הרבעת כלבים אינה עניין חדש. משחר ההיסטוריה האנושית העיסוק בה מספק צורך אנושי לרסן ולעצב מחדש את הטבע, ובמילים אחרות: להיות אל. אלא שלפני כמה שנים התחביב של אישי קיבל טוויסט, כשהוא נחשף לקריספר (CRISPR), טכנולוגיה מהפכנית לעריכה גנטית, זולה וזמינה מאי פעם. למעשה, קריספר היא כה זולה, עד שאנשים יכולים להתנסות בה אפילו בבקתת עץ בשומקום, מיסיסיפי. אישי ידע מיד מה הוא רוצה לעשות עם הטכנולוגיה הזו: לנקות את הגנום של כלבים גזעיים ממחלות תורשתיות. אבל עוד קודם הוא רצה להוכיח לעצמו, ולעולם, שהוא יודע מה הוא עושה. לכן בחר בפרויקט צנוע יותר — וגם מוזר יותר: הוא מנסה להשתיל בכלבים שלו גן שנלקח ממדוזה, שיגרום להם לזהור בחושך.

אישי, שמופיע כבר בסצנה הראשונה של Unnatural Selection, סדרת דוקו חדשה של נטפליקס, אולי נשמע מטורלל, ועדיין לא הצליח במאמציו — אבל הטכנולוגיה שבה הוא משתמש ישימה לחלוטין. מעבדות ממוסדות כבר יצרו חולדות שזוהרות בחושך, חתולים זוהרים שיכולים לצוד אותן, וגם קופים, כבשים וחזירים זוהרים. העניין הוא שעד לפיתוח קריספר הטכנולוגיה היתה יקרה מאוד ומורכבת, ורק בעלי אמצעים והכשרה יכלו לגשת אליה. את המהפכה שקריספר חוללה בתחום העריכה הגנטית אפשר להשוות, למשל, להמצאת המחשב האישי. היום שבו כלים לעריכה גנטית יימצאו בכל בית עוד רחוק, אבל את הראשונים שבהם תוכלו להזמין באינטרנט כבר היום. יש לכם כמה מאות דולרים וזמן ללמוד משהו חדש? מזל טוב, אתם יכולים לשנות את הגנום הכלבי, או החתולי, או כל דנ"א שתרצו, בעצם. כולל האנושי.

"הטלפון הראשון שהרמנו בעבודה על הסדרה היה לגנטיקאי ששמו פרסטון אסטפ", מספר ליאור קאופמן, אחד מצמד היוצרים של Unnatural Selection. "זה היה הראיון הראשון שלנו, עוד בשלב התחקיר. אסטפ אמר הרבה משפטים שפוצצו לי את המוח, אבל אחד מהם במיוחד: 'אנחנו כבר לא חייבים לקבל את חוקי הברירה הטבעית'. כשהוא אמר את זה, עצרתי וצללתי למחשבות. מה זה אומר בכלל, 'לא חייבים לקבל את החוקים'? זה יכול להישמע רע, אבל הברירה הטבעית היא דבר אכזרי. הרבה אנשים סובלים מהכוח שלה".

מצד שני, היא מהעקרונות המניעים של הטבע.

"יש בטבע הרבה דברים שאנחנו לא אוהבים. אנחנו טסים במטוסים כדי להתנגד לכוח הכבידה. ההתנגדות לחוקי הטבע היא חלק ממי שאנחנו. ועכשיו יש לנו יכולות חדשות לעשות את זה".

