א

ני לא סובל את א'. היא אושיית טוויטר שרבה עם אנשים על כל דבר, בטוחה שהיא יודעת יותר מכולם, בחיים לא תפסיק ויכוח באמצע ותמיד תהיה חייבת להגיד את המילה האחרונה. ואף שאני מתעב אותה, אני לא יכול להפסיק לעקוב אחריה. לפעמים אני ממש מחכה לרגע שבו היא תצייץ עוד משהו פוגעני, רק כדי לשלוח בהתלהבות את מה שכתבה לחבר או חברה שיחלקו עמי את השנאה אליה. היא מעוררת בי כעס, לעג, עצבים — כל התחושות השליליות בעולם שאין שום סיבה שאני ארצה לחוש — ועדיין אני לא יכול להפסיק לעקוב אחריה. למה אני כל כך אוהב את זה?

א' היא דוגמה קלאסית למעקב שנאה (Hate Follow) — מישהו שעוקבים אחר מעלליו ואמירותיו בטוויטר, אינסטגרם ושאר הרשתות החברתיות לא משום שאנחנו מוקסמים ממנו, אלא להפך, דווקא מכיוון שהוא מעצבן אותנו. סקר לא מחייב שעשיתי בקרב עוקביי בטוויטר, שעליו ענו יותר מ־2,000 איש, העלה שאני ממש לא לבד: כשליש מהמשתתפים אמרו שגם הם עוקבים אחרי אנשים שהם סולדים מהם. מחציתם עקבו אחרי אושיות רשת, בדרך כלל אנשים עם דעות פוליטיות מנוגדות לאלה שלהם, אבל היתר עקבו אחרי סתם אנשים מן היישוב, שעולים להם על העצבים.

"ככל שאנחנו צורכים יותר ריגושים, הצורך בהם הולך וגובר כל הזמן", מסביר יואב כהן מנור, ביבליותרפיסט (מטפל בספרות) וצייצן. "שעמום הוא הדבר הכי מפחיד שיש היום. שעמום הוא רגש מאוד חשוב, אבל הוא נמצא במחסור חמור בעידן שלנו, כמעט כמו שנוצר אצלנו מחסור בוויטמינים. יש לזה השפעות רציניות מאוד — זה מייצר מחסור ביצירתיות, מחסור ביכולת ויסות רגשי. ברגע שאתה משועמם, אתה מתחיל לחפש מה לעשות, אתה מודע למחשבות שלך, וכל הזמן מחפש הסחות דעת, את הדבר הנוצץ הבא. יש לך רגע של שקט, אתה מיד לוקח את הטלפון. כך אתה לא שם לב לחיים שלך. האם אתה משועמם בעבודה? האם אתה חש תסכול מבן או בת הזוג? אתה לא ער לדברים האלו כי אתה עסוק בהסחות דעת.

"מעקב שנאה יושב בדיוק על הצורך בריגושים והסחות דעת. אנחנו מוצאים מישהו לשנוא וזה מייצר ריגוש. זה כמו קמפיינים שיווקיים שמשתמשים בכוונה בתמונות דוחות, רק כדי למשוך תשומת לב".

קצת כמו תאונה שאי אפשר שלא להסתכל עליה.

"בדיוק. אבל כאן מדובר בתאונה שאתה שמח שהיא מתרחשת. כי אתה רוצה לראות את מי שנתפס לך בראש כאיש הרע מתקדם לעבר המפלה שלו. בוא נראה אותו חוטף את העונש על היהירות שלו. אנחנו במתח הזה, כמו בסרט שאתה רואה את הרע רוקם את המזימה שלו, ואתה יודע שתכף הוא ייפול. אנחנו נהנים מזה, אנחנו רוצים לראות את המפלה הזאת. כי זה חלק מהסיפור הפנימי שלנו, המאבק שלנו".

"כמוני, רק גרוטסקי"

"אני עושה הייט פולואו אחרי קולגות בעיקר. בין היתר כי אני שונא את האופן שבו הם עובדים אבל מקנא באופן שבו הם מצליחים. אני שונא אותם בעיקר בגלל חוסר כנות. מרגיש שהעולם מתגמל אותם על משהו שבעיניי הוא זיוף ברור"

י', עיתונאי מאזור הצפון

אחד הדברים שחזרו אצל רוב המרואיינים לכתבה היה שמושאי מעקב השנאה שלהם לרוב אינם אנשים שהפוכים מהם לגמרי, אלא דווקא כאלה שדומים להם. "אני אף פעם לא אעקוב בשנאה אחרי מישהו שאין לי איתו משהו משותף", אומרת אלכס סער־מן, מנהלת מוצר מחולון. "זה תמיד יהיה אדם שקצת דומה לי או מחזיק תכונה שיש לי, אבל לא באותה עצימות. הוא פשוט יהיה גרוטסקי או ממש מעצבן בזה. ולראות את המופעים המעצבנים שלו נותן לי אשרור עצמי, חיזוק לדעות ולטעם שלי".

