הברני ברוז מלווים את סנדרס, מתחרה מוביל במירוץ הנוכחי, עוד מפריימריז 2016, אז הפסיד להילארי קלינטון. הם גלגולה השמאלני של אותה תופעה שמגלמים גם הקיצוניים שבתומכיו של טראמפ: אספסוף שפועל, לכאורה, רק כדי לסייע לסנדרס לזכות במועמדות הדמוקרטית, אבל הרכבו (בעיקר גברים לבנים סטרייטים) והרטוריקה שלו (סקסיסטית, מתנשאת ותוקפנית) מעידים על זרם מעמקים שמחבר בין גבריות רעילה לגזענות סמויה. הקומץ הזה מנצל את כוחו של האינטרנט כדי לשלהב את עצמו, לארגן את עצמו, ובעיקר לתקוף באלימות — בייחוד באינטרנט, אבל גם במרחב הפיזי — את כל מי שמעז לחלוק עליו. הקווים האדומים שלו מטושטשים, במקרה הטוב, ועל נכונות להתנצל אין בכלל מה לדבר, כי “רדיקלים לא יכולים להרשות לעצמם להתנהג יפה”, כפי שהתבטא אחד מהם בטוויטר.

הנה, למשל, חופן ציטוטים עדכניים על יריביו של סנדרס במירוץ. כשאליזבת וורן טענה כי סנדרס אמר לה בשיחה פרטית שאשה לא תוכל לנצח במירוץ לבית הלבן, חשבון הטוויטר שלה הוצף בהאשטג WarrenIsASanke# (“וורן היא נחש”), באימוג’י בצורת נחש ובציוצים שכינו אותה “זונה מזויפת” וטענו ש”יש לה פטיש לחיתולים למבוגרים”. פיט בוטג’ג’ (שפרש השבוע מהמירוץ) כונה “עכברוש שטני”. מייקל בלומברג הוצף בתגובות מאיימות במיוחד: “אנחנו יודעים איפה אתה עובד, איפה אתה גר, מה אתה אוכל, איפה הילדים שלך לומדים. יש לנו הכל עליך. אנחנו השכנים שלך, החברים, המשפחה. עשית בחירה לא נכונה, תתכונן לגיהינום”. ג’ו ביידן, שהברוז כינו “חרא שגורם לשני הצדדים אי־נוחות”, זכה לאירוע סמלי שיישמע מוכר לקורא הישראלי: “הגענו לאירוע התרמה שלו בוול סטריט עם ארון קבורה, כי הקמפיין שלו מת”, דיווחו הפעילים בטוויטר. “לא נתנו לנו להיכנס, אבל ערכנו טקס אשכבה בלובי”.

בשלהי 2016 עוד היה אפשר לבטל את הברני ברוז כעוד תופעת רשת סהרורית, אבל ארבע השנים האחרונות הבהירו את כוחו העצום של האינטרנט ככלי לשינוע חברתי, בעיקר כשפוליטיקאי פופוליסטי מגייס אותו. כעת, כשסנדרס מוביל בסקרים ומתחיל לנצח בפריימריז הארציים, נראה כי הטקטיקה שלו לגייס המונים ולא מיליארדרים, וליצור מומנטום אינטרנטי משולהב, השתלמה.

הברני ברוז (שמכונים גם Dirtbag Left, “חלאות השמאל”) מזהים את עצמם באינטרנט באמצעות אימוג’י של ורד אדום ליד שמם, סימנה של התנועה הסוציאליסטית. את זעמם הם מאווררים בפעילות ברשתות חברתיות, שם נוכחותם עצומה. לשם המחשה, לסנדרס יש 10.8 מיליון עוקבים בטוויטר (הגם שהחשבון אינו שלו אלא של הקמפיין), לביידן 4.2 מיליון ולוורן 3.8 מיליון. ביוטיוב, לערוץ החדשות הפרוגרסיבי TheYoungTurks יש 4.6 מיליון מנויים, יותר מאלה של ערוצים מבוססים כמו פוקס ניוז, NBC, MSNBC או CBS. שני פודקאסטים המזוהים עם סנדרס, Chapo Trap House ו־Red Scare, נהנים מעשרות אלפי תומכים משלמים, ומגייסים, בהתאמה, 170 אלף דולר ו־21 אלף דולר בחודש. סנדרס אפילו נהנה מתמיכתו הבלתי מתפשרת של כתב העת הסוציאל־דמוקרטי Jacobin.

