ישראל היא יצואנית המג'הולים הכי גדולה. אומת הסטארט־אפ, מעצמת סייבר, אימפריית יצוא נשק, מדינה שבמשך עשורים התגאתה בפירות ההדר שלה — עכשיו היא ענקית מג'הולים. כ־42 אלף טונות מהפרי הזה יוצאות מכאן בשנה, לעומת 15 אלף שמייצאת ארצות הברית ועשרת אלפים שמייצאת ירדן. מדובר במכירות שמסתכמות במיליארד שקל בשנה, חצי מהם ביצוא — המג'הולים נמצאים בצמרת היצוא החקלאי הישראלי, שניים רק לפירות הדר (כ־600 מיליון שקל בשנה). מצפון עד דרום המטעים כוללים כמעט 850 אלף דקלים, עומדים זקופים, סמל מזרח־תיכוני עתיק שהתאים את עצמו לשוק החדש, לעולם שנוהר אל האוכל הבריא, אל התזונה הטבעונית, ורוצה לקבל יותר מהמוצר שלו — גם אם הוא פרי. וההשתלטות שלו, כמו גם ההיסטוריה של כל הענף, הן, במידת מה, תמצית הסיפור הישראלי, על המאבק להכות שורשים, הניסיון לייצר נופך היסטורי, ההשפעות מהסביבה הקרובה והעוינת, הקושי לשרוד בתנאי מזג אוויר מאתגרים, ואז השאיפה להתחבר לעולם, להתיישר לפי אופנות, וכל הזמן, איכשהו, לבנות מפעל בר־קיימא ולשרוד כלכלית.

ההתחלה היתה מינימליסטית. גידול חקלאי מוסדר של תמרים למאכל החל בקיבוץ כנרת, במטע רחל על שפת האגם. "שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת / סתור שיער הדקל כתינוק שובב", כתבה המשוררת רחל בלובשטיין, שעל שמה נקרא המטע, כבר ב־1927. הדקל שראתה לנגד עיניה, שצמח פרא ללא עזרת חקלאים, שרד עד 2016, כשמצא את מותו בסערת חורף.

הוא היה די בודד אז; אנשי העלייה השנייה שהקימו את קיבוץ כנרת ב־1913 נדהמו לגלות שבארץ שהיתה מזוהה עם התמר והדקל, אחד משבעת המינים וסמל שהיה מוטבע על מטבעות עתיקים, בעצם אין כל כך הרבה דקלים, ושהם לא מתאימים לחקלאות המודרנית. הענף כבר היה קיים אז, אבל בעיקר בצפון אפריקה (במצרים, תוניסיה ואלג'יריה) וממזרח לנו (בעיראק ובפרס).

דווקא לארץ המזוהה אלפי שנים עם הדקלים היה צריך להביא אותם ממקומות אחרים, עם שורשים זרים. הראשון שהביא חוטרי תמרים לארץ לשם גידול מוסדר, עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת, היה יוסף ויץ, מראשי קרן קיימת, דמות מפתח בהתיישבות היהודית בפלשתינה.

אבל מי שביסס את הענף והקפיץ אותו קדימה היה בן־ציון ישראלי, ממקימי כנרת, עוד נפיל של העלייה השנייה. הוא ראה במטעי דקלים מקומיים את הגשמת החזון של ההתיישבות בציון, ולכן עוד לפני קום המדינה וגם אחריו נסע בזהות בדויה לפרס, עיראק, מצרים ואלג'יריה והבריח עשרות אלפי חוטרים. דקלים מיתמרים היום מעל קברו בבית העלמין של כנרת, לא רחוק מזה של רחל המשוררת, ועל מצבתו חקוק דקל.

במטע של כנרת — בין תמרי חדראווי, זהידי, חיאני וחלאווי, שישראלי עצמו הבריח מעיראק — אני פוגש את נינו, אבנר גולן (42). הוא יליד כנרת, מרכז ענף הדקלים ודור רביעי למגדלי תמר. אליו מתלווה מאור ירקוני, בן גילו, מרכז הענף החקלאי בקיבוץ. ודווקא שם, בין העצים האלה שהם שורשי התחום בארץ, השניים מספרים לי שהתמרים שלהם בנסיגה.

בעבר הם היו הענף המרכזי של הקיבוץ, אבל אז המג'הול סחף הכל. והמג'הולים של הצפון הם אמנם הגדולים והעסיסיים ביותר, אבל גם המפונקים ביותר. וזה מסבך את המגדלים, ולמעשה מאיים על כל הענף באזור. השתלטות המג'הול על השוק מכרסמת בערש התמרים המקומי.

"המג'הול תפס כי הוא הכי גדול ואנשים קונים עם העיניים", מסביר גולן. "הוא מאוד מתוק, יש אנשים שהוא מתוק מדי עבורם. מי שמבין אוכל דקל נור, הוא יותר מעודן". וכשדקל נור היה המלך הבלתי מעורער, המטעים של כנרת שגשגו.

ועכשיו, למה המג'הול בעצם מאיים עליכם?

