מי שמקבל את הנשיקה הוא בנימין נתניהו. כלומר, הייצוג של בנימין נתניהו. ראש הממשלה עצמו יעלה רק בהמשך הערב לבמה בגני התערוכה ויקצור את התשואות שמגיעות לו. בינתיים ההערצה מוענקת למסכה שלו. לאייקון "ביבי", פנים שנהפכו למותג הפוליטי החזק ביותר מאז שיער הצדעיים המתנפנף של בן־גוריון.

הערצה למנהיג רב־און אינה חדשה בהיסטוריה האנושית. צ'רצ'יל, שנתניהו אוהב להשוות את עצמו אליו, נהנה ממנה. גם סטאלין, להבדיל, או פוטין בימינו. העם נוהה אחר העוצמה, ונתניהו בונה כבר שני עשורים את היותו "מנהיג חזק לעתיד ישראל". השבוע, מיד אחרי ניצחון פוליטי נגד כל הסיכויים, ההתלהבות ממנו נראית אנושית לחלוטין.

ובכל זאת, קשה להחמיץ את הסימבוליות. הזרוע המפלצתית שאוחזת בנתניהו היא גורלו. מגוננת ובו־בזמן חונקת. מרחיקה תוקפים, אבל לא משחררת. ביבי לא יכול להיחלץ מהחיבוק שלה, כי אין לו ברירה. זה האלקטורט, והוא אוהב בלי גבול אבל גם תובע את שמגיע לו. ונתניהו נותן, וימשיך לתת, כי בלעדיהם ייכנס לכלא.

לכן הלפיתה. נתניהו, גם בשיא הטריומף, רגע אחרי המדגמים, הוא עדיין ראש ממשלה לחיץ וסחיט. המסכה קפואת הפנים היא פסאדה של העוצמה הישנה. ציפוי חלול.