התסכול מחוץ לאולם בבני ברק מעיד על הצמא האדיר לבידור הזה, מצד נשים שלא צופות בטלוויזיה, שאין להן גישה לאינטרנט (או לאינטרנט לא כשר), שלא רואות סרטים אחרים. רק כמה פעמים בשנה — בחנוכה, סוכות ופסח — מתקיימות הקרנות הפתוחות לציבור הזה (בימי חול מתקיימות לעתים הקרנות סגורות בסמינרים או מחנות קיץ). לא בבתי קולנוע, עם מסכים מתאימים ומושבים מדורגים נוחים, אלא בדרך כלל באולמות מאולתרים, על כיסאות פלסטיק. לא אידאלי, אבל יותר טוב מכלום, הזדמנויות נדירות לצופות לצאת מחיי השגרה, שאצל חלק מהן הם דחוקים מאוד, לעולם אחר. הקולנוע לנשים חרדיות הוא ריאליסטי מאוד, ומציע סיפורים דרמטיים או קומדיות, קונפליקטים קיצוניים, מראות מחיים אחרים (בתי יוקרה, חיי שפע), אפילו דרמות תקופתיות. חלק מהסרטים האלה גם מתאפיינים באיכות הפקה גבוהה, צילומים בלוקיישנים בחו"ל למשל. והם מבקשים להציע לצופות החרדיות מה שאמנות מציעה לבני אדם כבר אלפי שנים — אפשרות להתרגש, לבכות, לצחוק, לפתח יחסים אינטימיים עם דמויות בדיוניות, לקבל נקודת מבט אחרת על העולם ועל החיים, וגם לברוח לרגע מהיומיום, כדי לחזור אליו קצת אחרים, עם ראש עשיר יותר ולב פתוח יותר.

בישראל חיים יותר ממיליון חרדים. עבור גברים חרדיים צפייה בסרטים היא "ביטול תורה", אבל עדיין נותרו מאות אלפי נשים ונערות חרדיות שיכולות לצפות בסרטים שלא נחסמו באיסור רבני. זה קהל יעד אדיר, שהצמיח תעשייה שלמה של קולנוע ייעודי, שהשמות הבולטים בה הם פרלשטיין, טלי אברהמי, רכי אליאס וחברת כהן וחצי הפקות. כ־300 סרטים, לא פחות, הופקו בענף הזה בעשור וחצי האחרונים, ובהם כמה עשרות של היוצרים הבולטים בענף.

מוקדם יותר בחנוכה, ביום רביעי, בהקרנה של "לא ליפול 2" מבית כהן וחצי ב"מרכז חוויות מהות" ברחובות, כ־250 צופות שהגיעו חרף הגשמים והרוחות מתמסרות לקורותיה של נחמה, הגיבורה, בכלא הסובייטי — אחרי שכבר נחשפו לעלילותיה ב"לא ליפול" הראשון, כשחמטאית שהיא גם סוכנת קג"ב. וב"מתמסרות" הכוונה היא להשתתפות כמעט פעילה של הנשים בסרט: קולות פליאה, בהלה, צעקות של התרגשות. "אמא שלי בהתחלה לא רצתה לבוא כי היא יודעת שבנות צועקות באולם", מספרת צופה בת 30 שהגיעה לבסוף עם אמה וגם עם אחותה.

הסרטים הללו נראים כמו אוטופיה פמיניסטית: נשים הן לא רק בעלות משפחה או תלמידות סמינרים, הן גם הרופאות, השופטות, הטייסות, הנהגות, סוכנות הקג"ב או הסוהרות. אלה יצירות שמציגות עולם נטול גברים לחלוטין.

לא רק בישראל, גם בעולם. למשל בסרטי "לא ליפול". הראשון, שמתרחש ברוסיה ב־1949, מתמקד באם שמפעילה מחתרת יהודית ובבתה השחמטאית המצטיינת, שמקבלת מכה בראש, שוכחת את זהותה, מתגייסת לקג"ב ומנסה להסגיר את אמא שלה. הסוף טוב, יחסית — היא נזכרת מיהי, מסייעת לאמה להימלט מברית המועצות, אבל נכנסת לכלא. סרט ההמשך סוקר את קורותיה שם, בצל סוהרות ואסירות קשוחות, וכשהיא מנסה לסייע לילדה יהודייה יתומה, אוטיסטית ומחוננת. הצילומים יפים, איכות ההפקה מרשימה, ולכל אלה מתווסף מטען רגשי שאינו פשוט לצופות. בהקרנה של "לא ליפול 2" ברחובות, צופה צעירה יוצאת מהאולם בקטע שבו האסירה ובת חסותה המוברחת לכלא נדרשות לחמוק מאור הפרוז'קטור של הסוהרות, זה קשה לה מדי לצפייה. אחותה שנקראה לאסוף אותה מתקוממת: "30 שקל, לא חבל?!".