ירקוני: "המג'הול שלנו הוא לא כמו זה שבדרום, מדובר בשני עצים שהם גנטית אותו הדבר אבל בגלל הלחות אצלנו התוצאה שונה לגמרי".

גולן: "החום הוא אותו חום, אבל אצלנו יש 35% לחות. המג'הול שלנו עסיסי, הקליפה יותר חלקה, המרקם רך ובשרני. המג'הול בערבה יותר אדמדם־חום, ויבש. וכאן העניין הכלכלי נכנס למשוואה: מה שאנחנו מגדלים קשה מאוד לייצוא, כי הוא צריך קירור — מיד אחרי הקטיף הוא הולך להקפאה, אחרי מיון ואריזה הוא חוזר להקפאה, הוא צריך להישאר בהקפאה כל הדרך לאירופה, ושם הוא מוצג בוויטרינות קפואות. לעומתו, את המג'הול מהערבה אתה יכול להציג על המדף ולא קורה לו כלום. לכן אנחנו מוכרים את המג'הול שלנו רק בשוק המקומי, בעיקר בחנות הבית שלנו בקיבוץ. אז הענף התחיל כאן, ומכאן הופץ דרומה, והחזון היה להגיע עד אילת, אבל עכשיו המג'הול מחסל את המטעים שלנו, את הזנים האחרים".

עד כדי כך?

"כן, יש מגמה של עקירה של דקלים בכל האזור הצפוני. פעם לכל קיבוץ באזור היו 500 דונם, עכשיו לרוב הקיבוצים אין מטעים. בכנרת אנחנו ממשיכים כי יש לנו מפעל שמייצר סילאן, תמרים כבושים בוואקום ועוד מוצרים. יש לנו כ־500 דונם, מהם 130 מג'הול והשאר זנים אחרים שאנחנו יודעים למכור במחיר גבוה אצלנו בחנות, וזאת ההצדקה הכלכלית היחידה לגדל אותם. חוץ מאיתנו אף אחד כבר לא מגדל את הזנים האלה בארץ".

בקיצור, בקושי קונים תמרים אחרים, רק מג'הולים, וסילאן וממרחים (שמיוצרים מדקל נור, חדראווי וחיאני), כוכבים בעולם הבריאותי והטבעוני. המג'הול הוא כמו מין פולש של ציפורים שבהדרגה מחסל את המינים המקומיים. בכנרת נאלצים לכרות עצים בני עשרות שנים. "כשאנחנו עוקרים היד שלנו רועדת", אומר ירקוני, "יש זנים שנוריד, חלאווי למשל, שאני לא יודע איפה יהיה אפשר למצוא אותם יותר. אבל אין ברירה, כי אנחנו לא מרוויחים עליהם. והבעיה היותר גדולה היא שאם נעקור אותם, לא יהיו כאן יותר חוטרים של הזנים האלה". השרשרת, שהתחילה בשנות העשרים עם חוטרים זרים, מאיימת להיקטע.

לפני 30 שנה, ב־1990, העצים המקומיים הניבו כ־1,200 טונות מג'הולים בשנה. בשנה שעברה המספר הגיע ל־42 אלף טונות. כמעט 30% מעצי המג'הול בעולם נמצאים ממש כאן אצלנו, כמעט 50% מתפוקת הפרי העולמית היא ישראלית. זו פריחה אדירה, אבל היא מורגשת בעיקר בבקעת הירדן ובאזור הערבה, שם חקלאים נוהרים לענף. עוד נרד דרומה בהמשך.

בצפון, לעומת זאת, המצב קשוח. סמוך לבית שאן, במרכז הלוגיסטי של הדקלאים — אגודה שיתופית של חלק ממגדלי התמרים והחברה שמשווקת 50% מהתמרים בארץ — אני פוגש את שי שטרן (54) מעין הנציב, מנהל תחום המגדלים. הוא בדיוק משוחח עם האחראי לשיווק התמרים במגזר הערבי — קהל יעד שקצת מציל את המגדלים הצפוניים, משום שמתברר שהערבים ממשיכים לצרוך זנים שאינם מג'הול. הסחף המערבי אל הגדול והעסיסי עוד לא שינה את ההרגלים במגזר.

אנחנו נוסעים לטירת צבי, וכל הדרך מוקפים מטעים של דקלים מזן דרי, לגידול לולבים; זה העוגן השני של המגדלים באזור. זני החדראווי והזהידי, שפחות מתאימים ללולבים, נעלמו מהאזור כמעט לגמרי. לטירת צבי יש 20 אלף עצים, ואבנר רותם (45), מרכז הענף בקיבוץ, מספר על המאבק הכמעט האבוד שלהם למכור תמרים שאינם מג'הול. "המג'הול הוא בסדר, אבל הוא לא ממש תמר — במרקם שלו ובמתיקות הוא פרי אחר. הבעיה שלנו היא הזנים הרגילים של התמרים, דרי, חלאווי, זהידי. גם אותם אנחנו מוכרים, אבל זה הרבה יותר קשה, ולאט־לאט אנחנו מורידים אותם. לא בבת אחת, כי רוצים לראות מה תהיה המגמה. יש שינויים כל הזמן — תמר חיאני, התמר הלח, למשל, היה פופולרי מאוד בעבר".

