אבל בצד השני של העולם, ביַקוּטְיָה שבצפון־מזרח סיביר, אפשר להשיג כמות לא מבוטלת של שנהב כמעט בלי חשש. ציידי השנהב של סיביר ישלמו רק 45 דולר אם ייתפסו, וגם זה רק בגין זיהום הנהרות שנגרם בעקבות עבודתם. איש לא יאשים אותם בציד בלתי חוקי של פילים, פשוט כיוון שאין שם פילים. אבל יש שם ממותות.

הממותה הצמרירית הופיעה בסיביר לפני 200 אלף שנה, והאחרונות שבהן גוועו לפני כעשרת אלפים שנה. אבל כיוון שסיביר היא חלק מחגורה עולמית של פֶּרְמָפְרוֹסְט (קרקעות שנותרו מתחת לנקודת הקיפאון במשך אלפי שנים), הריקבון של נבלות הממותה איטי במיוחד, ושלדיהן נותרים שלמים, כולל שנהב החטים. כעת, ההתחממות הגלובלית מפשירה את הקרקעות הללו, וחושפת מציאות בבטן האדמה. מציאה שכזו כרוכה במסעות ארוכים בתנאים קשים, עם ציוד רב ומזון מועט — אבל אם זוכרים שחט ממותה נמכר לסוחרים במחיר שמגיע ל־34 אלף דולר, ושלעומתו השכר החודשי ביקוטיה הוא כ־500 דולר בממוצע, הפיתוי לחפש אוצרות נהפך מובן.

"האזור הזה מחייב אותך להיות חזק וקשוח כדי לשרוד. החיים שם מפרכים והעוני עמוק", אומר ל"מוסף כלכליסט" איימוס צ'אפל, צלם ניו זילנדי שהתלווה למשלחות לחיפוש ממותות. "האנשים שם הם אסייתים קשי עורף שעובדים קשה מאוד בתנאים איומים, הרבה מאוד שעות. אין אצלם 'גיבורים': הם יוצאים ליער ועושים את העבודה. יש בהם נהגי משאיות רבים, ציידים ודייגים, אנשים שמכירים את המרחבים העצומים של האזור מעבודתם. רובם יוצאים להרפתקה הזאת מתוך כורח כלכלי. הם לוקחים חופש מהעבודה לכמה שבועות, או אפילו לכל הקיץ, כי הם יודעים שאם יהיה להם מזל והם ימצאו חט, החיים שלהם ישתנו".

סיביר היא עצומה בגודלה: לו היתה נפרדת מרוסיה, היא היתה המדינה הגדולה בעולם. מחוז יקוטיה לבדו גדול יותר מהודו, והיה יכול להיות המדינה השמינית בגודלה בעולם. לכאורה, די בהיקפם העצום של המרחבים הללו בכדי להרתיע כל הרפתקן, אבל גם מספרן של הממותות הקבורות בהם עצום: על פי חלק מההערכות הוא מגיע ל־10 מיליון ממותות. אומדנים שמרניים יותר מעריכים שהיקף השנהב לבדו, ביקוטיה לבדה, הוא כ־550 אלף טונות. למעשה, רוב מוחץ של הממותות שנמצאות במצב טוב מגיעות מיקוטיה.

ב־2017 יוצאו מרוסיה 120 טון של חיטי ממותות. ואלו רק המספרים הרשמיים; בפועל, נראה שהכמות גדולה עוד הרבה יותר. "ככל שיותר תמונות וסרטונים של מציאת ממותות מופצים ברשתות החברתיות, יותר אנשים רוצים לקחת חלק במאמץ הזה", מסביר צ'אפל. "בכל שנה יוצאות מהכפרים יותר משלחות, יותר סוחרים מסתובבים באזור, וכמות הממותות שמוצאים גדלה כל הזמן. זו ממש בהלה לזהב". המחירים, הוא מפרט, נעים סביב 360–520 דולר לק"ג, תלוי במצב השנהב.

משלחות החיפוש יוצאות לדרכן בקיץ, ברגע שתנאי מזג האוויר מאפשרים זאת. כמו בימי הבהלה לזהב בארצות הברית של המאה ה־19, הן מצוידות בציוד פרימיטיבי שכולל בעיקר משאבות מים עוצמתיות שאולתרו ממנועים של כלי רכב סובייטיים ישנים. בכל עת שמתגלה סימן מעיד להימצאות של שלד ממותה — למשל, עצם שבולטת מעל פני הקרקע — המשאבות מותקנות ומשגרות סילון מים שמפשיר את הקרקע וחורץ בה מחילות. לתוך המנהרות המאולתרות האלה, שלא פעם קורסות, נכנסים כורי החטים. ולא רק חטים: פעמים רבות נמצאים שם שרידיהם של בעלי חיים אחרים שנכחדו מזמן, כמו אריה המערות, חתולי ענק שֶׁנְחַרְבִּיים או קרנף צמרירי. גם לאלו יש ערך רב, בייחוד לקרני הקרנפים שמשמשות לרפואה מסורתית במזרח הרחוק, ונסחרות בשווקים שם במחירים שמגיעים ל־45 דולר לקרן בודדת.