בכל הסרטים ערכים שנתפסים כ"יהודיים" עומדים במרכז, אבל בחלק מהם הזהות היהודית והקשר לאל הם הנושא המרכזי. ונראה שזה מדבר אל הצופות. מזל שרעבי (64), שהגיעה להקרנה ברחובות עם שתי בנות בוגרות, מסבירה: "התקופה הזאת ברוסיה — זה אמיתי, זה מה שהיהודים חוו שם. מדינה לא דמוקרטית, שלא היה אפשר להיות בה יהודי. את לומדת כמה היהודים סיכנו את חייהם בשביל התורה, שמרו על השבת. היו כאלה עם מקווה בבית, אפו מצות במחשכים. עם ישראל מסר את נפשו בשביל לשמור על הזהות שלו".

לא רק התוכן הרשים אותה. "העלילה, המוזיקה, הכל ברמה. ממש סרט בינלאומי", אומרת שרעבי. "באתי כי הבנות שלי גררו אותי, אבל הכל היה יפה. כנערה אם פעם רציתי לראות סרט בקולנוע זה היה איסור שבאיסור. הסרטים האלה, שמותאמים לציבור שלנו, הגיעו אלינו מאוחר". צופה אחרת מצטרפת לשיחה, ומודה ש"זה מוזר לראות עולם ללא גברים, זאת לא המציאות, אבל כך אפשר לצפות בסרט".

הבמאי אריאל כהן, הפעיל בענף, מסביר כי חלק מהסרטים הם כאלה "שבהם הנשים הן הגיבורות, בעיניי זה משהו יפה וחזק. זה לא מספיק כמובן, כי אין גברים אז אין עניינים שבינו לבינה, אין אהבה, חצי חיים נמחקים. לכן הפרינציפ הרבה פעמים הוא סיפור דרמטי, עם רקע היסטורי ומסר יהודי משמעותי. הנוסחה בחלק מהסרטים היא סיפור יהודי חזק, גיבורה גדולה מהחיים — סיפור גבורה יהודי. אבל הנוסחה עובדת רק אם הביצוע הוא כמו שצריך מבחינת משחק, בימוי, שחזור משכנע של התקופה, הפקה מושקעת, הקפדה על פרטים, וכיוון שזה סרטי נשים אז למשל הרבה עיסוק בלבוש, אקססוריז, איפור, שיער. כל אלה מקבלים הרבה תשומת לב, לא פחות מהעלילה".

לא כל הסרטים הם ברוח "לא ליפול" וסיפורי גבורה, לא מבחינת רמת הצילום וההפקה, ולא מבחינת העלילה. "לשם שינוי" של טלי אברהמי למשל נמצא בקצה השני של הסקאלה, הולך על הומור ועל מלודרמה משפחתית, לא על דרמה היסטורית, עם הקשישה שנמלטת מהדיור המוגן והמשפחה העשירה שהיא נקלטת בה במחשבה שמדובר בסבתא מאמריקה. יש בו קומדיה של טעויות, גרסת החרדיות. זה סרט לא שגרתי בפילמוגרפיה המגוונת של אברהמי, שכוללת גם גבורה יהודית בימי הנאצים ("מלאכיות בלבן"), פצעי ילדות ("עלה קטן"), גילוי הנשמה היהודית בעיצומה של דרמה משפחתית על רקע הפיגוע בבית חב"ד במומבאי ("בומביי"), מאבק על שמירת הזהות היהודית ברוסיה הצארית ("הגדר"), ויש גם סרטים שבהם מככבים הקג"ב, האינקוויזיציה ורווקה מעוכבת שידוך.

