3

מאז 1985 התחלפו שני דורות, ולאט, מאוד לאט, משהו בנורמות מתעדכן. הסנונית המשמעותית הראשונה היתה בקיץ 2018, כשהכנסת פסלה הצעת חוק שהיתה יכולה לאפשר מימון פונדקאות גם לגברים. אל המחאה שהובילה הקהילה הלה"טבית הצטרפו פתאום גם חברות, בעיקר חברות הייטק גדולות. מיקרוסופט ישראל, מלאנוקס, יבמ ואחרות הודיעו שיאפשרו לעובדים ולעובדות שלהן לשבות, וחלק מהן אף הבטיחו לממן או להשתתף במימון פונדקאות לעובדים. אחריהן באו גם חברות סלולר וכמה משרדי פרסום.

זה היה רגע מעניין: פתאום גופים עסקיים מביעים עמדה בנושא שנוי מאוד במחלוקת, כזה שלא רק השמרנים מתנגדים לו אלא גם חלק מהליברלים. פתאום כל הטיעונים של "נאבד לקוחות", "יחרימו אותנו", "הממשלה תעניש אותנו" עפו מהחלון. תאגידים התייצבו בחזית ואמרו: יש לנו עמדה, ונביע אותה בלי פחד.

4

עכשיו זה הולך כבר יותר רחוק. הרבה יותר רחוק.

שוב ההייטק מוביל: רבים מבכיריו יצאו כבר לפני שבועות אחדים נגד חוק האפליה שמקדמת הממשלה הנוכחית, ואחר כך נגד השינויים הגורפים במערכת המשפט שמאיימים על עצמאותה. אבל השבוע — אחרי המשפטנים, הכלכלנים, מוסדות פיננסיים בחו"ל ועוד שלל בכירים בענפים שונים — הגיעו גם מובילי המגזר הפרטי.

56 מנהלים ובעלים של חברות פרטיות ישראליות מוכרות מאוד קראו השבוע לממשלה "לעצור את הקרע בעם, הגיע הזמן להידברות!". הנה רשימה חלקית של מי שחתומים על המכתב שנשלח לראש הממשלה, לנשיא, ליו"ר האופוזיציה ולנשיאת בית המשפט העליון: הראל ויזל מפוקס, איתן בר זאב וחי גאליס מביג, צביקה שווימר מאלקטרה צריכה, ענת בוגנר מדלתא, סרג' דרעי מרנואר, אבי שומר מצומת ספרים, יריב שפע ודני מישל מארומה, אודי שמאי מפיצה האט, יוסי אלבז מדומינוס פיצה, בני גרינאפל מכפר השעשועים, אסף כהן ממוצצים.

אצל כולם קניתם, ביקרתם, אכלתם. אלה רשתות שהן חלק מהותי מעמוד השדרה של המשק הישראלי, מהרחוב, מסל הקניות היומיומי של כולם. הלב של קמעונאות המיינסטרים, לא הייטק ליברלי, מחובר לעולם, מעודכן. והן גם לא יוצאות למען מטרה כללית יפה (זכויות להט"ב, למשל), אלא נגד הצעד המרכזי שמובילה הממשלה. זה הרבה יותר חריף מכל מה שראינו עד היום. וזה אומר הרבה. אם העסקים שנמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי מתגברים על הפחדים הכי גדולים שלהם — לאבד לקוחות ורווחים וקשרים פוליטיים — כדי לצאת נגד הממשלה, היא צריכה לעצור רגע ולהתעכב על המשמעות של זה.

5

זה לא בא להם בקלות. ליוזם ההתארגנות שחר תורג'מן מאימפריית הנעליים של בריל וגלי נדרשו שבועות כדי לגייס חותמים. והניסוח לא קורא לעצור את השינויים המתוכננים אלא לדון בהם. הבעלים והמנכ"לים האלה לא יצאו להבעיר את הרחובות. המכתב זהיר, מחפש פשרה, הידברות, פיוס. לא קולות של מחאה נוקבת, יותר שיעור חינוך.

ציניקנים היו עלולים לחשוד במניעים: אולי לא הפגיעה בדמוקרטיה הקפיצה את המנהלים, אלא החשש שהאווירה הנוכחית של הפילוג העמוק בציבור, שמוחרף ברשתות החברתיות, לא טובה לעסקים? אולי חשבו שעדיף להם לקרוא להורדת גובה הלהבות, כדי שכולנו נחזור לשמוח ולקנות?

אבל האמת היא ש־56 החותמים סימנו השבוע באופן ברור את קץ שלטון הפחד. אנחנו אולי זקוקים לממשלה, אבל יש לנו מה להגיד. אפשר אפילו לדבר על אומץ. ובטח שאי אפשר להפחית במשמעות הצעד. המכתב הזה עשוי לעצב מחדש את כל הממשק המקומי בין כלכלה לפוליטיקה, אולי להיות נקודת מפנה של המשק כולו.

ודאי כאשר גם מצד הבנקים רואים את השינוי. מנכ"לי הבנקים פועלים ודיסקונט הגיעו לפני שבועיים לפגישה שכינס ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמרו לו דברים חד־משמעיים, כאלה שמנהלי בנקים לא ממהרים לומר בדרך כלל: אדוני ראש הממשלה, הרעיונות שלך שגויים, אתה תגרום נזק לישראל. מנכ"ל דיסקונט אורי לוין אף השתתף בהפגנות. נדיר מאוד לראות מנכ"ל בנק גדול מביע עמדה נחרצת כל כך - ואין צורך להכביר מילים על הממשק העצום בין הבנקים לממשלה.

אם יש בעיה ביוזמה, הרי שהיא טמונה באלה שנעדרים ממנה. לא מעט חברות גדולות לא שם. משפחת רוטר מקסטרו, למשל. רמי שביט מהמשביר לצרכן. דנה עזריאלי וליאורה עופר, שמפעילות את רשתות הקניונים הגדולות. ואיפה עפרה שטראוס ויצרני מזון אחרים? ומקדונלד'ס, שבעליה לא חשש בעבר מהבעת עמדה? ורשתות הסופרמרקטים? איקאה? חברות הנדל"ן? מנהלי הפנסיה? צרצרים. הם עושים עסקים. רועדים בשוחות ולא מרימים ראש.

נכון, התלות בשלטון קיימת גם היום. להייטק קל לצאת נגדו, הוא כמעט שלא תלוי בממשלה. קצת תמיכה בסטארט־אפים, קצת הטבות מס. לא תלות. יסתדרו גם בלעדיה. בתחומים אחרים הסיפור מורכב יותר. ענף המזון תלוי מאוד במשרד הבריאות, אחרים תלויים במשרד הכלכלה, במכון התקנים ובאוצר. רשתות הקניונים כרוכות במערכות התכנון והבנייה ובעוד שלל רגולטורים. חברות תשתית גדולות חיות על מכרזים ממשלתיים. יש להרבה מאוד חברות מה להפסיד מיציאה נגד הממשלה.

אבל גם כאן, דווקא הנעדרים מרשימת החותמים מחדדים את שינוי התפיסה שנדרש מאלה שהצטרפו ליוזמה, בידיעה שהם עלולים לשלם על זה מחיר. הם הבינו שעל הפרק יש הרבה יותר מעסקים, ונקטו עמדה.