מעל כל הפלטפורמות האלה, הברני ברוז תוקפים באלימות את הממסד הדמוקרטי, שלטענתם מכר את ערכיו בשם הרצון לפנות למרכז, בטקטיקה שהם תופסים כְּזו הנובעת מרפיון ידיים, רפיסות ואפולוגטיקה. לא במקרה סנדרס אמר לאחרונה: “יש לי חדשות בשביל הממסד הרפובליקני, יש לי חדשות בשביל הממסד הדמוקרטי: הם לא יכולים לעצור אותנו”.

אופן הפעולה של הברני ברוז נדמה כגזור מחוברת ההפעלה של תנועות ימין פופוליסטי, כמו גם מזו של טרולי אינטרנט. הם נוקטים ארבע אסטרטגיות עיקריות: Sea-lioning, שמשמעה הצגת כמות עצומה של תגובות כאילו־ענייניות שתובעות נימוקים והסברים; Dogpiling, הצפה אלימה של שיח אינטרנטי באינספור תגובות אלימות, תכופות באופן מאורגן; הסגברה — הסבר שגבר מציג בפני אשה, באופן מתנשא ומתוך הנחה שדעתה בנושא אינה מבוססת על ידע; ואיומים ממשיים על שלמות הגוף והנפש. ביטויים כמו “תמותי, כלבה”, “תחזרי למאיפה שבאת” או “תסתכלי לאן שאת הולכת, שלא יקרה לך משהו” הם דבר שבשגרה בשיח של הברוז.

ה”ברני ברוז” הם חלק מתופעה רחבה יותר, שזכתה לכינוי “פוליטיקת הדומיננטיות” ומזוהה בעיקר עם הפלג האגרסיבי של תומכי טראמפ, אנשי ה־MAGA

(Make America Great Again). התופעה הזו מקדשת הפגנת דומיננטיות אגרסיבית במרחב הציבורי. לא שליטה במדיניות, בנתונים, בסקרים או במסרים, אלא פשוט שליטה שאיתה מושלים — הפגנת בעלות קשוחה, ותכופות גברית, שמשפילה, מעליבה ובזה לכל מי שעומד בדרכה.

כשהאסטרטגיה הזו מגיעה לשמאל הליברלי, היא משתנה מעט. חלאות השמאל מקדישות לא מעט זמן כדי להעליב ולבוז לימין — אבל לא פחות זמן (אם לא יותר) כדי לעלוב בדמוקרטים בניסיון לדחוף אותם לעבר מדיניות פרוגרסיבית. עם הדמויות הנרדפות ביותר בהקשר הזה נמנים בני הזוג קלינטון וג’ו ביידן, המייצגים את האליטה במפלגה, ומעט מאחוריהם ניצבת שורת עיתונאים ליברלים כמו מייסד “Vox” עזרא קליין וכתב ה”דיילי ביסט” סקוט ביקסבי. “סקוט, אני הולך לשדך דגל לתחת שלך ולשלוח אותך בדואר לאיראן”, היה רק אחד מתוך 4,891 המסרים שהעיתונאי קיבל ביום אחד מתומכי סנדרס. לינדי לי, תומכת ביידן המתמודדת על מקום בוועידת הצירים הדמוקרטיים, נאלצה להתפטר ממשרתה בתנועת “הדמוקרטים הצעירים” לאחר שספגה איומים אישיים מפורשים. וכמובן, אלה לא רק פוליטיקאים ועיתונאים שזוכים להשתלחות, אלא כל מי שמעז להחזיק בדעה שונה. כך, כשהקולנוענית אווה דוברני ביקרה את סנדרס בטוויטר, היא זכתה לתגובות כמו “את תמצאי את עצמך על הגיליוטינה”.

הנכונות של הברני ברוז לתקוף את שאר הממסד הדמוקרטי היא קיצונית. כשטראמפ הפך למועמד הרפובליקני, הימין האמריקאי התלכד סביבו. הברני ברוז, לעומת זאת, מוכנים לשרוף את המועדון. סקר של אוניברסיטת אמרסון העלה כי רק 53% מתומכי סנדרס יצביעו למועמד דמוקרטי אחר, אם ייבחר (לעומת 87% מתומכי ביידן ו־90% מתומכי וורן). עבורם, אם זה לא ברני זה לא משנה — ולעזאזל עם בניית קואליציה.