Unnatural Selection נולדה לפני שלוש שנים כשקאופמן, קולנוען ישראלי שמתגורר בלוס אנג'לס, ישב לסיעור מוחות עם שותפו ליצירה ג'ו איגנדר. "דיברנו על רעיון לפרויקט עלילתי לפי ספר מדע בדיוני, ואז הוא סיפר לי על טכנולוגיות לעריכה גנטית. בהתחלה חשבתי שעדיין מדובר במדע בדיוני. כשנפל לי האסימון, אמרתי, 'אתה רוצה לומר שיש אנשים שיכולים לחתוך את הגנום האנושי, ברגע זה ממש? אלה אנשים שחושבים על העולם של מחר, שמבינים את הדילמות האתיות והכלכליות של העתיד. עזוב מדע בדיוני, בוא נרים להם טלפון'". התוצאה היא מיני סדרה מאלפת עם ארבעה פרקים, שחוקרת את המורכבויות של התחום באמצעות שורה של  חוקרים ומעבדות אקדמיות — וגם לא מעט גראז'ים שבהם יושב גיק עם ערכת עריכה גנטית ומהנדס יצורים.

כך, למשל, מגיעים יוצרי הסדרה למעבדה בוואגאדוגו, בירת בורקינה־פאסו שבמערב אפריקה. במעבדה הזאת מנסה צוות מדענים להתמודד עם המלריה, אחת המחלות הקטלניות בעולם, המועברת באמצעות יתוש האנופלס. וכדי להילחם במחלה, המדענים בוואגאדוגו החליטו להנדס מין של יתושים עקרים, באופן שיחסל הן את המלריה והן את היתושים עצמם. אלא שהיוזמה הזו מעוררת גם התנגדויות קשות: מדובר בניסוי בסדר גודל עצום, כזה שיכול להשפיע על מערכות אקולוגיות באופנים בלתי צפויים. "השאלה העמוקה שעולה משם, שהיא השאלה הכי חשובה של הסדרה, היא שאלת ההנדסה הסביבתית", מסביר קאופמן. "היכולת שלנו לקבל החלטות בנושא הזה יכולה ליצור ניסים — לרפא את הסביבה, לחסל מחלות קשות, להציל מינים בסכנת הכחדה. אלה דברים ענקיים. מצד שני היא מעלה שאלות מפחידות מאוד — על התערבות בטבע, על הדמוקרטיזציה של העריכה הגנטית, על הפחד שמישהו יעשה איתה משהו רע ויגרום לאנשים לא לרצות להמשיך לפתח את הטכנולוגיה. ובשלב הזה עוד לא ידענו שהביו־האקרס קיימים".

הביו־האקרס הם אנשים פרטיים, כמו דיוויד אישי, שהחליטו להרים את הכפפה, תרתי משמע, ולהתנסות בעצמם בעריכה גנטית — לרוב ללא הכשרה פורמלית, ולעתים על גופם שלהם. אחד הבולטים שבהם, מעין מנהיג ודובר לא רשמי של התנועה המבוזרת הזאת, הוא ג'וזייה זיינר (Josiah Zayner), ד"ר לביופיזיקה ובעברו מדען בנאס"א. זיינר, טיפוס חדור מטרה, סבור שאסור שהמדע הזה יהיה נחלתם הבלעדית של מדענים, בייחוד כשהוא מסוגל לשנות את העולם בדרכים כל כך קיצוניות. וכדי לפתוח את הטכנולוגיה להמונים, זיינר נוקט אקטיביזם קיצוני על גבול ההטרלה, וממליץ לאנשים להתנסות בעריכה גנטית בעצמם.

הגישה שלו הגיעה לרמות קיצון בשתי חזיתות: ראשית, הוא החליט לשמש דוגמה. באוקטובר 2017, בהרצאה מול חדר מלא, זיינר הזריק לשריר הזרוע שלו דנ"א שמדכא את ייצור המיוסטטין, חלבון שמגביל את בניית השריר, בניסיון להמחיש מציאות שבה כל אחד יכול לשנות את המבנה המולקולרי של גופו בפחות מ־500 דולר. מניפולציות מדעיות על מיוסטטין קיימות כבר מ־1997, אז יוצרו "עכברי שוורצנגר" שריריים — אבל זיינר היה, כנראה, האדם הראשון שהזריק לעצמו דנ"א ערוך. אגב, הניסוי כשל; זיינר מעריך שנדרשו יותר הזרקות ובכל אחת יותר דנ"א ערוך.

