ב

־2009, כשהוא בן 21, נמרוד משיח היה בטוח שהוא על המסלול הנכון בחייו. שלוש שנים לפני אולימפיאדת לונדון, הוא זכה במדליית הכסף באתר האולימפי בוויימות'. משיח, 1.93 מטר של גוף אתלטי וחזק, נעמד על הפודיום והיה בטוח שזה יהיה יום מאושר של תהילת נצח. ואז נפער תחתיו בור ענקי וריק, והוא נפל לתוכו.

"הייתי בטוח שכשאגיע לפסגת החלומות שלי, זה יהיה הרגע שבו אהיה שלם", הוא מספר. "הייתי בטוח שאם אני זוכה במדליה של סגן אלוף העולם בגיל 21, באתר האולימפי של לונדון 2012, שלוש שנים לפני האולימפיאדה, אז מאותו רגע אהיה שמח לעד. הרי הגעתי לפודיום שלי — לכל אחד יש את הפודיום שלו — וכשמגיעים אליו מפסיקים לחוש כאב. אבל אז, על הפודיום, חוויתי את הרגע הכי קשה בחיים שלי".

מה קרה שם?

"חוויתי פער מטורף. מצד אחד אדרנלין ואקסטזה, בסיומו של שבוע מופלא. הייתי ב־Flow של החיים, זרימה מטורפת בלי מחשבה, בלי הססנות, הכל הלך לי והגעתי למדליה. מצד שני, כמה רגעים אחרי שחציתי את קו הסיום, על הפודיום, הרגשתי פחד ובדידות בעוצמה שלא חשתי קודם. כמו נפילה לבור עמוק. הסתכלתי על הקהל סביבי, היחיד שבאמת הכרתי היה גל פרידמן המאמן שלי, וחשבתי לעצמי: 'כל החיים חלמתי על הרגע הזה, וככה זה מרגיש?'. תחושה של ואקום, ריקנות שאי אפשר להגדיר במילים".

"הגעתי לפודיום באליפות העולם, ודווקא שם חוויתי את הרגע הכי קשה בחיים שלי. הייתי בטוח שאם בגיל 21 אני סגן אלוף העולם, מאותו רגע אהיה שמח לעד, אבל כשקיבלתי את המדליה הרגשתי פחד ובדידות עצומים. כמו נפילה לבור עמוק. תחושה של ואקום, ריקנות שאי אפשר להגדיר במילים"

משיח ירד מהפודיום, אבל הפער המשיך להיות נוכח, וביתר שאת. "מצד אחד הטלפון לא הפסיק לצלצל, ומצד שני אני מרגיש לבד בעולם. כל הכתבים רצו לדבר איתי, המשפחה שלי איבדה את הצפון, החברים השתגעו. במכמורת, הכפר שגדלתי בו, כולם היו באקסטזה, אנשים התקשרו אליי בוכים מאושר. אבל אני פשוט לא שם, אלא בריק הזה שנוצר על הפודיום".

שנים אחר כך, משיח יגדיר את התחושה "אובדן שליטה. מאותו רגע, העולם שולט בהגדרה שלי, הוא מגדיר אותי. אין יותר נמרוד, יש את הפוטנציאל למדליה אולימפית. אני כבר לא נמרוד משיח, אני 'תקווה אולימפית'. אתה כבר לא קובע מי אתה, מספרים לך מי אתה. ואתה לבד. הכי לבד בעולם.

"אחרי הנחיתה בישראל החברים לקחו אותי למועדון לחגוג את ההישג. שתיתי, ישנתי שלוש־ארבע שעות, והגעתי למשרדי הוועד האולימפי למסיבת העיתונאים. הייתי גמור לחלוטין אחרי עונה שלמה, עשרה חודשים של מאמץ־על, אף אחד ממנגנוני ההגנה שלי לא היה זמין לי. מסיבת עיתונאים כזו היא הזדמנות לעצור ולהודות לאנשים שדחפו אותך לפסגה. זה רגע שבו רציתי להגיד תודה לאמא שלי. אבל לא הצלחתי. התפרקתי. איזו התפרקות".

