למה מנהלים מודרניים פועלים כמו יורגן קלופ, ולא כמו מוריניו?

קלופ (מימין) מול מוריניו, אז עדיין מאמן מנצ'סטר יונייטד, ב־2017. אחד מסתמך על הגאונות שלו, האחר על המוחות שסביבו. צילום: אי.אף.פי
‍

ז'וזה מוריניו, מאמנה החדש של טוטנהאם הוטספר, נכנס לתפקיד ברגל ימין עם 2:3 על היריבה העירונית ווסטהאם, במשחק שבו טוטנהאם החלה למצוא מחדש את הביטחון שאבד לה. אבל פרשני כדורגל רבים נותרו ספקנים גם אחרי הניצחון הזה: איש אינו חולק על כך שהפורטוגלי הוא מגדולי המאמנים, אבל בשלושת הג'ובים האחרונים שלו (ריאל מדריד, צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד) המועדונים שלו רשמו הצלחה ראשונית כבירה, ובהמשך קרסו חברתית. מוריניו היה חלוץ בפיתוח שיטות הכנה כמו ניתוח וידיאו מתקדם, דוחות סקאוטינג עמוקים והכתבה ברורה של מה צריך לעשות בכל רגע במגרש. מצד שני, הוא מוכר כרודן. פראן סוריאנו, מנכ"ל מנצ'סטר סיטי, מכנה מאמנים כאלה "ד"ר האוס" — מומחה שיודע טוב יותר מכולם, ואומר לכולם איך לפעול לפי הדרך שלו.

את האנטיתזה למוריניו מגלם יורגן קלופ, מאמנה הגרמני של ליברפול. לקלופ יש תדמית של "מוטיבטור", שם קוד בכדורגל למי שהוא 'טוב במוטיבציה, לא בכדורגל" — אבל מדובר במאמן חדשני ובמנהל שתמיד הצליח מעבר ליכולות הכלכליות של קבוצותיו. קלופ מוכר כמי שמקיף את עצמו במומחים: במשך שנים עבד עם עוזר המאמן הדומיננטי זלייקו בובאץ', ולאחרונה הביא כעוזר את פפ ליינדרס, גם הוא דומיננטי. הוא הביא לליברפול תזונאית מצוינת מבאיירן מינכן, רופאים ופיזיותרפיסטים ומומחי דאטה ומאמנים מיוחדים לכישורים ספציפיים מאוד, כמו מאמן מיוחד להוצאות חוץ.

"אני רוצה סביבי את הטובים ביותר, משום שכדי להיות מנהיג ממש טוב, אתה זקוק לביטחון עצמי גבוה שיאפשר לאנשים סביבך להיות חזקים", הסביר קלופ למגזין "פור־פור־טו". "מנהיגים חלשים מתקשים לעבוד עם מי שטובים מהם בעניין ספציפי".

‍

קלופ הוסיף גם שהמפתח להטמעת החדשנות והטקטיקה טמון בהעצמת השחקנים ושבירת המחיצות ביניהם לבין כל העובדים במועדון. "יצרנו אווירה חיובית על ידי זימון כל הצוות למחנות אימונים עם השחקנים בטנריף. הם הביאו את הנשים שלהם, את המשפחה. עשינו את זה כבר שלוש פעמים; בפעם האחרונה היינו 90 מבוגרים ו־50 ילדים. זה יוצר אווירה שמקרבת בין כולנו. במועדוני כדורגל רבים מדברים על 'הקבוצה שמאחורי הקבוצה', ועבורנו אלו לא רק מילים. נכון, לא כולם יכולים לכבוש שער, אבל כולם מבינים שהם חשובים מאוד לניהול היומיומי של המועדון".

איזו שיטת אימון טובה יותר? תשובה לשאלה הזו אפשר למצוא במחקר שהוביל ג'וליאן לאמברטין, אנליסט ואסטרטג בחברת הייעוץ הגרמנית United Minds, יחד עם בית הספר לעסקים באוניברסיטת לונדון וחברת המחקר KRC Research. לאמברטין וצוותו ביקשו לגלות מה הופך מקום עבודה ל"חדשני", ולשם כך הם חקרו מאה מנהלים בחברות של יותר מ־200 עובדים, מ־15 מדינות. הם גילו שכמעט כל המנהלים הללו (92%) דיווחו שבחמש השנים האחרונות החברות שלהן התמודדו עם שינויים מרחיקי לכת, ובראשם שינויים תרבותיים. המנהלים סיפרו שהזמן שבו נדרש מהעובד שיתוף פעולה הוכפל ל־80% בתוך חמש שנים בלבד, וש־72% מהעובדים עובדים באופן קבוע או מזדמן מחוץ למשרדי החברה.