החזית השנייה שבה זיינר הנגיש את הטכנולוגיה היא עסקית: הוא הקים את The ODIN, חברה שפועלת מהגראז' שבביתו ומציעה ערכות עריכה גנטית ביתיות. ב־30 דולר תוכלו לרכוש ערכה לבישול בירה זוהרת בחושך (שוב בעזרת גן של מדוזה, המושתל בשמרים). ערכה מתקדמת יותר, לעריכה גנטית של בקטריות, עולה 160 דולר; ואם תרצו מעבדה של ממש תתבקשו לשלם 1,850 דולר — לא כסף כיס, אבל סכום שאנשים רבים מוציאים בחפץ לב על אופניים או רחפן.

"אודין היא עסק מסחרי לגמרי וזיינר מוכר המון ערכות", מבהיר קאופמן. העסק הזה כבר הפך אלפי אנשים לאלוהים קטנים שמשחקים עם חוקי הבריאה. ככל שהעלויות יֵרדו והגישה לידע תגדל, מעגל הביו־האקרס יגדל גם הוא.

"כשמצאתי את זיינר הוא היה בתחילת הדרך", מספר קאופמן. "כשפגשתי אותו לראשונה היינו אני והוא לבד בגראז' שלו. במשך שבע שעות הוא הכין ערכות, ואני שאלתי שאלה אחרי שאלה אחרי שאלה. בהתחלה באתי בגישה של חשש מהאפשרויות שגלומות בטכנולוגיה הזו, ולבחור הזה היו תשובות מרתקות, הרבה מעבר ל'בא לי ואני יכול'. כשאתה שומע כמה הטכנולוגיות האלה רבות־עוצמה ואיך הן יכולות להשפיע על הגנטיקה של הדורות הבאים, מיד אתה חושב, 'בוא ניתן את זה רק למי שיודע מה הוא עושה', אבל זיינר מעלה שאלה חשובה: מה קורה כשהטכנולוגיה נמצאת רק בידי ממשלות, צבאות או תאגידי ענק? בעולם שבו הטכנולוגיה הזאת קיימת, האם אתה רוצה להיות נתון לחסדי האינטרסים של ממשלות או של תאגידי־על? האם לא כדאי שגם לאזרחים תהיה יכולת להשתתף?

"הרבה אנשים, ובהם מדענים רבים, לא אוהבים את זיינר — אבל אני חושב שחשוב מאוד שהוא שואל את השאלות האלה, ומעלה את הרעיון שיהיה כוח לאזרחים. הרבה פעמים טכנולוגיות כאלה מתפתחות באופן שלא תואם את הציפיות הראשוניות שלנו".

איך נראה עתיד שבו הטכנולוגיה הזאת הופכת לנגישה וקלה להפעלה כמו טלפון חכם?

"אין לזה תשובה חד־משמעית. אחרי הסדרה הזאת, אני הרבה יותר מלא תקווה ביחס לשימושים טובים בטכנולוגיה. התחלתי את המסע בחשש, אבל אני כבר לא מפחד ממנה: היא כלי, וככל שנוכל לעשות איתה יותר דברים כך ייטב לנו כבני אדם. אבל אני כן מפחד מאוד משימוש לרעה בטכנולוגיה בידי גורמי כוח. לכן קריטי שלאנשים יהיה את הידע. זה יוצר מעין פיקוח חברתי ויכולת לפחות להתריע".

זה מזכיר את הפרטיות ברשת, נושא שעד לא מזמן עניין בעיקר אנשים בתחום, ובעידן הרשתות החברתיות הפך לבעיה עבור כל אחד ואחת.