אבל "לשם שינוי" הוא כאמור קומדיה, ומבקש לבסס ז'אנר חדש בענף. בלי יחסים בינו לבינה, כמובן, ועם גיבורות בכל הגילאים, גם כאן מדובר בצפייה רב־גילית. "סבתא, שמרתי לך מקום!", קוראת ילדה לסבתה בהקרנה של הסרט בתחילת חנוכה, בפני כמעט 400 צופות, במתנ"ס שיכון המזרח בראשון לציון. הסרט רב פיתולי עלילה, ושזור בדיחות. הקהל צוחק. והמסרים לא ממש נחבאים, על חשיבות המשפחה, כיבוד ההורים והאמונה באל. וגם הם עטופים בהקפדה על הפרטים — אחוזה מפוארת (שצולמה בכפר שמריהו), מותגי יוקרה, עוזרת בית, שחקניות מקצועיות ברובן.

"זה סרט אוניברסלי, יש תכנים דתיים אבל גם כלליים: יחסים במשפחה, יחס למבוגר", אומרת אברהמי (51), חב"דניקית מקריית גת, אם לתשעה, שיצרה שמונה סרטים לצד מופעי בידור לנשים חרדיות. "מאתגר ליצור כך שחסרונם של הגברים לא יורגש", היא אומרת.

ב"לשם שינוי" מככבת פירה קנטר מתיאטרון גשר, כוכבת המגזר ו"בעלת תשובה בעצמה", אבל השחקניות האחרות חילוניות — כולל גליה ישי, שמתה בסוף השבוע. בסרטים אחרים בענף כבר הופיעו מרים זוהר, לוסי דובינצ'יק, שרה פון שוורצה, עדי הימלבלוי, שירן סנדל, סמדר קילצ'ינסקי ועוד, חלק מהן בכמה סרטים.

ענף הסרטים לחרדיות קיים רק כעשור וחצי, ומתפתח תוך כדי תנועה, מבחינת התכנים, איכות ההפקה והגבולות שלו. הראשונה בתחום היתה צילה (צילי) שניידר (59) מירושלים. "אני הקמתי את הדבר הזה, גם מבחינת ז'אנר וגם מבחינה שיווקית", אומרת שניידר, אם ל־11 ילדים ואשת רב, מייסדת ומנהלת עמותת קשר יהודי לקירוב בין חילוניים לדתיים. סרטיה הראשונים, "טביעת אצבע" (2004) ו"אנא אלך" (2008) היו בוסריים מאוד, אבל פרצו את השער לכל הענף. מאז שניידר התקדמה וגם בדקה את הגבולות, מה שקצת הוציא אותה אל מחוץ לחדר: סרטה האחרון "בבושקה" (2015) הציג גם גברים בפריימים משותפים עם נשים — גבר לצד אשתו, אב לצד בתו — ולא זכה להצלחה בהקרנות לציבור.

שניידר היא האשה שמגלמת במידה רבה את ההיסטוריה של הקולנוע לנשים חרדיות, על גלגוליו השונים, מהימים הקצת יותר פתוחים אל ההסתגרות, אבל זו שמאפשרת יצירת סרטים, ואולי גם אל העתיד שבו בסרטים האלה בכל זאת יהיו גברים. "גדלתי במאה שערים, בבית שמור מאוד", היא מספרת. "בראש חודש היו מראים לנו קצת סרטים — 'היידי בת ההרים', 'סוד הגן הנעלם', 'פוליאנה' — ואם היו בן ובת על המסך היו שמים יד על המקרן, להסתיר. 'מרי פופינס' ראו בבתים מודרניים יותר. אבל אני תמיד אהבתי את זה. כשבעלי אמר לבנות שלנו שהוא לא רוצה שהן יראו שום סרט, גם לא מצונזר, בתי אמרה שהיא רוצה לראות, גם 'כדי להיות מסוגלת להגיד לילדים שלי מה לא לראות מתוך זה שאני מכירה את הסרטים'. ואז בעלי הציע שאעשה סרטים עם מסרים שמתאימים לנו. כך כל זה נולד. אם העולם מתפתח לכיוון של מדיה, עדיף שנקים לעצמנו מדף סרטים משלנו עם חומרים שלנו. לסרט יש כוח, למה שלא נשתמש בו כדי להכניס תכנים שלנו, של תורה ויהדות?".

