ס

רט הדוקו "דוד מלך ישראל השנייה" (HOT8ׂ) מציג את סיפורו החמוץ־מתוק של דוד לוי, פוליטיקאי בכיר שהיה פעמיים במרחק נגיעה מלהנהיג את תנועת הליכוד ואת המדינה כולה, אך נכשל. הלב נחמץ כשמבינים שמי שהוצג באופן נלעג היה בסך הכל פוליטיקאי רהוט, מתון, לוחם צדק חברתי, גם אם לא נטול חסרונות. ותחושת ההחמצה מתחזקת כשחושבים על מה שלוי מייצג — מסורתיות מזרחית ממלכתית, המפשרת ומקרבת בין הקצוות השונים.

אקטיביסטים מזרחים אוהבים להזכיר שהקצנה אידאולוגית ובדלנות הן מסורות אשכנזיות, עוד מימי החרדיות שנולדה באירופה כריאקציה לתנועת ההשכלה. המזרחים, לעומת זאת, הם מייצגי המתינות, מסורתיות שמכילה ומרחיבה את גבולות השבט, בניגוד לקיטוב החרדי/חילוני שמוציא מתוכו את מי שלא מיישר קו. בהיבט הפוליטי המזרחיות אמורה לייצג דרך ארץ, של ציונות שאינה לאומנית וגזענית, של יהדות שאינה חילונית רדיקלית אבל גם לא של כפייה חרדית, כזאת שגם מושיטה יד לשכן הערבי מתוך היסטוריה של חיים משותפים. באמצע בקטע טוב.

דמותו של לוי, כפי שמציג הסרט, היתה בדיוק כזאת. כך למשל הוא היה גורם חשוב מאוד בקידום הסכם השלום עם מצרים בליכוד מתוך חוויית החיים שלו לצד ערבים במרוקו, בעוד יצחק שמיר וגאולה כהן התנגדו לו. הוא גם נאבק בקיפוח המזרחים, אך בניגוד לפנתרים השחורים בחר לפעול מתוך הממסד. זה בדיוק המתח החיובי המתבקש באותה פוליטיקה מזרחית מחברת.

הבעיה היא שמאז לוי לא קמו יורשים למורשת שלו. מדודי אמסלם ומיקי זוהר, דרך גלית דיסטל־אטבריאן ומירי רגב ועד אמיר אוחנה — אף אחד לא מנסה לייצר קו מתון וממלכתי, שיחבר בין הקבוצות בישראל. להפך. הם, בדומה ליתר חברי הליכוד מכל מוצא, מציעים את אותו שיח מסית ומפלג של הבוס בנימין נתניהו. אבל אלה לא רק הם. קשה למצוא היום בישראל פוליטיקאי כלשהו שמציע גשרים בין הצדדים, ודאי לא מעמדה של הנהגה. הקיטוב האשכנזי ניצח את ההכלה המזרחית: בפוליטיקה של ימינו, או שאתם מוצגים כשמאלנים שונאי חרדים או כימנים שונאי ערבים. לוי הוא הוכחה לכך שעם ישראל מסוגל להכיל מנהיגים עם מורכבות — רק חסר לנו מנהיג שיעז לייצג אותה.