שש שנים קודם, כשהיה בן 15, אמו של נמרוד, אוולין, מתה ממחלה קשה. היא זו שלימדה אותו בגיל 8 להיות גולש רוח. היא היתה האדם הקרוב ביותר אליו. אמא וחברה ומאמנת ראשונה. האהבה הגדולה של חייו. וברגע הגדול ביותר בחייו היא לא היתה שם.

"מאז המוות שלה פיתחתי מנגנון הגנה, שהיה המפתח שלי להצלחה", הוא מספר. "לא רציתי להרגיש כאב, וזה מה שהפך אותי לטוב ביותר".

באיזה אופן?

"זה מנגנון שדוחף אותך להשקיע את כל כולך באימונים, להתעלם מהכאב הפיזי, להתמודד עם ההשכמות המוקדמות, עם המים הקרים. אתה בז לפחד, כי מה הגרוע ביותר שכבר יכול לקרות לך? במקום שבו כולם עוצרים, אתה מגביר מהירות. אתה תעשה מה שהרוב לא מסוגלים לעשות כי לא תרגיש כאב. אבל זה גם המנגנון שמפרק אותך".

מול עשרות הצלמים במסיבת העיתונאים, משיח התפרק. המצלמות תקתקו, והוא ישב ובכה. "אם לפני כן היו שואלים את החברים שלי 'מי זה נמרוד', הם היו עונים: 'הוא האיש הכי חזק שהכרנו'. אבל קרסתי בבכי. במהדורות החדשות כל המדינה ראתה אותי בוכה. אפילו הכאב כבר לא היה פרטי. זו היתה טראומה, שנבנתה סביב הזכייה שכל חיי חלמתי עליה".

"הייתי קילר, אבל לבד מאוד"

משיח היה שבר כלי, אבל החליט לעשות מה שמעט מאוד ספורטאים ברמתו עשו אז: ללכת לטיפול. "התפיסה היתה שספורטאי שהולך לטיפול פסיכולוגי הוא כזה שהמניה שלו בקריסה. הרי ספורטאי זה המודל לקשיחות מנטלית, איירון־מן, קילר. אין סיכוי שידבר על רגשות ויספר על הפחדים". הוא התעקש ועבר טיפולים בשיטות שונות, כשהאנשים במעטפת המקצועית סביבו — המאמן, הפיזיולוגית, המנהלת האדמיניסטרטיבית, הספונסרים, חברי הוועד האולימפי — לא ידעו מזה. "עשיתי את זה בסתר, איש לא ידע", הוא מגלה.

איך הסתרת טיפול מכל כך הרבה אנשים סביבך?

"הייתי חרוץ, קם בארבע וחצי בבוקר, מתאמן, בחמש וחצי עובר לעשות שלוש עד חמש שעות של רכיבה על אופניים, אוכל משהו קטן ויוצא לעוד שעתיים גלישה. ככה, באזור אחת בצהריים כבר הייתי מסיים יום אימונים והתפנה לי זמן להתעסק בעצמי, ללכת לתרפיה או להיות עם חברים. יצרתי לי עולם שבו יש כמה שעות שבהן לא מנהלים אותי. היה לי מקום לדבר על הרגשות, על הדחפים שלי, על העצב הגדול והכעס הנורא. דברים שהצטברו לי בגוף ויצרו טראומה. הטיפול עזר לי לשחרר סטרס מאוד גדול".

הוא הפך אותך לאדם ולספורטאי טוב יותר?

"הוא הפך אותי לאדם הרבה יותר צנוע. גדלתי תמיד כדי להיות העובד הכי קשה. האיש הכי חזק. נהניתי מזה שאנשים סביבי מתפרקים בזמן שאני מתאמן עוד ועוד, מביא את הגוף לקצה. הייתי קילר, וזה היה ממלא אותי בביטחון לדעת שאני חזק יותר מאחרים. בגלל זה הייתי גם נבדל מאוד – ולבד מאוד. הרגשתי שבפסגה אין מקום לעוד אנשים. בזכות הטיפול הבנתי שכל זה היה מנגנון הגנה. התהפכתי ב־180 מעלות ונהפכתי למישהו שרוצים להיות איתו ולדבר איתו. הפכתי לסוג של פסיכולוג לאחרים שגם חווים קושי. יכולתי להבין אותם. זה הוביל אותי לחקור את העולם, לשאול שאלות גדולות על מי אני בעולם. מגיל 22 אני חוקר. ומאז היו כישלונות גדולים והצלחות גדולות, וזוגיות ותובנות".