שינויים טכנולוגיים, אגב, הגיעו רק למקום השני בהשפעתם על החברות. "מה שמבדיל בין חברות חדשניות למיושנות זו תרבות ניהול", אמר לאמברטין. "חברות מיושנות מסתמכות על היררכיה ברורה ו'מנהלים של קו ייצור'. בחברות חדשניות, לעומת זאת, העובדים והמנהלים משתפים רעיונות; 60% מהמנהלים בחברות כאלה אומרים שזה קל להם, לעומת 29% בחברות מיושנות. בחברות חדשניות המנהלים מדווחים גם על שיתוף פעולה ועל גמישות בבקשת סיוע, פנימי או חיצוני. מנהלים בחברות מיושנות מתקשים בכל הפרמטרים האלה".

מה שעולה בבירור מהמחקר הוא שהמנהל המודרני עושה שלושה דברים טוב בהרבה מהמנהל המיושן: מעצים את עובדיו, בונה גשרים חיצוניים, ומסיר מחיצות בין עמיתיו לקבוצה, וכך מקדם זרימה של רעיונות.

המחקר של לאמברטין שימש בין היתר גם את מיקרוסופט, כשעיצבה מחדש את התרבות התאגידית שלה. חלק מהשינוי התבטא בכך שהגיוס של פרילאנסרים או מומחים חיצוניים הפך קל יותר. "אי אפשר לקדם גמישות אם צריך מכרז ותהליך ארוך בשביל להביא מומחה פרילאנס", אומר אלכס ברדלי, בכיר במיקרוסופט. "לכן כיום יש לנו מאגר של אנשים שאנחנו יכולים לפנות אליהם בשביל עבודה. וזה אומר שהמנהל צריך לחשוב באותו אופן: לא של מנהל קו ייצור רודני, אלא של מאמן שיודע לגרום לאנשים לעבוד יחד". במילים אחרות, המנהל המודרני צריך להיות פחות מוריניו ויותר קלופ.
‍
‍

מה מונרכיה מלמדת שלטונות דמוקרטיים?

"הכתר". תחושת החובה לשרת את העם נעלמה בעידן הברקזיט. צילום: נטפליקס

בעונה השלישית של "הכתר" בני המלוכה הבריטים — המלכה אליזבת, בעלה פיליפ, אחותה מרגרט — מבוגרים יותר, מיושבים בדעתם יותר, מבינים טוב יותר את חובתם למדינה ולתפקיד. ליליבת (אוליביה קולמן) של סוף הסיקסטיז היא לא המלכה הצעירה וחסרת הניסיון של העונות הראשונות, אלא דווקא זו שמלמדת את ראש הממשלה החדש איך מנהלים מדינה. אפילו אן וצ'ארלס מתחילים ללמוד את תפקידם. זה משהו שנכח בשתי העונות הקודמות, אבל מודגש ביתר שאת בעונה החדשה: תחושת החובה הקיימת אצל כל המעורבים.

בניגוד למחשבה הפופולרית, תפקיד בית המלוכה הבריטי לא מסתכם באכילת כריכי מלפפונים ושתיית תה. והסדרה מראה שוב ושוב עד כמה אנשיה לוקחים ברצינות את חובתם לשרת את המדינה. באחד הפרקים המלכה עוצרת בגופה ניסיון הפיכה מצד אחד ממקורביה, באחר היא מסכימה להמשיך להעסיק סוכן קג"ב בארמון כדי לא לפגוע במדינה. ואפילו מרגרט (הלנה בונהם קרטר), האחות הפוחזת, משתמשת בקסמיה האישיים כדי להביא סיוע אמריקאי לכלכלה הבריטית המידרדרת.

הבחירה לשים דגש על תחושת החובה לשרת היא תוצר ברור של הכאוס שבו שרויה הממלכה בשנים האחרונות. ההליכה למשאל עם על הברקזיט, חוסר היכולת להוציאו לפועל ולהתמודד עם השלכותיו והקרקס המטורלל שהוא בוריס ג'ונסון הם בדיוק ההפך מהחובה הזאת. יש נטייה להסתכל על משאל עם כעל אירוע דמוקרטי אבל למעשה, בטח במקרה של הברקזיט, מדובר בבריחה של פוליטיקאים מקבלת החלטות קשות ולא פופולריות. הסיבה שהמונרכיה הפרלמנטרית הבריטית עבדה במשך כל כך הרבה זמן היא בדיוק תחושת החובה לעם של כל מי שכיהן בתפקיד. ברגע שזו נזנחה, השיטה הפסיקה לעבוד.

תופעה דומה ניתן לראות גם כשבוחנים את הבלגן הפוליטי בישראל. אם בעבר תחושת החובה הנחתה לפחות חלק מהפוליטיקאים חלק מהזמן, כיום נדמה שלא נותר ממנה זכר. לאף פוליטיקאי — לא רק בנימין נתניהו הנלחם על הישרדותו האישית, אלא גם כל התומכים בו ולא מעט מהמתנגדים לו — אין היכולת להעדיף את טובת המדינה על טובתם האישית או טובת הסקטור הצר שבחר בהם. במובן הזה אולי באמת כבר עדיף להחזיר את המנדט הבריטי.

