ההחלטה החדשה מתבססת על מחקר ארוך טווח של אוניברסיטת גלזגו, שגילה שכדורגלנים מקצוענים מצויים בסיכון גדול פי חמישה לחלות באלצהיימר, פי ארבעה ללקות בניוון מוטורי, ופי שניים לפתח פרקינסון, לעומת שאר האוכלוסייה. אם זה לא מספיק, החוקרים הסקוטים מצאו בכ־75% מהמוחות של כדורגלני עבר גם אנצפלופתיה כרונית טראומטית (CTE) — אותה תסמונת שהתגלתה ב־99% ממוחות שחקני הפוטבול שנבדקו, ושאחראית לנזקים החמורים שהם סובלים מהם, ושהתפרסמו בשנים האחרונות.

זה, למשל, גורלו של גֶּרְד מילר, החלוץ האגדי של ביירן מינכן ונבחרת גרמניה, בן 74, שסובל כבר שנים מדמנציה. זה מה שקרה לרבים משחקני הנבחרת האנגלית שזכתה במונדיאל 1966: רבים מהם סובלים מאלצהיימר ודמנציה, ורבים אחרים מתו בגיל צעיר יחסית — למשל ג'ק צ'רלטון, נובי סטיילס, מרטין פיטרס וריי ווילסון. כמוהם גם רבים משחקני גלזגו סלטיק, שזכו בגביע אירופה הראשון של בריטניה, ב־1967.

הפגיעות שמוחותיהם של השחקנים הללו ספגו יכולות להיות תוצאה של חבלה פשוטה יחסית. בכלל, "טראומות למוח שכיחות הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב", מסביר ד"ר גרג אקל, מומחה לכאבים ולפגיעות ראש מפורטלנד. "הסימפטומים שלהן נעים מראייה מטושטשת וכאבי ראש, דרך חוסר יכולת להתרכז ועייפות כרונית, ועד שינויי אישיות של ממש". אקל הוא מכותביו של מחקר שפורסם בשבוע שעבר בקנדה, ושמצא ש־53% מדרי הרחוב הם אנשים שספגו פגיעת ראש טראומטית — שכיחות גבוהה פי עשרה מזו שבקרב האוכלוסייה הממוצעת. אצל 25% מהם הפגיעה מוגדרת קשה או קשה מאוד. ואכן, בין רבע לשליש מהם סובלים ממחלת נפש מאובחנת.

בדרך כלל, אנחנו שופטים את האנשים האלה לחומרה: לא כמי שפגיעה ב"לוח הבקרה" שלהם הפכה אותם לחולים ולדרי רחוב, אלא כנרקומנים או סתם עצלנים. פרופ' רוברט ספולסקי, חוקר בתחומי הביולוגיה, מדעי המוח והנוירוכירורגיה באוניברסיטת סטנפורד, טוען שהשיפוט הזה אינו הוגן. הממצאים של ספולסקי, שמתמקד בחקר פעילויות מוחיות וקבלת החלטות, מזימים חלק גדול מאשליית הרצון החופשי שלנו. לדבריו, הכל ביולוגי: ההחלטות היומיומיות "שלנו" כמעט לעולם אינן שלנו, אלא תוצאה של אינטראקציה מורכבת בין גוף למוח. למשל, אנשים שהתעוררו עם כאב בטן יהיו אנוכיים ואימפולסיביים יותר במהלך היום — כי כשהבטן כואבת, החלק האנוכי והאימפולסיבי במוח פעיל יותר. ולחלופין: מי שמוגדר היום סכיזופרן ומטופל רפואית היה מוגדר לפני 200 שנה אחוז דיבוק ומטופל במי קודש. "אנחנו נחפזים לשפוט מוסרית את זולתנו", מסביר ספולסקי בספרו Behave, "אבל ככל שאנחנו יודעים יותר על הביולוגיה שלנו אנחנו מבינים יותר מה גורם לאנשים לעשות דברים".

התובנות החדשות הללו הן שעמדו מאחורי החלטותיהן של ההתאחדות הסקוטית והאנגלית — אבל כצפוי, המהלך לא עבר ללא ביקורת. מומחי כדורגל מטעם עצמם הסבירו ברשתות ובטוקבקים שמגדלים כאן דור של נמושות, ושמנסים להרוס את הכדורגל עם חוקים ש"נוגדים את רוח המשחק". זו כמובן שטות, כיוון שלפי החוקים המקוריים של המשחק היה אסור לנגוח או לבעוט מהאוויר.

אבל עזבו את החוקים המקוריים: אין שום סיבה לאמן ילדים לנגוח. בטח כשהסיכוי שהם יצטרכו לעשות את זה למחייתם, על מגרש הכדורגל, הוא פחות מ־3%, גם אם הם כבר במחלקת נוער של קבוצה מקצוענית. למה? כי הנגיחה היום יכולה להיות הסיבה שבשלה הילד הנוגח ינשור בהמשך מהלימודים או מהעבודה, בגלל פגיעה מוחית שהוא אפילו לא מודע לה. זה מה שקרה לשחקני פוטבול־תיכונים רבים בארצות הברית, שמעולם לא הבשילו לקריירה מקצועית ולא הרוויחו סנט מהמשחק, אבל סובלים מ־CTE ושאר פגיעות במוח שנים אחרי שהפסיקו לשחק. ד"ר טי.ג'יי אייברהם, למשל, הוא גינקולוג שיילד כ־3,000 תינוקות, אבל בשבע השנים האחרונות הוא סובל מדמנציה — והוא רק בן 42. כיום הוא פועל כדי למנוע מילדים לשחק פוטבול.

הכדורגל, גם העולמי וגם המקומי, יעשה לעצמו טובה גדולה אם יאסור נגיחות — בטח במשחקי ילדים, אבל גם בגיל בוגרים. הגולגולת האנושית לא התפתחה ככלי חבטה, כפי שקרה אצל בעלי חיים כמו ביזונים ועזים. לכן נגיחות — חבטות חוזרות ונשנות בראש — גורמות למחלות. ומה הגיוני יותר לחברה מאשר לצמצם את הסיכון של פגיעות ראש חוזרות בקרב ילדים? מה הגיוני יותר מלאסור נגיחות בספורט שנקרא כדור־רגל?