"הייתי צריך להיות עירום על הגלשן"

משיח לא הצליח בזמנו להעפיל לאולימפיאדת לונדון. כל מדינה רשאית לשלוח מתחרה אחד בלבד, ויריבו המר, שחר צוברי, שזכה במדליית הארד באולימפיאדת בייג'ין ב־2008, הקדים אותו ברגע האחרון ונסע במקומו גם ללונדון. לפני ארבע שנים, בגיל 29, אחרי שלוש מדליות באליפויות העולם וזכיות באליפויות ישראל, משיח הודיע על פרישה.

הסיפור הספורטיבי שלו היה אמור להסתיים כאן, אבל השנה התרחש טוויסט דרמטי נוסף בעלילה: במהלך כמעט חסר תקדים בספורט המקצועני, הוא החליט לעשות קאמבק לעולם התחרותי. "לפני שנה קיבלתי פתאום טלפון מגל פרידמן, מאמן נבחרת הגברים. שבוע אחר כך הגיע עוד טלפון ממישהו באיגוד השיט. שניהם אמרו לי 'אתה לא יודע את זה, אבל אתה מועמד למדליה אולימפית באולימפיאדת פריז 2024'. זה הזוי, כי כבר הייתי שלוש שנים לתוך הפרישה שלי, אבל גל דיבר איתי על הבשלות ועל היתרונות היחסיים שלי, של גובה וכוח, שיהיו משמעותיים עוד יותר עם הגלשן החדש שעליו יגלשו באולימפיאדה. וככה, חצי שנה אחרי, אני בתוך המסע הזה. ומה שאני עובר מאז הקאמבק הוא מטורף".

מה אמרת לעצמך כשהחלטת לחזור?

"שאני עובר את המסע הזה לפריז כטאלנט אבל גם כחוקר. אחרי הפרישה עבדתי כמאמן מנטלי וכיועץ. הנוסחה שעליה הרציתי היתה שבשלב הראשון אנחנו חולמים, אחר כך אנחנו מחליטים ואז אנחנו נכנסים למחויבות. ואז מגיע הדבר המרתק: לגלות. להיות אקספלורר. כשאתה חוקר ומגלה אתה לא חושב על ביצועים. אתה מחפש ללמוד, להבין איך עושים. זה לראות את עצמך מחדש כילד. הבנתי שזו הסיבה שאני חוזר".

"ישבתי בחוף היפה בעולם, והייתי עצוב"

משיח נולד באילת, בן לשמשון, רב־חובל, ואוולין, שהיתה מדריכת צלילה וגולשת. "כנראה לא הייתי יכול להפוך לעורך דין או לרופא שיניים", הוא אומר. מגיל 3 כבר צלל עם אמא בים האדום, בגיל 4 התמכר למהירות על פני המים. "בגיל גן כבר השטתי סירות מנוע גדולות, ומאוד מהר. ככה זה כשיש לך אבא משוגע, שמאוד גאה כשהילד עושה דברים שאסור לו לעשות. השוטרים במרינה לא יכלו לכעוס עליי, הם נגנבו מהעניין, אבל אמרו לאבא שלי 'תקשיב, הילד נוסע מהר, עושה גלים, הוא יכול לעשות נזק לסירות אחרות'. אז אבא שלי הרשה לי לשוט מהר רק מחוץ למרינה. אני זוכר עד היום את ההתרגשות של הגעה אטית לפתח המרינה, כשאני יודע שמקו מסוים אני יכול לסחוט את הדוושה ולהרים את הסירה למצב ריחוף. זו אקסטזה מטורפת".