‍

למה גברים מתעקשים שנשים יפסיקו לבכות?

הורים לזאטוטים, חובבי דיסני ומיוזיקלס וסתם אנשים עם לב רגיש רצו אל בתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון כדי לראות את ההמשכון ל"לשבור את הקרח". הסרט ההוא, שיצא כמה שנים טובות לפני מחאת #MeToo, השכיל לתפוס את רוח התקופה ולווה בהמנון ההעצמה האיקוני "Let it Go", שקרא לבנות בכל הגילים להשתחרר מעכבות. גם הסרט החדש מלווה בפסקול עוצמתי, שמתוכו מתבלט "The Next Right Thing", בזכות קריאת תיגר על אחת הקלישאות השחוקות ביותר בעולם המוזיקה: הקריאה הגברית לאשה שתפסיק לבכות.

השיר מתחיל בבכי של ממש, והוא לא נפסק בהמשכו. כשאנה (קריסטן בל) שרה: "את אבודה, התקווה נעלמה, אבל את חייבת להמשיך, ולעשות את הדבר הכי טוב הבא", היא מתייפחת בין השורות. וזה בסדר. יותר מבסדר — זה נחוץ וחשוב. אינספור מחקרים מוכיחים את מה שרוב הנשים יודעות באינטואיציה: הבכי מרגיע, בין השאר משום שהוא עוזר להפרשת הורמונים שגורמים לנו להרגיש טוב יותר, כמו אוקסיטוצין, וכי הוא מעודד את הסובבים להציע לנו עזרה.

אבל אנחנו לא רגילים לשמוע נשים בוכות במוזיקה. להפך. המוזיקה הפופולרית מכילה קורפוס עבה וחוצה ז'אנרים של להיטי ענק הקוראים לנשים לא לבכות, לא משנה מה. מבוב מארלי ("No Woman No Cry"), דרך גאנז אנד רוזס ("Don't Cry"), אינקסס ("Baby Don't Cry") וסיל ("Don't Cry") ועד אואזיס ("Stop Crying Your Heart Out"). חלק מהם מנדבים עצות שטחיות ("לפעמים את הולכת ליפול, מה אפשר לעשות?", שר מייקל האצ'נס), רובם פשוט אומרים "יהיה בסדר" בווריאציות שונות. העיקר שאצל כולם שואגים בפזמון — "תפסיקי לבכות!".
‍

"לשבור את הקרח". הפסקול החדש מכיר בחשיבות הבכי ומעודד אותו

והגדילו לעשות כמובן הישראלים. "כשאת בוכה את לא יפה", כתב שלום חנוך ושר אריק איינשטיין, בשיר שמצלק ילדות מאז 1969. "די לך ילדה", הוא מצווה בכאילו־רגישות ארצישראלית, שבעצם מזכירה לבחורה, שגם כשהיא בוכה היא עדיין אובייקט להתבונן בו, וזה לא נעים כשהיא נוזלת. בחברה שבה מעמדן החברתי והכלכלי של נשים מוגדר על ידי החיצוניות שלהן, זה אפילו מסוכן.

כששומעים ברצף את כל השירים האלה, ששווקו לנו כל השנים בתור "רגישות גברית", בעיקר עולה הצורך לשאול את הגברים האלה — מה כואב לכם? למה הדבר הכי דחוף לכם הוא לגרום לבכי להפסיק? למה במקום להציע עזרה אמיתית למקור הכאב אתם מתמקדים בסימפטום הקולני שלו? שהרי את הבכי שלכם אתם יודעים להכיל (וגם כאן לא חסרות דוגמאות: מ־"Crying" של רוי אורביסון, דרך "Crying in the Rain" של א־הא, ועד "Dancing with Tears in My Eyes" של אולטרווקס).

וזו גדולתו של "The Next Right Thing". הוא מתעלם מחוסר הנחת הגברי ותובע את זכותן של נשים לדמעותיהן. בכך הוא ממשיך את דרכה של לזלי גור, שכבר בשנת 1963, בעודה בת 17, ידעה להתעקש כי "זו המסיבה שלי ואבכה אם אני רוצה", ולהסביר למשתיק התורן כי "גם אתה היית בוכה, אם זה היה קורה לך".

בתחילת העשור ביונסה לימדה אותנו להיות קשוחות ("Slay All Day"), לא להרפות מהשריון החיצוני שלנו שיגן עלינו מהעולם ולתבוע את הכבוד שמגיע לנו כי אנחנו מלכות. אבל בל מזכירה לנו, דווקא כדמות מצוירת, שגם לבכות זה בסדר. שלהראות חולשה זה אפילו אמצעי להבטיח חוסן. העולם האמיתי הוא לא הפיד שלנו באינסטגרם. אי אפשר, ולא צריך, להיות מאושרים כל הזמן. עדיף פשוט טו לט איט גו.

‍