לפני הסרטים שיצרה, היא מספרת, התקיימו ערבי שקופיות שהיו מיועדים לבנות, ובהן הוצג סיפור עלילתי בצילומי סטילס עם פסקול נלווה. כשהתחילה שילבה צילומי סטילס בסרטים "כדי שזה יהיה 'מצגת שקופיות' עם קצת תנועה, וקראתי לזה 'מיצג אורקולי רב־עוצמה'. אחריי היו עוד נשים שעשו 'מיצגים אורקוליים רבי־עוצמה', כך זה התחיל".

מבחינת המגבלות, היא אומרת, "הציבור שלנו מוכן לוותר על דברים מהותיים בקולנוע אבל לא על קוצו של י' מבחינת הלכה. בהינתן המגבלות — ידעתי שאני לא אהיה שפילברג. מההתחלה יצאתי מההנחה שהציבור יסכים לוותר על איכות קולנועית לטובת ערכים, הלכה, התאמה לרוח שלנו". בסרטיה הראשונים, שהולידו את הענף, הופיעו גם גברים, ורק אחר כך התקבע הנוהג של סרטים ללא גברים כלל. סרטים שמציגים עולם ללא גברים, היא אומרת, "זה בדיחה, כי זה לא החיים. קולנוע צריך להיות אותנטי. אצל כולם תמיד אבא באמריקה? זה עיוות, זה דבר שצריך להיפתר. הדרך שבה אני בחרתי לפתור את זה לא הצליחה לי, אבל אני מאמינה שאם נשב יחד כל היוצרות יהיה אפשר למצוא פתרון".

הדרך שבה שניידר בחרה לפתור את העניין היא להכניס גברים לסצנות משותפות עם נשים. בסרטיה הראשונים הגברים צולמו בסצנות נפרדות ובימי צילום נפרדים, אבל ב"בבושקה" האחרון יש כבר סצנות משותפות של גבר עם אשתו (כשהשחקנים הם בעל ואשה גם בחיים) ושל גבר עם בתו (בילדותה, לא בבגרותה). "זה סרט על ילדה שחיה עם אב גוי כל החיים שלה, הגבר הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. אבל כשראו את הגבר ואשתו יושבים על הספה יחד, הקהל קם ויצא מההקרנות, ממש כעסו עליי. אבל לפחות נפרצה פה דרך, ובטוח שיגיעו עוד אנשים טובים, מוכשרים, עשירים ופנויים ממני כדי להמשיך בה".

מי שעוקבת אחרי פיתולי הדרך הזאת בעניין היא חוקרת הקולנוע החרדי מרלין וניג (39). היא ירושלמית, אם לשבעה, שכתבה ספר על ראשית הקולנוע החרדי וכותבת באוניברסיטה העברית דוקטורט על המשך הדרך של הענף. היא עצמה חזרה בתשובה בשנות ה־20 לחייה. קולנוע חרדי, היא מדגישה, הוא לא מה שהחילונים מכירים — שולי רנד, רמה בורשטיין. "הם מכוונים לציבור הכללי. קולנוע חרדי אמיתי לא יוקרן בטלוויזיה, למשל. אלה סרטים של נשים חרדיות שנוצרים עבור נשים חרדיות ומוקרנים רק להן, גברים לא מורשים לצפות בהם. לכן אני קוראת לזה 'קולנוע סמוי מהעין' — החילונים לא רואים אותו, גברים חרדים לא רואים אותו. זו אימפריה נשית, וזה הכוח".

עצם הכוח הזה הוא גם מה שמחפה, לדעתה, על כל המגבלות, של איסור גברים ומגוון נושאים מצומצם שאפשר לעסוק בו. כך למשל אסתי שושן, הפעילה החרדית הפמיניסטית, יצרה סרט קצר ששמו "עקרה", שעוסק בלחץ להורות ולריבוי ילדים, ובגיבורה שלוקחת בסתר גלולות נגד היריון כדי לא להרות בגיל צעיר, מיד אחרי נישואיה. הסרט הוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם אבל לא התקבל בציבור החרדי, אף שלבסוף הגיבורה מיישרת קו עם ציווי החברה שבה היא חיה. כלומר חרף הסוף הזה, הסרט נתפס כמתריס.

