שובו של גדעון סער למרכז הבמה הפוליטית והעובדה שקרא תיגר על בנימין נתניהו מעוררים תחושה שאולי משהו מעניין מתחיל סוף־סוף לקרות בתנועה ששמה הליכוד. ואמנם, "סער" תמיד מעורר ריגוש. לא רק שממנו נגזרים הסערה, המסעיר, המסתער והסוער, אלא שסער עצמה היא מילה קשוחה.

הסער הוא זה שטלטל את יונה הנביא בלב ים, כשניסה להתחמק מהשליחות שהוטלה עליו, וגילה שמה לו לאדם אחד מול התוכנית האלוהית. הסער הוא שליכד שורות והביא להולדת הפלמ"ח, זה של "מסביב יהום הסער" — שורה שנולדה ב־1942, כשהנאצים עמדו לפלוש לארץ ישראל. שינוי רדיקלי באיתני הטבע, יד אלוהים, וגם איום קיומי, ובכל זאת סער הצליחה לחמוק מלהיות מילה עם קונוטציות של אסון, ולהיהפך לשם פרטי נפוץ, וגם שם שגרתי ליחידות ביטחוניות. קודם כל, מעל הכל, יש בה איזה אקשן מלא חיים, וסקס אפיל.

בין הסער שהוא אסון לסער שמספק ריגוש מתחלקות כעת הדעות על סער המוחשי. אפשר לאהוד את מהלכיו, או לתעב אותם. אבל נדמה שרבים מרגישים עכשיו קצת כמו על הספינה של יונה המיטלטלת על המים. אולי הסער יצליח לשבור אותה, ואולי שוב יתברר שאדם אחד לבד אינו יכול מול כוחות גדולים ממנו.

‍