הנגיד

דמי שתיקה

נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון התארח השבוע בוועדת הכספים של הכנסת, ונהג ביו"ר שלה משה גפני בכבוד מופלג. עשרות פעמים הוא קרא לו "כבוד הרב", למשל. גפני התרשם ונזהר, כמעט שלא השתלח באורח, כפי שהוא נוהג לעשות בדרך כלל. ירון נזהר בחזרה. הוא דיבר על "החשיבות של המוסדות העצמאיים במדינה", אבל לא אמר מילה על המהלכים המשפטיים שעל הפרק. גפני זיהה שמולו יש שחקן פחדן, וכבר ניצל את ההזדמנות לבקש מהנגיד: "אל תתנגד בטונים גבוהים להצעה שלי על הקפאת המשכנתאות, בפוליטיקה אני מבין יותר ממך, וזו הדרך היחידה שהממשלה תעשה משהו בנוגע לתחום הדיור".

כל האירוע היה מטריד. מה בעצם ראינו שם? ראינו נגיד של בנק ישראל שכל כך חרד לעצמאותו, שהוא כמעט מוותר עליה מראש. הבנק חרד בצדק: העלאות ריבית מתמשכות מעוררות ביקורת, ממשלה חדשה מבקשת לעצב מחדש את חלוקת הכוח במוסדות המדינה, וברור שהתבטאות אחת של הנגיד שלא תבוא טוב למישהו בממשלה עלולה לסמן אותו ולזרוק אותו למאבק מתמיד על עצמאותו. אז ירון הגיע לכנסת ממלכתי וזהיר, אבל הממלכתיות והזהירות גבלו בהתרפסות. אם כך, אולי הנגיד באמת לא יתנגד בטונים גבוהים להצעות מופרכות על הקפאת משכנתאות. ולא יגיד מילה על מהלכים שיכרסמו בעצמאות מוסדות אחרים, שיערערו את הכלכלה המקומית ושיטלטלו את המטבע. מה זה כבר לשלם בקצת שתיקה בשביל לשמור על יחסים טובים עם הממשלה ולשמר את עצמאות הבנק. דיל משתלם, לכל הדעות.

/// שלמה טייטלבאום

דו"ח המבקר

כששומרי הסף מסורסים

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן פרסם השבוע דו"ח על השירות הציבורי לקשיש. הוא גרוע, כפי שיכולתם לנחש לבד. וכמו שהמבקר אוהב, הדו"ח תיאר את המצב בכלליות ובמילים רכות, ולא הטיל אחריות ישירה על אף אדם, מוסד או משרד. הדו"ח הזה מזכיר שוב כמה אנגלמן הוא מינוי מוצלח מבחינת מי שמינו אותו, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' (אז רק ח"כ): מבקר שמאמין בלדבר חלש, לא לעורר מחלוקת, לעסוק במה שברור לכל, ובעיקר לא לחשוף פרשיות חמורות של טוהר מידות (ביקורות חשובות על עולם הסייבר לא מפצות על כך). בעצם, האיש הוא קדימון לעולם שבו נתניהו ימנה בדיוק את שומרי הסף שהוא רוצה, ונקבל גם שופטים, יועצים משפטיים וחוקרים שמצביעים על המובן מאליו, דבקים באמירות המתונות ביותר שאפשר, ומעלימים עין מכל השאר.

/// שחר אילן

ענקיות האנרגיה

הרווחים יובילו להגבלות?

ענקית הדלק הבריטית BP דיווחה השבוע על רווחי שיא של 27.7 מיליארד דולר בשנה החולפת. Shell רשמה שיא שנתי של כמעט 40 מיליארד דולר. אקסון מובייל עקפה את שתיהן עם 56 מיליארד דולר (יותר מהתוצר המקומי ביותר מ־100 מדינות בעולם).

זה מדאיג מכמה סיבות. ראשית, כי לכל משבר פיננסי עולמי קדם זינוק במחירי הנפט. כשחברות כאלה חוגגות, אנחנו צריכים לדאוג. ושנית, כי הרווחים האלה רק מחזקים את תחושת הכוח של החברות, שממילא, גם אחרי עשרות שנים שבהן הן יודעות שהן מובילות למשבר אקלים חריף, לוחצות את הממשלות כך שאף אחד לא באמת עומד מולן. לכולם כבר ברור שרוב ההבטחות של הפוליטיקאים ריקות, ולא פלא שהצפי הוא שברוב העולם הפקת הנפט והגז רק תגדל בשנה הקרובה. אז מה אם כדי לעמוד ביעדי האקלים היא צריכה בכלל לרדת בכ־3%.

אבל אולי רווחי השיא של חברות האנרגיה יכולים להיות דווקא התחלה של שינוי. אם האקלים לא ממש מעניין את הפוליטיקאים, נקווה שהכלכלה כן. התייקרות האנרגיה תרמה משמעותית לאינפלציה בכל מקום, וסחרור המחירים עשוי לדחוף מנהיגים לנסות לבלום את ענקיות הפחם, הנפט והגז. ייתכן שניסיון כזה לצמצם את האחיזה שלהן בכלכלה יהיה מה שיצליח, סוף סוף, לצמצם קצת גם את הנזק הסביבתי האדיר שהן מחוללות.

/// שני אשכנזי