ב

מוצאי שבת, כשעמדתי בצומת הרחובות קפלן ובגין בתל אביב, לא יכולתי שלא להרגיש קצת לא שייך, אף שהייתי מוקף בעשרות אלפי בני אדם: נדמה שכולם שם נוצרו לפי שטנץ, שלא כלל כמעט אף חובש כיפה. התחושה היתה שזה מאבק של חילונים בלבד, ושלדתיים אין בו חלק. זוג חרדי צעיר שהסתובב עם שלט היווה אטרקציה בעיקר מכיוון שבלט בקהל ההומוגני. אף שהסרתי את הכיפה כבר לפני כמה עשורים, הרגשתי כמעט זר.

את התחושה הזאת, אולי, בא לתקן כנס השמאל האמוני, שנערך ביום שני בירושלים. הכנס, שאורגן באווירת חירום על ידי אקטיביסטים דתיים מהצד השמאלי של המפה, הוא יוזמה חדשה, שנולדה למחרת הבחירות. הדוברים והמשתתפים — כ־600–700 איש, שנדחסו בערב קריר להיכל שלמה בירושלים — מגיעים מכל הרצף האורתודוקסי: בקהל אני רואה הרבה כיפות סרוגות, לא מעט מסורתיים, דתל"שים ולא מעט חרדים. כולם שותפים לתחושה של "גנבו לי את היהדות".

"צריך לומר שיהדות היא לא רק ימין. הציונות הדתית נוכסה על ידי מפלגה קיצונית, ואנחנו כאן כדי להגיד שזה לא מייצג אותנו", אומר אלעד קפלן, מנהל מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי, שניהל את הדיון על דת ומדינה בכנס. "הקונפליקט שכולם מדברים עליו בשנים האחרונות, ובייחוד בזמן האחרון, הוא בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, אבל שני המושגים הללו לא לגמרי מובחנים. יש כרגע דיון על מהי בכלל מדינה דמוקרטית, וזה נכון גם לגבי יהדות: יהדות היא דבר מגוון שצריך להכיר בעושר שבו, אבל במקום זה המדינה מנסה לייצר יהדות אחת. ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שיהודים לא יכולים להתחתן בה על פי אמונתם".

ההתנערות מהשתלטות הימין על הציונות הדתית חוזרת אצל רבים מהדוברות והדוברים במשך הערב. "החברה החרדית משנה את פניה ומובילה לתמיכה באפליה ובגזענות", מצהירה עדינה בר־שלום, כלת פרס ישראל ובתו של הרב עובדיה יוסף המנוח. "מתבונן מבחוץ עשוי לחשוב שזו דרכו של עולם, אבל אני עומדת על כך שזו אינה דרכה של תורה ולא של הציבור החרדי. הרבנים שעליהם גדלתי — הרבנים שך, שטיינמן, אלישיב וגם אבי — לא דגלו בתפיסות קיצוניות. אבי האמין במסירת שטחים תמורת שלום, ולא חזר בו גם כשהפגינו מול ביתו. תפקידנו הוא למגר את השנאה, להיות הצד הממתן".

"זאת הממשלה הכי דתית בתולדות ישראל: חצי מהקואליציה דתיים, חלק מהם אפילו אנשים מהקהילה שלי, ובכל זאת אני חש ניכור חזק כלפי הממשלה הזו ומה שהיא מעוללת לערכים שלי", אומר אביעד הומינר־רוזנבלום, עובד בקרן ברל כצנלסון ומיוזמי הכנס. "הפער הזה היה קיים גם ככה, אבל עכשיו הוא גדל".

"לא רק חילונים נפגעים מהכפייה הדתית. גם דתיים"

אבל זו לא רק הפגיעה שהממשלה מובילה "החוצה", כלפי החילונים, שמטרידה את באי הכנס: זו גם הפגיעה פנימה, בדתיים עצמם. המדינה הלאימה את הדת "וכבלה את ההלכה בין כותלי הממסד הדתי", נואמת עו"ד ניצן כספי־שילוני, ממרכז צדק לנשים. "הציווי 'עשה לך רב' התרסק: ועדות פוליטיות, חילוניות, ממנות רבנים, ולנו אין אלא לסמוך על הכרעותיהם. נהוג לדבר על כפייה דתית כלפי חילונים, אבל דתיים נפגעים מהכפייה הזאת לא פחות. הבת שלי יכולה לעלות לתורה בבית הכנסת שלה, אבל לא בכותל. נשים יכולות להגיד קדיש על הוריהן בבית הכנסת שלהן, אבל בבית העלמין ייתכן שנציג החברה קדישא ישתיק אותן.

