הגז שהחל לזרום מלווייתן הציף מחדש את הוויכוח שנמשך כבר עשור, מאז שהתגלו מאגרי הגז מול חופי ישראל. תחילה, באופן טבעי, הוויכוח התנהל בין אנשים שחשבו שעל הרווחים לעבור קודם כל למדינה ושעליה לנהל את התהליך, לבין אנשים שעמדו על זכותם של בעלי חברות הגז לרווחים. עד כאן המחלוקת אמנם היתה קשה וכללה הפגנות ועתירות לבג"ץ, אבל היא גם היתה ממוסגרת באופן הגיוני.

אלא שגז תמיד שואף לתפוס כמה שיותר מקום בחלל, ולמולקולות שלו יש נטייה טבעית להתפזר ככל שהן יכולות. ובדיוק כמו המולקולות, כך גם הוויכוח על הגז בישראל התפרש לכיוונים חדשים. כעת הוא כבר לא בין סוציאליסטים לקפיטליסטים אלא בין שמאל לימין. לכאורה דומה, אבל בישראל הוא רודד מזמן למשמעות אחת בלבד: בעד או נגד נתניהו. כבר אין שאלה של תפישת עולם, של "למי שייך הגז הזה לעזאזל", אלא רק חלוקה מחנאית, אגרסיבית, אטומת אוזניים, שהמדינה מתרוצצת סביבה כבר מערכת בחירות שלישית ברצף. צלילי הגז הזורם נתנו את האות לחגיגות של שמחה, אבל בעיקר שמחה לאיד.

לתינוקות רכים בני כמה שבועות יש נטייה לבעיות גזים קשות. הרבה פעמים הורים טריים נאלצים לעמוד חסרי אונים מול תינוק בוכה, מנסים שלל טריקים וטיפים ומגיעים למצב נואש, והכל בגלל הגזים שמטריפים את המערכת.

יש ברכה עצומה בגילוי מאגר גז טבעי, וכמובן גם ברכה בתינוקות. אבל בשני המקרים צריך לזכור שעד כמה שהגז קשור במשהו טוב, הוא עלול בקלות להפוך לפלוץ שמסריח את החדר.
‍