משיח רואה את זה היום כ"מתנה וקללה. סף הריגוש שלי מאוד גבוה, אני ג'אנקי של אדרנלין, רודף אחרי המנה הבאה. זה הפך אותי לאחד הטובים בעולם במהירות על פני המים, אבל גם עזר להדחיק רגשות".

מתי הבנת שאתה מכור לריגוש, לאדרנלין?

"בגיל 25 נסעתי לחופשה רומנטית במקסיקו עם אשתי אננדה, שהיא בחורה מאוד מודעת ממשפחה מאוד מודעת — אבא שלה היה תלמיד של מהרישי מהש יוגי (מייסד תנועת המדיטציה הטרנסצנדנטלית — א"ד). ישבתי על החוף הכי יפה בעולם לצד האשה שאני אוהב, ופשוט לא הצלחתי להיות אופטימי או שמח. הייתי אבוד. שם הבנתי שאני לא יודע להיות מאושר כשאני לא באקסטרים, והתחיל התהליך של בדיקת הצורך הבלתי נגמר באדרנלין. גיליתי שמתחת ליעדים שהצבתי לעצמי ומתחת לחזון של להיות אלוף אולימפי, יש ילד שהתאכזב מהחיים ונפגע מהם. ואולי הוא אפילו כועס ועצוב".

"בוקר אחד התעוררתי והכותרת באיזה אתר היתה 'האם משיח הוא הלוזר הכי גדול בספורט?'. ודווקא זה היה אחד הרגעים החזקים בקריירה שלי. אני זוכר אפילו שצחקתי. הבנתי שסוף סוף אני לא מושפע מזה, שסוף סוף אני לא מגיב לאיך העולם מדבר עליי. אני מחוסן. הכישלונות שחררו אותי לחופשי"

אבל עד שהגיע לתובנות האלה, כאדם בוגר, המסע האישי המטלטל של ילד הפלא משיח נמשך בקצב מהיר, בדרכים לא שגרתיות. אחרי גירושי הוריו, משיח עבר עם אמו להתגורר במכמורת. ב־2001, כשהיה בן 13, זכה באליפות העולם עד גיל 15 בגלשנים מסוג מיסטרל. ב־2002 זכה במדליית כסף באליפות העולם עד גיל 17, כשבמדליית הזהב זכה ישראלי אחר, שחר צוברי. זו היתה ראשיתה של יריבות אכזרית, לפרקים ארסית, שעוד נחזור אליה.

זמן קצר לאחר מכן נפטרה אמו, ומשיח, שכבר חי בנפרד מאביו, אומץ על ידי חבריה של האם שהתגוררו בנתניה. ב־2003 זכה במדליית ארד באליפות אירופה לנוער בפולין, ב־2004 זכה בכסף באליפות העולם לנוער. "אף פעם לא פלרטטתי עם ההרס העצמי שהיה בתוכי, כי לרוב הייתי מוקף באנשים מאוד חכמים, ישרים וכריזמטיים", הוא אומר. "הם הציבו לי אתגרים ועזרו לתשוקה שלי להתבטא באופן בריא. הייתי סוס פרא מאילת, אבל באיזשהו שלב הפכתי מחווט מדי. הפכתי ל'פליזר'. טיפוס מרצה, שנאמן למה שמבקשים ממנו. ואז אתה מאבד את האינסטינקט הפראי".

איפה עוד היית פליזר?

"ביחסים עם המאמנים שלי. לקראת תחרויות אתה מתאמן ומתכונן לכל התנאים האפשריים: עם גלים, בלי גלים, רוחות חזקות או חלשות, כל ים דורש משהו שונה ואתה מנסה להתכונן. אבל בזמן אמת המאמן צריך להיות שם רק כדי לתמוך, לא להגיד מה נכון ומה לא. זו נקודה מאוד מאוד עדינה במערכת יחסים אישית מאוד. המאמן צריך להיות סמכות, אבל גם חבר שמכיר את הנפש שלך ומשאיר מרחב. ועל הנקודה הזו הפסדתי אליפות עולם ב־2011".

איך זה קרה?