"הממשלה מתכננת לפגוע בעצמאות מערכת המשפט, ובמקביל להעצים את כוחם של בתי הדין הרבניים, וכל זאת תוך ביטול הסמכות של נציבות תלונות הציבור על שופטים, שמתריעה על התנהלות לא תקינה של דיינים. זו בשורה רעה לכולם, ובייחוד לנשים דתיות, שזכויותיהן ייפגעו אנושות. אסור להרחיב את שליטת הדת על המדינה. יש לשחרר את התורה מעולה של המדינה".

ניכר שהדוברים חרדים לעתידה של הדת, ובעיקר לדרך שבה היא נתפסת בחוץ, אצל החילונים. הם מבינים שמהלכי הממשלה הופכים את הדתיים לאויב אחיד בעיני החילונים. "אנחנו רוצים, בעצם נוכחותנו, לגרום לאנשים להבין שלא כל הדתיים אותו הדבר", אומר מיכאל מנקין, ממייסדי הכנס.

"חילונים רבים כועסים קצת על דתיים שמאלנים", אומרת רות עיטם־פכטוביץ, חרדית לשעבר ואורחת בכנס. "הם חושבים שצריך להיפטר מכל הדת בחבילה אחת. אבל זה לא עובד ככה, יש סטים של דת שניתן לבחור מתוכם".

אברהם מוטהדה, מחנך וסופר וגם בעלה של חברת הכנסת נעמה לזימי, מראה שההקצנה מפריעה לא רק לצד החרדי והדתי אלא גם לזה המסורתי. "השדה המסורתי הפך לכלי נוסף בשחמט של פוליטיקאים", הוא אומר. "במסורתיות יש רוך ופשרה, אבל היא אינה ממתק; היא דו־שיח עיקש בין הקהילה לחכמים ולריבון. עכשיו בונים מסורתיות חדשה, שמבטלת אחרים, שמוחקת את הבסיס של ראיית הזולת במצוות של בין אדם לחברו. הגיעה השעה למנהיגות מסורתית שבאמת תחזיר עטרה ליושנה. שתבוא לגשר, לחבר, לפתור סוגיות הלכתיות ארציות ויומיומיות, ותבלום תפיסות קיצוניות הנוגדות את בסיס היהדות".

אבל הכנס הזה מנסה לשנות לא רק את היחסים בין העולם הדתי למה שמחוץ לו: אולי יותר מהכל, הוא נועד לעורר בבאים בשעריו מעט מתחושת הקהילה שאבדה להם. תחושת הקהילה הזו היא חלק בלתי נפרד מהיהדות: בתי הכנסת הם קהילות, ובאי הכנס מעידים שהם חשים כמעט מודרים מהקהילות שלהם עצמם. לפני שמתחילים הנאומים עולה לבמה ברית יעקבי, מנהלת תחום חופש דת ופלורליזם יהודי ב"שתיל" וממארגנות הכנס, ומבקשת מהנוכחים להרים ידיים אם היו בבני עקיבא, אם הם דתיים, אם הם חרדים וכן הלאה. הכי הרבה ידיים מונפות כשהיא מחפשת את אלו ש"מרגישים לא בבית בקהילה שלהם בזמן האחרון", ואת אלו שחשים "פער גדול מהמשפחה שלהם".

"חוקר התלמוד המנוח פרופ' דוד הלבני אמר שהאנשים שאיתם הוא מתפלל הם לא האנשים שאיתם הוא מדבר, ולהפך", אומר הומינר־רוזנבלום. "גם אצלי יש פער גדול בין האנשים שאיתם אני חולק דעה אידאולוגית לבין הקהילה הדתית".

"זה לא רק בדידות בקהילה הדתית שלנו, בגלל הדעות שלנו", אומר מנקין, "זה גם בקהילה הפוליטית שלנו, השמאל, שרואים בנו ובדת אויב. באנו לפה קודם כל להפיג את תחושת הבדידות. לי יש מזל להיות בקהילה תומכת, אבל אנשים פה מגיעים מקהילות שונות: גם חרדים, גם מסורתיים. אנחנו מנסים להתארגן, לייצר שיחה ודיבור קהילתי".

