כולם משתתפים בקמפיין שהשיק השבוע הנשיא ומעודד ילדים לספר למורה אם בכיתה עושים חרם. עוד לפניו הקימו ב"צנרת" של גיא לרר את "סיירת החרם", שבה מעלים לשידור ילדים מוחרמים, מעצימים אותם ואז מצלמים אותם חוזרים לבית הספר כמנצחים. ויש אפילו האשטאג: #לא_עומדים_מהצד.

חרמות הם זהב תקשורתי, ולא בכדי. זה נושא שמדבר לכל אחד. זו סחיטת דמעות מהמעלה הראשונה, טובה יותר מכל ריאליטי. הרי כל אחד מאיתנו הוחרם או החרים פעם. חושבים שלא? תחשבו שוב. כי עמידה מהצד היא נקיטת עמדה, ולכן אין הבדל בינה לבין שיתוף פעולה עם החרם. אפילו רובי אומר את זה. אבל איזו ברירה יש לילדים בבית הספר היסודי? דינמיקה קבוצתית חזקה מכל אינדיבידואל. תמיד יהיה מלך, תמיד יהיה שעיר לעזאזל. זה נכון בעולם המבוגרים, ובעולם הילדים האכזרי והבעל־זבובי — פי כמה וכמה.

ילדים לא יכולים באמת לעצור חרם בעצמם. אם רק יאמרו מילה לילד מוחרם, הם יוחרמו בעצמם. ואם ידווחו למורה, הם שטינקרים. כל הונם החברתי יאבד בבת אחת. כל ניסיון למתג מחדש פעולה נפוצה הוא בסך הכל כיסוי על אמת פשוטה ומכוערת. מורים יכולים להגיד עד מחרתיים: "זה לא נקרא להלשין, אלא לדווח". אז מה? חז"ל קראו לזה "למסור", ועל מסירה היה דין של מיתה.
וזה בדיוק העניין. איך אומה שמסיתה כבר 3,000 שנה נגד מלשנים, יכולה לצפות מהילדים שלה להתנהג אחרת? כשהיינו בגלות, היה מותר לכרות את לשונו של "מוסר" או להמיתו, תלוי בגיאוגרפיה ובהיסטוריה; בברכת המינים מברכים "למינים ולמלשינים לא תהי תקווה"; וכשניצולי שואה היו נתקלים ברחוב בקאפו שלהם, הם היו מפליאים בו מכות. זה היה כל כך נפוץ ומסוכן שעשו מאילת מושבת עונשין למלשנים.
וזה ככה עד היום. עדי מדינה? מלשנים. שוברים שתיקה? מלשנים. קחו חבורת גברים יוצאי קרבי, תנו להם בקבוק וודקה, ובתוך שעה בערך מתחיל סשן שוברים שתיקה רווי דמעות. כל עוד זה קורה בסתר, זה בסדר. אבל ברגע שהולכים לספר את זה בחוץ, זו הלשנה מהמעלה הראשונה. יורים לעצמנו ברגל. יורים בתוך הטנק. אוטו־אנטישמים.

אז לנו מותר לצלוב מלשנים, אבל הילדים שלנו אמורים לדעת טוב יותר מזה? בחייאת, איזה ילד ידווח על חרם, כשאבא שלו אמר בארוחת ערב שעצר אותו מְנָאייק?
אם יש ילדה או ילד בבית הספר היסודי שמסוגלים לעצור את הדינמיקה של היווצרות החרם, שאפו. אלו ילדים מיוחדים מאוד, שמסוגלים לחמול על הזולת יותר מאשר לפחד על עצמם.
כי חרם מתחיל הרבה לפני שחרם מתחיל. הוא מתחיל כשמכניסים לתוך כיתה, אוגדה, משרד או ממשלה, חבורה של אנשים שחיים בפחד תמידי על המקום שלהם, שחושבים שמותר רק אחד מכל סוג, שחושבים על היומיום במונחים של מלחמה. אגיד זאת בשפה שתבינו: לפני שאתם שולחים את הילדים שלכם להיות בשר התותחים של הכיתה, אתם צריכים להפסיק לירות עליהם בתוך הטנק.