"נכון. מצד אחד אתה לא רוצה שמארק צוקרברג יקבע בעצמו מה מותר לאנשים להגיד ברשת ומה לא, ואתה גם לא רוצה שמיליוני אנשים יציפו את העולם במידע לא נכון. כחברה אנחנו עוד חווים את המסע אל התשובה, אנחנו עוד לא שם.

"אנחנו צריכים להיות מרוכזים בטכנולוגיות של העתיד, שישפיעו על החיים שלנו באופן מהותי — לשאול מה עושים כשיש טכנולוגיות כל כך חזקות, מצילות חיים, ממש תרופות פלא שפותרות בעיות במכה. במקרה כזה, לחברות יש תמריץ מאוד גדול לגבות מחירי עתק וזה מעלה שאלה אתית גדולה הרבה יותר: האם טכנולוגיה כזאת יכולה לייצר חברה יותר בריאה ושוויונית, או להגדיל את האי־שוויון? אם אתה גובה 850 אלף דולר לזריקה, מה הסיכוי שמישהו באפריקה יקבל אותה?".

כדי להתמודד עם האי־שוויון הזה, הביו־האקרס מציעים להוציא את הטיפולים הגנטיים מידי חברות התרופות. חלק מהם, כאמור, משתמשים בגופם כמעבדת מחקר. אחד מהם הוא טריסטן רוברטס, בחור צנום, מבויש ומחויך, שנדבק בנגיף ה־HIV (הגורם לאיידס) והחליט לנסות לרפא את עצמו באמצעות הזרקת דנ"א, שייצר במערכת החיסון נוגדן שיתקוף את הנגיף. כלומר, זו לפחות התיאוריה; הטיפול מעולם לא נבדק באופן מדעי מקיף.

היוזמה של רוברטס נשמעת מעוררת הערכה, גם אם חסרת אחריות — עד שפוגשים בסדרה את אהרון טרייוויק, האדם שמשך בחוטים של רוברטס. טרייוויק, טיפוס חלקלק שנראה כמו הכלאה בין סוחר מכוניות לעורך דין מפוקפק, זיהה את האידיאליזם של רוברטס כחולשה ומכר לו ערימה של שקרים כדי לשכנע אותו להשתתף בניסוי ולעשות כותרות.

הכותרות אכן הגיעו, ואחריהן הספקות, כשטרייוויק המשיך ללחוץ על רוברטס להזריק לגופו חומרים שתועלתם, שלא לדבר על בטיחותם, מוטלת בספק. בסוף נוצר פיצוץ בין השניים. רוברטס ממשיך לחקור את התחום, אם כי בזהירות רבה יותר. דווקא טרייוויק מת אשתקד (שום קשר לגנטיקה: הוא טבע במכל ציפה) — לא לפני שהספיק להפוך מוקצה בקהילת הביו־האקרס, אחרי שניסה לשווק "תרופות" שלא הוכחו כיעילות או בטוחות. פעם קראו לזה "שמן נחשים".

"במפגש עם טרייוויק ראיתי גם את הבעיה עם האידיאל של זיינר שכולם יתנסו בטכנולוגיה", אומר קאופמן. "אם יש הרגשה שכולם יכולים, זה פותח פתח לאנשים כמו טרייוויק, שחיפש לעשות רווח והבטיח הבטחות שאין להן כיסוי".

ועדיין, הקורבן העיקרי של רוברטס הוא רוברטס עצמו. הוא, כשאר הביו־האקרס, מתנסה בדברים תמימים יחסית. מה שמפחיד זה מה שקורה במקומות עם פיקוח רופף יותר כמו סין למשל.

"בסדרה רצינו להיות זהירים. קל להפחיד אנשים מסין, אלה מקומות שהמערב אוהב לפחד מהם, ולא רצינו לייצר פחד ממדינה מסוימת. אבל כן, זאת בהחלט שאלה מדאיגה, מה קורה בכל מיני מכוני מדע במקומות שהם פחות ברדאר שלנו.