"פוליטיקאים משעממים אותי. אני עוקבת רק אחרי אנשים שאני שונאת על בסיס אישי. ולרוב מה שאני שונאת בהם אלה תכונות שאני לא אוהבת בעצמי", אומרת אריאלה רביב, גננת מאשקלון. "יש למשל מישהי שאני עוקבת אחריה שתמיד מתאהבת בגברים באופן נואש ומהר מאוד זה הופך למערכת יחסים מתעללת. בכל פעם זה אותו הסיפור. בהתחלה הייתי מאוד אמפתית, אבל עם הזמן איבדתי את האמפתיה. בא לי לנער אותה ולהגיד לה 'תתעוררי'. זו הרגשת עליונות שנובעת מכך שהייתי בנעליים שלה, אבל אני כבר לא שם. אני רואה אותה בפעולה ויודעת שעם מספיק עבודה עצמית היא יכולה לצאת מזה, אז אני מתעצבנת ואומרת לה בלב — 'למה את לא עושה את זה?!'".

"ארכיטיפ 'הצל', שטבע הפסיכואנליטיקאי קרל יונג, יכול להסביר מה מושך אותנו בזה", מסביר כהן מנור. "הצל הוא החלק בתוכנו שאנחנו לא יכולים — או לא מסכימים — לראות בעצמנו, ומכיל תכונות שליליות, כמו קמצנות, רפיסות או פחדנות. ובזמן שאנחנו לא מצליחים לראות את התכונות האלה בעצמנו ('אני לא קמצן, פשוט אין טעם לתרום לנזקקים, המדינה צריכה לדאוג להם'), אנחנו נשליך את תכונות הצל שלנו על אחרים כדי להימנע מלהכיר בהן בתוכנו.

"במילים אחרות: אנחנו שונאים את מי שהם בדיוק כמונו. כשאנחנו עוקבים אחרי מישהו שאנחנו שונאים, אנחנו בעצם משקיעים אנרגיה כדי להיות בקשר עם הצל שלנו. וכל עוד אנחנו יכולים לשנוא אותו, אנחנו יכולים להימנע מלראות את התכונות הבזויות האלה בעצמנו".

שנאה ברשת יכולה להתגלות כחרב פיפיות, כפי שגילתה רותם נאומבורג, פרסומאית מתל אביב. "התחלתי לעקוב אחרי מאיה ורטהיימר באינסטגרם כי אהבתי אותה והיא מאוד הצחיקה אותי. אבל בשלב מסוים היא התחילה להתנהג כמו נסיכה שלא מודעת לעצמה, וההנאה שלי היתה לראות אותה קוברת את עצמה בכל פעם מחדש. פעם אחת היא פרסמה חברת טיפוח, ואנשים כתבו לה בפרטי שמשחת השיניים שהיא פרסמה עולה 30 שקל לשפופרת קטנה. אז היא כתבה בסטורי: 'אנשים מוכנים להוציא 30 שקל על קפה ולא על משחת שיניים, והכל סדרי עדיפויות בחיים, תחליטו על מה אתם מוציאים את הכסף שלכם'. זה הדהים אותי, את מפורקת בכסף, את ובני המשפחה שלך מסודרים לכל החיים דורות קדימה, ואת נותנת עצות כלכליות?! אז צייצתי על זה בטוויטר: 'זה מטוס? זה ציפור? לא, זאת מאיה ורטהיימר נותנת לי עצות כלכליות'.

"לציוץ הזה היתה תפוצה מאוד גדולה, וקיבלתי כ־2,000 לייקים, ואז פתאום גיליתי שהיא הפציצה אותי בהודעות פרטיות באינסטגרם. מלא הודעות. יום אחד היא גם זיהתה אותי בדיזנגוף סנטר והתחילה לצעוק עליי: 'אני יודעת מי את! טוקבקיסטית רעילה! את הכל עשיתי בעשר אצבעות!'".

את מצטערת שנכנסת לזה?

"לא. כיף לי לעקוב אחריה ולשנוא אותה. נותנים לנו תחושה שזה לא בסדר להיות אפילו קצת שליליים, אבל זה בסדר. אנשים אומרים לי שזאת אנרגיה רעה לחיים שלי, ולמה אני צריכה את זה. התשובה שלי היא יאללה יאללה. אני נהנית לראות אותה נופלת לאותו מקום בכל פעם מחדש. זה כישרון".

ואולי נאומבורג טועה, ועדיף שנתמקד רק בחיובי, שנוותר על מעקבי השנאה? "יש פה הזדמנות מעולה לעבודה פנימית", אומר כהן מנור. "להכיר את הצל של עצמך עד כמה שניתן, ולהגיע לחוויה שלמה יותר והכרה עצמית. תחשבו על זה כמו על ממתקים — זה דבר כיפי, אבל לא טוב לנו. אנשים שמפסיקים לאכול סוכר יגידו שהם מרגישים טוב יותר, בריאים יותר. אבל אחרים יגידו: 'אנחנו אוהבים את הממתקים שלנו, תנו לנו ליהנות'. אז להם הייתי ממליץ לנסות להפחית. כי הריגוש שבמעקב שנאה מגיע עם איזשהו סטרס וללא פורקן. אתם לא מרגישים טוב אחר כך, והסטרס נשאר פעמים רבות. כי אנחנו סימנו מישהו בתור האיש הרע, אבל בניגוד לסרטים — במציאות אין הבטחה שבסוף הוא ייפול. וכל הזמן אנחנו מחזיקים את האנרגיה, את המתח הזה. הדלאי למה תיאר כעס כהחזקה ביד של גחל בוער, ובזמן שאתה מתכנן איך תזרוק אותו על מישהו, זו היד שלך שנשרפת".