"זה היה באליפות העולם באוסטרליה, שנה לפני לונדון. כבר הייתי עם שתי מדליות באליפויות עולם, בן 23, והרגשתי שמשהו ביני לבין גל (פרידמן, המאמן האישי) לא עובד. כבר לא הייתי הספורטאי ה'יס־מן' שהייתי בגיל 20, שאומר כן לכל מה שאומרים. כבר שאלתי שאלות. חיפשתי את הקול שלי.

"באוסטרליה התאמנתי חודש לפני האליפות עם (הגולשת) לי קורזיץ, שהיא כמו אחותי הגדולה וגדלנו יחד במכמורת. הגישה של הצוות שלה היתה מאוד משוחררת והיינו בסביבה עם המון מקום ליצירתיות ולכיף. פרחתי שם, היה בלתי אפשרי לנצח אותי. בכל הסימולציות בין המתחרים ניצחתי ב־80%-70%, שזה הזוי. הדיבור היה 'זה סגור, נמרוד מביא מדליית זהב'.

"לי זכתה שם באליפות העולם, ואז אני יצאתי לתחרות שלי. כמה ימים קודם גל הופיע ולא זיהה אותי. הוא לא מצא את התדר שנמצאתי בו, כי עברתי תהליך שהוא לא היה חלק ממנו. גל הוא איש מדויק מאוד ומאמן מסור, אבל כשהאליפות התחילה הייתי מישהו אחר מזה שהכיר. הייתי בפלואו של החיים. הובלתי בתחרות, אבל ביום הראשון של הגמר, פתאום לא הייתי קשוב יותר לתחושות הבטן שלי. התחלתי לחפש את היריבים במקום להתרכז בהנאה. הפסקתי לסמוך על עצמי ואיבדתי ביטחון. ואז קרה לי משהו שקורה אולי פעם בעונה: נפלתי למים ו־15 גלשנים עקפו אותי.

"הגעתי לסירת המאמן ואז הגיע רגע שגמר אותנו. לא עמדתי בעומס הנפשי, והשיח שנוצר ביני לבין גל הוביל לניתוק. הוא לא סתם קואוץ', הוא זכה במדליית זהב באולימפיאדה — אבל הוא ניסה להגיד לי מה לעשות, וזה הרחיק אותי מכל הכיף שהיה לי. איבדתי את התדר שהייתי בו, לא היו לי כלים לשמוע את מה שאמר. זה הוביל לנתק. מאותה נקודה עד סוף התחרות כמעט שלא דיברנו. סיימתי עם מדליית ארד וזה היה כישלון אדיר מבחינתי. מדליה שלישית היסטורית באליפות העולם — וזה היה כישלון".

"כל אחד פה יותר דפוק מהשני"

וברקע, מתנהל כל העת המאבק מול שחר צוברי, שהידרדר להשמצות פומביות ו"חיסולים" הדדיים במקצים קריטיים. מבחינת משיח, השורה התחתונה היתה אכזרית בפשטותה: הוא מעולם לא העפיל כנציג ישראל למשחקים האולימפיים. "הרגעים הכי קשים שעברתי היו האובדן של אמא שלי והיריבות הספורטיבית שהיתה לי", הוא משחזר. "התמודדתי עם מצב שבו הייתי מדורג ראשון בעולם אבל לא הגעתי לאולימפיאדה ולא מימשתי את הפוטנציאל. בוקר אחד התעוררתי והכותרת הראשית באחד האתרים היתה 'האם נמרוד משיח הוא הלוזר הגדול של הספורט הישראלי?'. הייתי בן 28, ודווקא זה היה אחד הרגעים הכי חזקים בקריירה שלי".

איך זה יכול להיות?

"כי הבנתי שסוף סוף אני לא מושפע מזה. אני זוכר אפילו שצחקתי, שאמרתי לעצמי בקול רם 'וואו, נמרוד, אתה במקום אחר היום'. הבנתי שאני סוף סוף לא מגיב לאיך העולם מדבר עליי. אני מחוסן.