"יש פער בין הרצון לעשות דברים באופן מפוקח וזהיר לבין הידיעה שאם תציב יותר מדי מחסומים, תבוא מדינה אחרת שתקדם את זה. אם תחנוק את הטכנולוגיה, מישהו כבר יעשה את זה במקום אחר. למשל במרפאה באוקראינה שבה צילמנו מייצרים עובר מדנ"א של שלושה אנשים (פרוצדורה שנועדה לטפל בבעיות פוריות אצל אמהות, ונאסרה בארצות הברית, ע"ר). זה הכי מפחיד, ולכן השאלה היא לא אם להשתמש בטכנולוגיה כדי למגר מחלה, אלא איך אנחנו, כחברה, פועלים יחד".

Unnatural Selection מציגה מבט מורכב על עריכה גנטית: היא נזהרת מלהשמיע אמירה חד־משמעית, גם במחיר של הותרת שאלות חשובות ללא תשובה חותכת. "הסיפור מסופר כך שאתה עובר שורה של נקודות מבט וכל פעם חוטף סטירה מכיוון אחר, בגלל שכך הרגשנו בעצמנו", מסביר קאופמן. "יש המון נקודות מבט שצריך לשקול בכובד ראש. אני רוצה שאנשים יסתכלו על הטכנולוגיה הזו בתקווה, אבל גם שיהיו ערים לדרכים שבהן אפשר לנצל אותה לרעה. טכנולוגיות הן לא רעות או טובות, הן טכנולוגיות, ויש להמשיך לפתח אותן. האנושות עברה הרבה רגעים שנראו כמו תחילת האבדון. אין לנו ברירה אלא למצוא תקווה בדברים, גם כשהם נראים נוראיים".

לכל יצור חי יש דנ"א, כך שבפני קריספר יש אינסוף אפשרויות. באילו עוד פרויקטים נתקלתם?

"פגשנו הרבה אנשים שעשו דברים מרתקים. למשל, עריכה גנטית של תפוחים להארכת חיי המדף שלהם. התחלנו ללוות מדענית שעושה דברים מעניינים עם פרות: הדבר הראשון שעשתה זה לייצר פרות שאין להן קרניים, כי תעשיית הבקר ממילא כורתת לפרות את הקרניים בהליך כואב. עכשיו עובדים על עריכת הגנום של הפרות באופן שיהפוך אותן לעמידות יותר לחום: כך יוכלו לייצר יותר בשר באזורים חמים, תוך שימוש בפחות משאבים.

"נושא חשוב שלא נכנסנו אליו בסדרה הוא האופן שבו חברות מסחריות רוכשות ידע גנטי. כשאתה שולח דוגמת דנ"א לחברות כמו 23andMe, שבודקות דנ"א ומייצרות מיפוי תורשתי, הן שומרות את הקוד הגנטי שלך לנצח. וככל שיש להן יותר אינפורמציה מיותר אנשים, הן יכולות להצליב בין דברים. מצד אחד זה מאפשר לגלות גורמים למחלות, ומצד שני אלה דברים בעלי ערך מסחרי. זה הופך את הדאטה האישי שגוגל ופייסבוק שומרות עלינו לבדיחה".

המדע כל הזמן משתנה. שלושה ימים אחרי שהסדרה עלתה לאוויר הוצגה Prime Editing, גרסה חדשה של קריספר שמזניקה עוד את התחום. איך בחרתם נקודת זמן לסיים את התיעוד?

"בסדרה אומרים הרבה 'קריספר', עכשיו יש 'פריים קריספר', ובעוד שנתיים ידברו על משהו חדש. אבל לאורך זמן אתה מבין שהכלי הוא רק כלי. מה שחשוב הוא היכולת שלנו כחברה לשנות ולערוך את הגנום מחדש. אלו שאלות אתיות, כלכליות וסביבתיות, שכולנו צריכים להמשיך לשאול".