הטון הפרוע והאלימות הכבושה־רק־בקושי משחקים, כמובן, לידי יריביו של סנדרס במירוץ הדמוקרטי. אלו אינם מהססים להשתמש בברני ברוז כדי לנגח את המועמד המוביל. בשבוע שעבר התלונן ביידן כי תומכיו של סנדרס מתנהגים בבריונות כלפי ראשי איגודים ומאיימים עליהם באמצעות רטוריקה “מרושעת, זדונית ומיזוגינית”. וורן אמרה שהדמוקרטים “לא יכולים לבנות מפלגה פתוחה על בסיס שנאה”. בוטיג’ג’ אמר כי “מנהיגות נבנית ממה שאתה מוציא מאנשים, מההשראה שאתה נוסך בהם. סנדרס צריך לשאול את עצמו מה יש בו ובקמפיין שמעודד סביבה פוליטית כה רעילה”.

ההתקפות האלה הציבו את סנדרס בעמדה מתגוננת, ואילצו אותו לחזור להתנצל על התנהגותם הפרועה של חלק מתומכיו. “אני מגנה, חד־משמעית, את הבריונות וההטרדות, מכל סוג ובכל מרחב”, הוא כתב בפברואר האחרון, רגע אחרי שהכריז על מועמדותו. בדיבייט האחרון הוא חזר והדגיש את המחויבות שלו להגינות, אבל הוסיף: “יש לנו 10.6 מיליון איש בטוויטר, 99.9% מהם אוהבי אדם... אנשים שכותבים דברים כאלו לא יכולים להיות אנשים שלנו”. בשבוע שעבר, אחרי שקהילת המודיעין האמריקאית דיווחה שהקרמלין מקדם את מועמדותו של סנדרס, הוא כבר היה מפורש יותר: “ייתכן שחלק מהדברים המכוערים שמייחסים באינטרנט לקמפיין שלנו מגיע לא מתומכים אמיתיים”. טוויטר ורדיט, אגב, הבהירו שאינם מזהים פעילות כזו ממקורות רוסיים.

הפעילות האלימה של ה”קומץ” לא רק משחירה את שמו של סנדרס, אלא גם את התנועה הרחבה שהוא חולל. הרוב המוחץ של תומכי סנדרס והאג’נדה הסוציאליסטית שלו פועלים במסירות עצומה, מתוך רצון טוב וקבלה מלאה של כללי המשחק. בעיני רבים מהם, ההתמקדות בברני ברוז היא קמפיין דה־לגיטימציה נגד סנדרס, שמנוהל בידי ממסד דמוקרטי מסואב שחושש כי תנועת ההמונים הזו תסחוף את המפלגה. לטענתם, ההתמקדות בפעילים אנונימיים, ארסיים ומבודדים מסיטה את הדיון העקרוני מהמצע הפוליטי, הכלכלי והחברתי שמציע סנדרס.

לצדקת הטיעון הזה יש לא מעט הוכחות משכנעות. למשל, הטון הקיצוני שמופנה נגד תומכי סנדרס. הפרשן צ’אק טוד מ־NBC כינה את הברני ברוז “החולצות החומות” (כינוי של האס.אה, הבריונים הנאצים), והפרשן כריס מתיוס מ־MSNBC השווה את הצלחותיו של סנדרס לאלו של המפלגה הנאצית, כשתפסה את השלטון בגרמניה ב־1933.

הוכחה משכנעת עוד יותר אפשר למצוא בפילוח תומכיו של סנדרס: הוא נהנה מתמיכה עצומה בקרב נשים מתחת לגיל 45, שחורים ולטינים — קבוצות אוכלוסייה שבלעדיהן הדמוקרטים לא יוכלו לנצח בבחירות. למעשה, נשים תורמות לקמפיין של סנדרס יותר מלכל מועמד אחר.

אבל אחרי כל ההוכחות לקמפיין מאורגן נגד סנדרס, ואף שברור שהוא עצמו מסויג מהקבוצה הזו ומנסה להתרחק ממנה — ברור גם לסנדרס עצמו שהוא מהלך על חבל דק. פעילותם של הברני ברוז חיונית כדי שהוא ינצח, גם במירוץ הדמוקרטי, ובעיקר אם יתמודד על הנשיאות מול טראמפ. טראמפ עצמו, הרי, גייס בדיוק באותו אופן את נאמנות הבייס שלו, שאפשרה לו להשתלט על המפלגה הרפובליקנית ולמשול בה, נגד כל הסיכויים.