וניג, מצדה, חושבת שלא צריך לחתור להתרסה בתוכן הסרטים כי "מה שמתריס בקולנוע החרדי זה עצם קיומו. הוא קיים, הוא תופס תאוצה, נשים ונערות גודשות את האולמות. זו אמנות שהשאירה את הספרות החרדית מאחור, ויש עוד ועוד נשים שחולמות לעשות סרטים, יש חממות לסופרות שרוצות להיות תסריטאיות. פעם העיסוק בזה היה סדין אדום והיום הוא כבר עובדה, וגם פרנסה לנשים, כולל כאלה שיוצרות סרט כל שנה או שנתיים. כל הדבר הזה עצמו הוא ההתרסה".

ואילו אברהמי אומרת: "אני נוגעת בנושאים שהם טאבו, אבל בזהירות, מאוד בעדינות, בנגיעות קטנות ומדודות. הסרט 'עלה קטן' למשל נוגע בסיפור של מחלות נפש. הקהל שלנו עדין בנפשו, לא יכול להכיל הרבה כאב, אלימות. בסרט 'מלאכיות בלבן', שעוסק בשואה, צנזרתי לא מעט סצנות וזה עדיין לא הספיק.

הסרט נכשל כלכלית, לא רצו לראות אותו ולקח לנו המון זמן להתאושש ממנו. אלה דברים שלומדים בניסוי וטעייה, לומדים את הקהל ואיך להעביר מסר באופן שהקהל יכול להכיל. הציבור הזה יודע להבהיר מה לא טוב לו, אבל הוא גם יודע לפרגן כשהוא אוהב".

"יש גבולות פנימיים. לו נתנו לי תסריט עם תכנים פורצי גבולות הייתי שוללת אותו על הסף, כי חונכתי אחרת", אומרת דינה פרלשטיין (54) מבני ברק, אם לשמונה, שיצרה 12 סרטים. "צמחתי בחברה הזאת, ואלה ערכים שהם חלק ממני ואין לי שום תשוקה לפרוץ אותם. הפן החינוכי עומד לנגד עיניי בכל מצב. אז זה אתגר, אבל לאו דווקא כחרדית. כל מפיק ואמן יש לו האתגרים שלו. ליצירה לקהל חרדי יש מגבלות, אבל גם פריבילגיות של קהל קשוב יותר".

מעבר לאתגרים האמנותיים, תמיד מרחפת המגבלה התקציבית. כמה כבר אפשר להשקיע כשיודעים כמה מוגבלות ההכנסות. "הקושי הוא שאין תקצוב בכלל, ולכן אתה מהלך על חבל דק מאוד", אומרת פרלשטיין. "קרנות לא יממנו את הסרטים האלה כי התכנים פחות מדברים אליהן מטבע הדברים, לקטור לא יתחבר לתכנים של יוצרת חרדית, אף שיש כאן קהל עצום שצורך את התרבות הזאת. אז אנחנו מהלכים על חבל דק מבחינה כלכלית, לוקחים פחות סיכונים. מנסים ללהטט, לעשות יצירה יפה גם אם מוותרים על המון חלומות. את רוצה להעצים את ההשקעה אבל את מוותרת".

תקציב הסרטים עומד על חצי מיליון עד מיליון שקל. חלק מההפקות כאמור מושקעות יותר: שחקנים זרים, סוסים, בתי יוקרה, צילומים בחו"ל. באוקראינה פועלות חברות הפקה שמיומנות בעבודה על סרטים חרדיים, ו"כבר למדו שם להבין את הקודים של הכשרות,לעסוק בפאות. הם מוזילים עלויות, ומאפשרים הפקה איכותית עם הרבה ערך מוסף", מסבירים בענף.