חטי הממותות גדולים כפליים מחטי פילים, ושוקלים 60–65 ק"ג בממוצע. "מחזור ההפשרה והקפאה של הקרקע יוצר סחף של אדמה המוביל לחשיפת העצמות, שבאזור הזה טמונות בעומק קטן למדי של כחמישה מטרים מתחת לקרקע. כבר לפני כמה שנים התחילו לראות דברים דמויי עץ שבולטים מתוך הקרקע; אלו העצמות והחטים. בהתחלה ניסו לדלות אותם החוצה באמצעות מקלות ארוכים. אבל כשהחלה הבהלה לשנהב צצו גם זרנוקי המים".

‍

איך עובדת התעשייה הזאת?

"כל כפר שולח לשממה כמאה איש כל שנה. מדובר בכפרים שמכילים רק כמה אלפי אנשים (במחוז יקוטיה כולו יש פחות ממיליון איש, י"כ), כך שמדובר בדי הרבה אנשים. לכל כפר אזור חיפוש משלו, והם מקפידים לחפש רק שם ולהימנע מהתחככות עם משלחות מכפרים אחרים. אחת המשלחות שאליהן התלוויתי התרחקה קצת יותר מדי, ומיד התחילו לסמן לנו שכדאי שנתפוס מרחק, אבל לא נתקלתי באלימות של ממש.

"כל משלחת בנויה בשיטת 'חבר מביא חבר' ויש הרבה חשדנות כלפי מי שרוצה להצטרף למשימה. גם כלפיי הייתה חשדנות רבה: הייתי צריך לבלות איתם שבוע ולהוכיח את טהרת כוונותיי לפני שבכלל הרשו לי לצלם תמונה אחת".

איך הם יודעים איפה לחפש ממותות?

"אין להם מושג של ממש, זה בעיקר הרבה חיפוש וקצת מזל. התלוויתי לצמד מחפשי ממותות שמצאו שלושה חטים גדולים במצב מעולה בשבוע אחד, והייתי גם עם קבוצה שמצאה רק חט אחד באיכות מאוד ירודה. אין שום ניסיון לחפש בצורה 'מדעית'. פעם אחת אפילו התייעצו איתי איפה נראה לי שיש שלדים, ואני לא מבין בזה כלום, ובטח שלא מכיר את האזור טוב כמוהם. בסוף המזל משחק את התפקיד הגדול ביותר".

המזל מסתייע באמונות המקומיות. "לכורי הממותות יש מנהג: בכל פעם שהם עולים לסירה לפני שהם יוצאים למשימה, הם מניחים מעשר מהמזון שלהם על מי הנהר, כמנחה לאלים. זה חלק מהמסורת היקוטית הפגאנית שמבוססת על קרבה לטבע. החיבור לטבע לא מפריע להם לחפור בצורה לא מבוקרת, או לנפץ את בקבוקי הוודקה הריקים ולהשליך אותם אל היער". נזק נוסף נגרם מהפשטת הקרקע משכבתה העליונה, ומהזרמת הסחופת אל הנהרות, שם היא פוגעת בדגה.

איך נראה המחפש הממוצע?

"אלו אנשים שלא מדברים הרבה ולא מחצינים רגשות. אצל רבים מהם החיים מתפרקים, ולכן ניתן למצוא במשלחות הרבה מקרים של אלכוהוליזם קשה. כל חט שנמצא הופך לחגיגת שיכרות, וכשהם שותים הם ממש מסוכנים.

"פעם ישבתי עם כמה מקומיים בדירה של אחד מהם. הוא שוחח בטלפון עם משפחתו שגרה בעיר מרוחקת, ואשתו סיפרה שהבן שלהם סובל מבעיה בעיניים. הבחור הזה נלחץ: הוא לא מצא חטים, המשפחה שלו רחוקה, הבן שלו חולה, ונוסף על כך הבית שלו מתפורר בגלל שהאדמה באזור נהפכה לא יציבה עם הפשרת הקרקע".

מציאת החטים לא מכניסה את החיים של האנשים האלה למערבולת?

"אלה לא אנשים שמחפשים לחיות בארמון, אלא לכל היותר לקנות דירה לילדים בעיר הסמוכה. פגשתי שם מישהו שממש התעשר מהממותות, והוא נראה ודיבר בדיוק כמו כולם שם. הכסף לא שינה את התרבות באזור".