"לקחתי דף ועט, הכנתי רשימה של ההישגים והכישלונות שלי, וגיליתי שהכישלונות לימדו אותי על עצמי הרבה יותר מאשר ההצלחות. הכישלון בריא לנו, כי זה רגע יחיד שבו אנחנו באמת מוכנים לעצור את האוטומטיות שלנו ולברר למה אנחנו נמצאים במקום שאליו הגענו. ואז לברר מה לשנות כדי להגיע לשלב הבא. הכישלונות הם לא באמת כישלונות, הם שחררו אותי לחופשי, להיות מי שאני בעולם".

ואיך מערכת היחסים עם צוברי היום?

"ב־2020, אחרי שפרשתי, יואב כהן זכה באליפות אירופה ושחר סיים שני. נפגשנו ודיברנו, ואמרתי לו משהו שזיהיתי אצלו כשבכלל יעצתי לגולש אחר. משם הדברים התגלגלו, קיבלנו תקציב מהוועד האולימפי והפכתי למאמן האישי שלו. המטרה היתה מדליה בטוקיו 2020 — אבל הוא נפצע לפני תחרות מכריעה. היום מערכת היחסים טובה. הוא מאמן נבחרת הנשים, ועכשיו כשאני שוב ספורטאי אנחנו נפגשים הרבה. האמת היא שאין מישהו שמבין טוב יותר את שחר צוברי מאשר נמרוד משיח — ולהפך".

למה יש מלא "דפוקים" בתחום שלכם?

"כי כדי להצליח בגלישה, ובעצם בכל ענף אולימפי, אתה צריך לוותר על המון דברים. על זמן עם חברים, על התבגרות נורמלית, על אוכל טוב, על כל הדברים שעושים בגילים האלה. אתה מוותר כי אתה רוצה ללכת רחוק עם החלום שלך, ואם תהיה 'נורמלי' זה לא ילך. לכל אחד יש את השריטה שלו, כי כשאתה נורמלי אתה לא יוצא לקור, אתה לא עומד בכאבים, אתה לא נהנה ממה שאתה עושה".

זה נשמע כמו מחיר גבוה שנדרשים לשלם.

"אני שונא את הביטוי 'לשלם מחיר'. זו תודעה של קורבן, של אדם שחי בתדר של מי שהוא אסיר של החלומות שלו. אם אתה קם בבוקר ומשלם מחיר, אתה יכול רק להפסיד. אתה אסיר של חלום, שלעתים הוא אפילו לא החלום שלך. אני חייתי בתדר הזה הרבה שנים, והרבה ילדי פלא בהרבה תחומים מרגישים ככה. לכן אחד הדברים שאני ממש מתרגש ממנו במסע הנוכחי לפריז הוא שבפעם הראשונה בחיים שלי בחרתי בדרך מתוך בחירה טהורה אמיתית, ולא מפני שאני מאוד מוכשר או כי זה מה שאני מכיר. השקעתי בזה כסף שלי, בלי מימון מבחוץ, עד שחתמתי על חוזה עם חברת קרגו אמרפורד, שמאפשר לי עכשיו להשקיע את המשאבים שלי נטו בגלישה ולא לבזבז אותם על ניסיון לגייס כסף".

אתה מתחיל שוב מסע ארוך, קשה, אכזרי ויקר, שעד היום לא ניצחת בו.

"זה משהו שאני חייב רגע להתעכב עליו. כי החלטתי שאני חוזר, ועברתי תהליך, והיום אני חולם על פריז. אבל הבנתי שאני חייב להשלים את הפאזל של ספורטאי אולימפי. התקשרתי לברוריה ביגמן (בעבר דוברת הוועד האולימפי וכיום בעלת חברה לייצוג ספורטאים, א"ד), שבמשך שנים תיווכה לי את עולם התקשורת ושיווק הספורט כדי לשמור שלא אפול לבורות — והיא השיגה לי חסות ובנתה מעטפת מגוננת גם מבחינת החשיבה האסטרטגית והתקשורתית. המעטפת הזאת, מעבר למאמן, לתזונאי ולמאמן הכושר, קריטית לספורטאי אולימפי".