‍

העניין הוא שהגשם מכתיב בידוד, ריחוק מהאנשים שבשבילם את מתאמצת עם עצמך, אלה שהפידבק מהם גורם לך לחשוב איך להצדיק את השכר שאת מקבלת או אלה שבמבט גורמים לך ללכת למראה ולראות אם נמרח לך שפתון על השיניים.

ולבידוד כמה שלבים.

השלב הראשון, כאמור, הוא חדווה וחופש. פשוט כי לא צריך להתלבש כמו בני אדם. אחרי מספר שעות את מגלה את עצמך חנוטה בקפוצ'ון מהמסע לפולין, גרבי סקי, קרוקס מזויף וטרנינג אקונומיקה. נדמה שמעולם לא טרחת להתאים בגדים, ואת כל המכופתרות והסריגים בארון אפשר לשים מתחת לחלון ההזזה של המרפסת כדי להגן על הבית מאיתני הטבע.

‍

השלב השני הוא משחקי הרעב. כשהמבול מתחיל כבר בחמישי בלילה ולא הספקת לעשות השלמות בסופר, התוצאה היא מלחמה. מספר האנשים בבית ידוע, והאוכל ששכב במקרר נאכל בשעתיים הראשונות. כעת נותרתם אתם, מחליפים מבטים מלאי משמעות עם תכולת המזווה — המזון שפוגשים רק במצב רעב קיצוני: אורז ממותג מסתורי, שימורים שכתוב עליהם בפולנית, חצי חבילת פסטה 8 עטופה בניילון נצמד שהצהיב, שלוש מנות חמות, קופסת טונה אחת גלמודה שעוד נאחזת בחירוף נפש במארז הקרטון לארבע. אם עד כה ידעת על עצמך בבטחה שכשאת מגישה לכולם אוכל, תמיד תיתני לאהובייך מעט יותר, כעת את משננת היטב: הערימה הגדולה יותר, שפיזרת על הצלחת כדי שתיראה קטנה יותר, היא ביד ימין. את מתפללת לא להיתפס.

‍

לאחר שצלם האנוש אבד, ‍את מניחה שהגעת לתחתית החבית. אבל אז יש הפסקת חשמל, ובתוך שנייה את חווה רגרסיה חריפה לילדות. השיעמום כל כך סמיך, עד שהוא נעשה דבר בפני עצמו. מה עושים? מה שילד שהתעורר לפני כולם בחמש בבוקר עושה. מעסיקה את עצמך בשקט. חושבת. חולמת. רוצה. לא רוצה. בוכה. צוחקת. זה רגע מדיטטיבי שאנשים משלמים הון תועפות במגוון סדנאות כדי להשיגו, טסים לשאמאנים בדרום אמריקה, מלקקים צפרדעים, פורשים לחיי לקטים ביערות עלומים. מי היה מאמין שאם בסך הכל מכבים את השאלטר של הבית, אנחנו מגלים שלא חשבנו שנים.

הכלא הביתי והכלום כופים עליך ימים שבהם אין לך מול מה לאשרר את עצמך. הרי היום־יום הוא מסע של ולידציה עצמית בלתי פוסקת. מה שיש לי, זה גרוע או מצוין? מה זה אומר שלהן יש שלוש פעמים בשבוע מאמן כושר אישי? האם השגתי כל מה שיש להוא ויותר?

כשאת תקועה בבית ואוכלת לחם־פריזר מופשר עם קטשופ, אף אחד בעבודה, במשפחה המורחבת או ברחוב לא יחשוב עלייך כך או אחרת, כי הם יצטרכו לבוא בגונדולה כדי להעביר עלייך ביקורת. זאת רק את. שלושה ימים של גשם מגלים לנו מי אנחנו באמת ומה אנחנו באמת רוצים.