אבל מאיפה משיגים חצי מיליון־מיליון שקל להפקה של סרט, בהיעדר קרנות והמפיקים הישראלים הרגילים? "דרכי המימון היחידות הן למשכן את הבית שלך ולקחת הלוואה, או להשיג ספונסרים", אומרת וניג. "אם השקעת הון עצמי זה סיכון גדול, אבל אם הצלחת — את יכולה להכפיל את ההון. סרט מצליח אפשר להקרין בכל רחבי הארץ ולהגיע למכירה של מאות אלפי כרטיסים". כרטיס לסרט חדש עולה 70-50 שקל, לסרטים ותיקים יותר — 30-25 שקל. "יש כאלה שאומרים שבקולנוע הישראלי, רק בחרדי אפשר לעשות היום כסף", מוסיפה וניג. "הקהל מעריך סרט טוב, הוא עובר מפה לאוזן, מבעבע מהשטח. זה חזק מאוד. וחוויית הצפייה המשותפת, נשים מבוגרות, נשים בהריון, ילדות, כולן באות עם רעב לצפות בסרט — זה משהו שכבר לא רואים אותו מסביב".

חלק מהעלות היא כמובן שכירת שחקניות חילוניות. "כמעט שאין היצע של שחקניות חרדיות", מסבירים בענף, "ועבודה איתן מעלה המון סוגיות של עבודה מול אנשי מקצוע גברים. וחוץ מזה, הן לא תמיד מספיק מקצועיות. אי אפשר להשוות חילונית שסיימה בית ספר למשחק של ניסן נתיב למישהי שעשתה קורס משחק קטן במכללה דתית".

בכל הנוגע להכשרה יש לקונה בענף. חלק מהיוצרות הגיעו מעולם הצגות בית הספר, שם ביימו טקסי סיום, אחרות באו מעולם הסטילס או ערבי השקופיות (שעדיין מתקיימים בקהילות אדוקות יותר, למשל סאטמר). כולן למדו תוך כדי תנועה מאנשי המקצוע סביבן, וחלק מהן לקחו שיעורים פרטיים עם מורים של מעלה, בית הספר לקולנוע שמכוון למגזר הדתי. "הקולנוע החרדי הוא בית הספר הכי יקר שיש. היוצרות הראשונות למדו מסרט לסרט, על בשרן ומכספן, איך עובדים ומה עובד ומה לא. אבל הן עשו היסטוריה. ומאז כבר יש חממה לתחום שמפעילה קרן גשר ושלוחה חרדית של מעלה".

מי שעומדת בראש השלוחה הזאת היא הקולנוענית רחל אליצור, שסרטה התיעודי "מסכת פאה" הוקרן בפסטיבל דוקאביב, ב־yes ועוד. לדבריה, השלוחה שנפתחה לפני שש שנים מכוונת "לנשים חרדיות שרוצות ללמוד לעשות סרטים, בעיקר לצורכי פרנסה — תדמית, אירועים, עריכה — אבל אנחנו מלמדים גם קולנוע דוקומנטרי והן עושות סרטי גמר יפים שמוצגים בפסטיבל הקולנוע היהודי. כשאנחנו מקבלים סטודנטיות אנחנו לא מטפחים את האשליה שהן יהיו דינה פרלשטיין או טלי אברהמי; הן הטרנטינו של הז'אנר, לא למדו באופן מסודר וכיום אין מי שלא מכירה את השם שלהן. אבל הדרך לפיצ'ר ארוכה. יש קושי במימון, ואני לא מעודדת אף אחת למשכן את הבית. אבל אני כן מעודדת אותן לפנות לקרנות ולבחינת תמיכות אחרות. אבל בתחום הזה יש קושי, כי סרטים לנשים לא עונים על פרמטרים של הצגה לקהל ללא הבדלי מגדר".

השלוחה החרדית של מעלה יכולה להגדיל את ההיצע והכלים בענף, ואליצור מתפעלת מהיכולת של החלוצות בתחום. "הן מדהימות ביכולת שלהן ליצור סרט אחת לשנה ללא תמיכה מקרנות, כשהן לומדות על בשרן מסרט לסרט ומעבודה עם אנשים בתעשייה, ללא הכשרה פורמלית בבימוי ותסריטאות. הן המציאו ז'אנר. לא היתה להן ברירה. ויש להן קהל שרוצה סרט של שעתיים וחצי שמכיל פחות או יותר את כל מנעד הרגשות האפשריים".

ומה עם האפשרות להרחיב את קהל הצופים, לא רק בשם השיקולים הכלכליים אלא גם בשם האמנות? אברהמי מודה שהיא "חולמת להגיע לציבור הכללי. אולי היה אפשר להכין את הסרטים בשני פורמטים, אחד כללי ואחד למגזר, ומישהו יסבסד את זה".