחשב בגיל צעיר, נהנה מאותה נטייה שאפשרה לו ללמוד תכנות, והצליח להתקבל להרווארד. היו לו בית גידול ויכולת בסיסית, ואחר כך גם הרבה מאוד מזל (ויכולת לדרוס לא מעט אנשים בדרך. גם זה תנאי נפוץ מדי להצלחה). לשם השוואה, בשנה שבה פייסבוק חגגה עשור מחקר של מכון Pew הראה כי הסיכוי של אמריקאי שנולד מתחת לקו העוני להשתלב בהמשך חייו במעמד הביניים הוא 4% בלבד. כך לא נראית מוביליות חברתית.

וכשמעמד הביניים חי טוב, זה משפיע על כל החברה. נכון, זה מספק עוד מקומות עבודה גם לשכבות נמוכות יותר, אבל בדרך כלל לא מדובר בעבודות שיעלו משמעותית את רמת החיים. ובמקביל, כשמעמד הביניים יכול לשלם, המחירים עולים, ובני השכבות הנמוכות יכולים לקנות פחות. כך, בשעה שעוד ועוד אנשים מגשימים את החלום, הם משאירים יותר ויותר בני אדם מאחור. אם ניצמד רק למשוואה שלפיה עבודה קשה מבטיחה הצלחה, נמשיך להתעלם מקשיים של אחרים, מחסמים חברתיים, מהפערים הגדלים. וכפי שההיסטוריה לימדה אותנו, כפי שהאקלים מלמד אותנו, דהירה תמידית קדימה של חלק מהאוכלוסייה מייצרת עולם שבסופו של דבר אינו בר־קיימא.