"

השיר הזה הוא אחד השירים החשובים שכתבתי", אמר אביב גפן על "מקיאה את היופי", הסינגל הראשון מאלבומו החדש, הראשון שלו זה 9 שנים. את השיר הוא כתב, לדבריו, אחרי שביקר יותר מדי משפחות שבורות של מעריצות ומעריצים שסובלים מהפרעות אכילה. "התופעה העצובה הזו היא חלק מסימני הזמן, כשהעולם הדיגיטלי והרשתות החברתיות ממליכות את היופי והרזון ו'החיים הטובים' גם אם זה משאיר את הקורבנות במרחק שנות אור מהנפש שלהם", הסביר. "זו ההתמכרות הגדולה והשקטה ביותר שממעטים לדבר עליה".

הכוונות של גפן אולי טובות, אבל התוצאה צינית, פטרונית ומיושנת. שורות כמו "בלי בגדים יקרים היא הכי נוצצת", וכמובן הפזמון "כשלא רואים, היא מקיאה את היופי שלה" — נופלים לבור, שלתוכו כבר נפלו גברים רבים, שהתיימרו להציל נשים כאובות מעצמן. מאריק "כשאת בוכה את לא יפה" איינשטיין ועד בניה "תחייכי, זה יפה לך" ברבי: גברים נוהגים לנחם נשים בהבהרה שעצב זה דבר לא אסתטי. כי זה מה שיגרום לנו כמובן להתאפס על עצמנו ולהתעודד — הפחד להיראות מכוערת.

הטקסט של גפן מצליח להרגיז במיוחד, כי זה אותו גפן שכתב לנינט את השורות "כשאתה כאן אני מקיאה את כל מה שבלעתי, אתה אוהב אותי נקייה". אותו גפן שמתריע מפני הקאות בסתר הוא מי שכתב את השורות שמציגות הקאה באופן כמעט רומנטי, כשהיא באה במסגרת הקרבה קיצונית למען בן הזוג. גם כאן גפן ממשיך מסורת של גברים שכותבים עבור נשים טקסטים על ביטול עצמי והשפלה, שמוצגים כאהבה האולטימטיבית: מאלכסנדר "גם למוות אתה קיללתני לא פעם, וכתפיי הקרות רעדו משמחה" פן ועד יוני "כשאתה בא, אני כאילו מוכנה לקום להיעלם" בלוך. אפילו בשיר כמו "אני סולחת", שכתב גלעד שגב לג'וזי כץ, שבו האשה לוקחת בחזרה את הנרטיב, משתחלת השורה "אני יודעת עכשיו, זה גם בגללי" — שורה צורמת במיוחד לאשה שספגה אלימות מבן זוגה.

אז נכון, לא כל הגברים. יש כבר זמן מה קולות אחרים, אישיים וישירים, שפונים אל האשה ומתייחסים אליה, ולא מדברים עליה ומעל ראשה. ועדיין — נשים עושות זאת בעצמן ועבור עצמן טוב הרבה יותר. כך למשל יסמין מועלם שרה ב"מחילה" על מישהי שלא מראה כאב כלפי חוץ, ממש כמו הנמענת של "מקיאה את היופי שלה". אבל בניגוד לגפן, שכתב את השיר כמביט ביקורתי מהצד, שלא מבין למה הגיבורה שלו כל כך רוצה להצליח במשהו שהוא תופס כבזוי, מועלם מפנה את המבט פנימה, ובמקום ביקורת מציעה חמלה: "בחוץ הכל נראה אחרת, נראה כמו הצלחה, הם לא יודעים, אני לא מסתפקת, הכל אני רוצה... לא הייתי צריכה, לסחוב את האשמה הזאת, מה כבר עשיתי מה, נותן לי מחילה, נותן מילה".

דוגמה עדכנית אחרת היא אפרת גוש, מי שפרצה לתודעה עם "תמיד כשאתה בא", שיר ההקרבה והביטול העצמי שכתב לה בלוך. הרבה שנים חלפו מאז, וגוש כבר הוציאה שירים כמו "קרב אגרוף", שתיארו מצבים קשים של אלימות ומאבק, ובאו לחזק נשים אחרות מתוך החוויות הקשות שהיא עברה בעצמה. ב"כוח גדול", שהוציאה בשנה שעברה, גם היא מתארת מישהי שמסתירה כאב גדול — היא מדברת על התמכרות, פחד להודות בחולשה והרצון להיות ראויה בעיני הסביבה. כיעור ויופי לא נכנסים בכלל למשוואה.

האם הסוד טמון פשוט בכתיבה על עצמנו בגוף ראשון? ממש לא. ב"הבא שנוגע בי מת", שהוציאה גוש לפני כחודש, היא כותבת על אשה בזנות שמותקפת ונאנסת — מצב שבו גוש עצמה לא היתה, אבל מתואר באופן שבו הוא מתחבר לחוויות אוניברסליות נשיות נוספות של תחושת היעדר ביטחון במרחב הציבורי, בדידות וכעס חנוק על חוסר צדק. גוש אינה מביטה מהצד, אלא שמה את עצמה בנעלי הגיבורה שלה, ושרה מגרונה.

באופן אירוני "הבא שנוגע בי מת" דווקא כן שר על יופי, אבל בדיוק הפוך מכל אותם גברים שרק רוצים שהאשה שמולם תפסיק לבכות כי זה לא יפה לה: "עוד לא נולד האיש שייתן לי להרגיש שאני שווה בין שווים, יפה מבפנים, שיש לי ערך, שלמרות הכאב העולם מלא חסד". גוש מלאת החמלה וההבנה מבינה שמה שחסר לאשה שנפגעה הוא הכרה בה, בערך שלה וברצונות שלה — שלמישהו בעולם אכפת מאיך שהיא מרגישה, ולא מאיך שהיא נראית.