מיכאל מנקין, ממארגני הכנס: "אנחנו חשים בדידות בקהילה הדתית שלנו, בגלל הדעות שלנו, אבל גם בקהילה הפוליטית שלנו, השמאל, שרואה בדת אויב. באנו לפה כדי להפיג את הבדידות הזו"

"אין לנו כוונה לבנות מפלגה, אבל זה לא ייגמר כאן"

באופן מובן, נושאי דת ומדינה תופסים את מרבית הנפח בכנס הזה, אבל כיאה לכנס שמגדיר את עצמו "שמאל" עולים שם גם נושאים שלציבור הדתי יהיה קשה יותר לבלוע. בראשם, כמובן, הכיבוש. בלובי הבניין מציגים את מרכולתם לא מעט ארגונים, רובם ככולם שמאל הארד־קור — "תג מאיר" שנולד כקונטרה לתג מחיר, "ינשוף" הנלחם ביצוא נשק, "שוברים שתיקה", "ארץ לכולם" המקדם קונפדרציה ישראלית־פלסטינית ועוד. "המון אנשים דתיים מרגישים לא בנוח עם הממשלה הזאת, אבל מגדירים את עצמם ימין או מרכז", אומר הומינר־רוזנבלום. "אנחנו רצינו לשים דברים על השולחן ולומר שאנחנו שמאל, בלי לעמעם את זה".

מרבית הדוברים בקושי מזכירים את הכיבוש בנאומים שלהם, אבל כשהרבנית לאה שקדיאל עושה זאת היא זוכה, אולי במפתיע, למחיאות הכפיים הכי סוערות. היא מדברת על פרשת דרייפוס, ועל האופן שבו זו היוותה נייר לקמוס לחברה הצרפתית כולה. "נייר הלקמוס של ישראל הוא היחס אל הפלסטינים", היא אומרת. "יש במדינה אנשים שמשקיעים בתחזוקה מתמדת של שנאה בין עם לעם. שדואגים לשימור קורבנוּת של היהודים. לא רק שהם לא רוצים שלום, הם מושקעים באנטי־שלום. אני חושבת שהדרך לשגשוג היא שיתוף של כולם בטוב הכללי. ליהודים לא יהיה טוב אם לפלסטינים לא יהיה טוב. לדתיים לא יהיה טוב אם לחילונים לא יהיה טוב. לסטרייטים לא יהיה טוב אם ללהטב"קים לא יהיה טוב. לא כל השקפה בארון הספרים היהודי ראויה ליישום".

גם בר־שלום מתמקדת בנקודה הזאת בנאומה. "36 פעמים כתוב בתורה 'ואהבת את הגר'. הכוונה היא לא למי שהתגייר, אלא למי שאינו שייך לקבוצה שלו. למה זה כתוב כל כך הרבה פעמים? כי החשד שיש כלפי הגר הוא יסוד מוכר אצל בני אדם. דווקא בגלל זה התורה דורשת לעקור את החשד הזה מהשורש".

לאחר שנגמרים הנאומים מתפזרים מאות הנוכחים לחדרים, שבהם נערכים "מעגלי דיון" בנושאים שונים: דת ומדינה, הכיבוש (שמושך את מרב האנשים), חינוך ועוד. לצופה מהצד זה נראה יותר כמו פעולה בבני עקיבא, ופחות בנייה של תוכנית פעולה מגובשת להמשך. כשאני שואל את מארגני הכנס "מה הלאה?", ברור שגם הם עדיין לא בטוחים לאן כל זה הולך. "אנחנו רוצים להיות בית לכל היוזמות של השמאל הדתי והמסורתי", אומרת לי יעקבי. "אין לנו כוונה לבנות פה מפלגה, אבל זה לא יישאר כאן. אנחנו לא חובבנים, כל אחד מאיתנו (המארגנים, א"ג) הקים ארגון או שניים".

את לא מוטרדת ממיעוט הרפורמים והקונסרבטיבים בכנס? הרי גם הם נכללים בהגדרה "אמוני".

"הם שותפים טבעיים שלנו, אבל קודם כל רצינו את המעגלים שהממשלה הזאת מדברת בשמם".

בינתיים, עד שהמעגלים יתרחבו, אולי הבשורה מהכנס הזה היא שיש גם יהדות (אורתודוקסית) אחרת. כזו שמוכנה להכיל את השונה, שמעוניינת בהושטת יד ולא בהקצנת השיח. עד כמה היהדות הזאת תצליח לתפוס ולשגשג תלוי, כך נדמה, לא רק בפעילים שהגיעו לכנס עצמו — אלא גם בצד השני, שיהיה מוכן להכיל את היהדות בתוכו, ולא רק לראות בה אויב. אני, בתור התחלה, הרגשתי שם יותר בבית מאשר באותה הפגנה בתל אביב.