לא היה לזה קשר למציאות. ההצהרה של טראמפ שהוא התנגד למלחמת עיראק היתה שקר וההתלהבות שלו מפשעי מלחמה מתועדת היטב, כמו גם הנכונות להבטיח דברים שאין לו כוונה לקיים. וכך, בחצי השנה האחרונה קרסה כל הקונספציה שהובילה פובליציסטים בולטים, כולל ב"הניו יורק טיימס", לקרוא לו "יונה" מול קלינטון "הנץ". טראמפ כבר העניק חנינה לחיילים אמריקאים שהואשמו בפשעי מלחמה איומים, צעד שקשה להאמין שנשיא אחר היה נוקט בו, הזיז חיילים מגבול טורקיה לסוריה לזירות אחרות אף שהבטיח "להחזיר אותם הביתה", ושלח עוד אלפים לערב הסעודית.

השבוע זה המשיך, עם ההתנקשות בקאסם סולימאני ובעקבותיה שליחת עוד 3,500 חיילים היישר מארצות הברית למזרח התיכון. המהלכים האלה עוררו רוחות ממלחמות העבר. כולם הזכירו את ההתנקשות בגנרל היפני איסורוקו יממוטו במלחמת העולם השנייה. הזאבים שב־2003 דחפו למלחמה בעיראק חזרו לאולפני הטלוויזיה, מבטיחים שהאיראנים יקבלו את החיילים האמריקאים בסוכריות, פרחים ואורז, בעוד טראמפ מבטיח שיפציץ מרכזי תרבות איראניים.

רק החיילים הצעירים שצעדו בגשם למטוסים שייקחו אותם מזרחה נראו לקוחים היישר מסצינת הסיום של הסרט "שיער", מזכירים שגם הפעם הסוף עלול להיות עגום.