לאן הולכת הסחורה מערבות סיביר? "הענף הזה נהפך לתעשייה כשהגיעה לסין השמועה שברוסיה יש שנהבים מתחת לרגליים, ושרק צריך לבוא ולקחת אותם", אומר צ'אפל. על פי ההערכות, יותר מ־80% מחטי הממותות מגיעים לסין, שם הם משמשים באופן מסורתי לגילוף פסלונים ולרפואה מסורתית. חטי הממותה ארוכים יותר ומעט כהים יותר מחטי פילים, אך השנהב כמעט זהה מבחינת ההרכב הכימי. נוסף על כך, צפיפות החומר שלו מעט נמוכה יותר, מה שהופך אותו לנוח יותר לגילוף.

המאמצים הבינלאומיים למניעת סחר שנהב, שהחלו עוד בשנות השבעים, מתחילים להראות סימנים גם בשוק הסיני, וב־2017 הצטרפה סין לרשימת המדינות האוסרות על מכירת חטי פילים ושנהב מעובד. אבל יהיה תמים לצפות שאומה בת יותר ממיליארד בני אדם תוותר על מסורת של אלפי שנים של שימוש בשנהב רק בגלל שינוי בחוק — ודאי בזמן שמעמד הביניים הצומח בסין רק צובר יותר הון ומחפש עוד ועוד סמלי סטטוס. ככל שהשגת שנהב פילים הופכת למסובכת, יקרה ופלילית יותר, שנהב הממותות הופך לאלטרנטיבה מעשית יותר — וגם, יש להודות, הומנית יותר. המעמד המשפטי של חטי הממותות עדיין לא ברור ברוב מדינות העולם, כנראה מכיוון שאף מחוקק לא העלה בדעתו שזן נכחד יהפוך לסחורה נחשקת.

מה שלא מגיע לסין, מגיע לאינטרנט. אתרי המסחר הגדולים כמו איביי ואמזון מפעילים מדיניות קשוחה בכל הקשור למכירת מוצרים שמקורם בחיות בסכנת הכחדה — אלא שהממותה כבר נכחדה. וכך בחיפוש פשוט באיביי ניתן למצוא חלקי ממותה בשלל מחירים: עצם אגן ב־38 דולר, עצם לסת גדולה במיוחד ב־300 דולר, שן ב־23 דולר, בוהן ב־95 דולר, ואפילו אצוות שיער ג'ינג'ית מפרוות ממותה ב־13 דולר.

למרות שגילוף בשנהב מזוהה בעיקר עם תרבויות מזרח אסיה, גם במערב נמצאו לשנהב שימושים: סכינים ואקדחים שקתותיהם עשויים שנהב נחשבו בעבר למוצר נחשק, וגם היום משלמים בעבורם סכומים נאים. שימוש בעיטורי שנהב נעשה גם בייצור עטים ובייצור קישוטים דקורטיביים לתעשיית הספנות והריהוט. מי שירצה, למשל, קת סכין עשויה שנהב ממותה, יוכל למצוא בפייסבוק ובאינסטגרם בלוקים של שנהב במידות קבועות של 12 ס"מ על 4.5 ס"מ, תמורת 160 דולר. אלכסנדר בויצ'נקו, תושב לבוב שבאוקראינה, ישמח למכור לכם בלוק שכזה. בויצ'נקו מספר למוסף "כלכליסט" שאת חלקי הממותות הוא רוכש ברוסיה, במכירות פומביות ברשת. החטים עוברים חיתוך ועיבוד שכולל הזרקת חומר פולימרי שמייצב את החומר הטבעי ומקנה לו קשיחות ועמידות לאורך זמן.

ומה בארץ? לטענת רשות הטבע והגנים, האחראית על אכיפת החוק האוסר על סחר בחיות בר בישראל, עדיין לא נתפס בישראל שנהב ממותה — אבל גם אם הגיע חומר כזה, אין סיכוי להוכיח את מקורו. "הרבה פעמים סחר בשנהב ממותות הוא הלבנה של סחר בשנהב פילים", מסביר יתיר שמיר, מנהל האגף להגנה על החי והצומח ברשות. "כיוון שאנחנו לא רוצים לאפשר את המכבסה הזו, גזרנו גזרה שווה על כל סוגי השנהב, ואנחנו רואים בממותה חיית בר מוגנת. אנחנו לא במשחק של השנהב המעובד. כמעט כל השנהב שמגיע לארץ כבר מעובד, וכדי לדעת אם הוא של פיל או ממותה צריך לפגוע בו פיזית ולראות את מרקמו הפנימי. זו רגולציה שאי אפשר לקיים בפועל".

‍