ואם לא די בשינוי הטעם, המגדלים הצפוניים מתמודדים עם איום נוסף: חדקונית הדקל האדומה. החיפושית הקטנה לא פוגעת בעצי הערבה, אבל בצפון היא יכולה לחסל עצים, גם בהיקפים אדירים, אם אינה מזוהה בזמן. "אתה צריך לנטר ולחפש עצים נגועים, ואז אתה קודח חור בעץ ומרסס", אומר רותם. "שלא כמו הדקל הקנרי (שמשמש בגינון), שאותו החיפושית תוקפת מהראש ויורדת לשורש ומחסלת את העץ בתוך חודש, בתמרים זה בא מלמטה. לוקח המון זמן לאכול את הגזע, ואם אתה שם לב בזמן אתה יכול להציל את העצים. הבעיה המרכזית שלנו היא שיש לנו משטחים ענקיים, והעבודה סיזיפית".

חזית נוספת במאבק של המגדלים היא כוח האדם, והם דורשים מהמדינה שוב ושוב להגדיל את מכסת העובדים מתאילנד שמגיעים לענף, שמספרם כיום הוא קרוב לאלף. "מה אכפת למדינה שיגיעו עוד תאילנדים? תנו לנו להוסיף", מסביר שטרן. "זה לא שיש מישהו שיכול להחליף אותם, האבטלה בשפל וניסינו ישראלים אבל בסוף אף אחד לא מסכים לעבוד בחום ובתנאים שלהם, ובתחום הזה חייבים כוח עבודה זול. ואם לא רוצים תאילנדים, שימצאו לנו עובדים אחרים, כמו שבאילת יש ירדנים במלונות ובמטולה עבדו עם לבנונים. מצדי שיכניסו לפה עזתים. צריכים להבין שזה ענף שמפרנס מאות משפחות".

בבית האריזה הצפוני של הדקלאים, בבית שאן, העובדות הן ערביות אזרחיות ישראל. "בית האריזה אורז 850-800 טונות בשנה, רק אריזות של פחות מקילו, ואנחנו מתמחים בעבודה ידנית, יש לנו בנות ערביות שלוקחות את התמרים ומוציאות את הגלעין. יש תקופות שאנחנו מעסיקים 50 עובדים — הלחץ הוא בתחילת השנה ולקראת חג המולד — ויש תקופות של עשרה עובדים", מסביר לי מנהל בית האריזה, ניראל משה (35) מבית שאן. בסיור במקום הוא מראה לי את העובדות, בכיסוי ראש, מגלענות את התמרים עם סכין חדה. "ברגע שאני מחרצן אז חיי המדף של התמר מתקצרים", הוא אומר, אבל הלקוחות היום לא אוהבים גלעינים. מתברר שזה מסובך מדי לאנשים לאכול פרי ולהוציא את הגלעין.

בית האריזה הזה, אגב, נותן מענה לעוד התמודדות של הענף: הוא נמצא בשטח ישראל, ואורז גם פירות מעמק המעיינות ועמק הירדן — וגם פירות מהבקעה. זו הדרך לעקוף את החרם הגובר באירופה על מוצרים מהשטחים. "אנחנו נותנים פה פתרון לכל הרשתות האנגליות שמחויבות לחרם על תוצרת מהשטחים", אומר משה. "אנחנו בשטח לא כבוש".

המג'הולים הגיעו ממרוקו, מאזור נאות מדבר תאפילאלת. מרוקו שמרה עליהם כנכס בלעדי שלה במשך שנים, אסרה יצוא חוטרים. לא בכדי הפרי הזה היה מקור לגאווה ולבלעדיות, הוא יוצא דופן בעולם התמרים: לרוב, הפירות שמניבים עצים שצומחים מזרעים טובים פחות מהפירות של העץ המקורי, אבל במג'הולים הם רק הלכו וגדלו, הפירות פתאום היו ענקיים ומאוד מתוקים.

המג'הולים שגשגו במרוקו, עשרות אלפי קמ"ר של מטעים. אבל ב־1927 פרצה בקרקע מחלה שסיכנה את העצים. הצרפתים ששלטו במדינה הזמינו מדענים מכל העולם בניסיון למנוע את חיסול הענף, ואחד מהם, אמריקאי, קיבל רשות לקחת איתו לארצות הברית שבעה חוטרים, כדי להציל את הזן, אם המחלה אכן תשמיד את כל הגידולים במרוקו. כשהגיע לארצות הברית החשש מהמחלה הוביל את הרשויות לכפות עליו לגדל את העצים בבידוד בנוואדה במשך שבע שנים. רק בתומן, כשלא נראה כל סימן למחלה, הם הועברו לקליפורניה. המג'הול נולד מחדש, בצד השני של העולם.

לארץ הוא הגיע בשנות השישים, אבל היה זן שולי יחסית עד שנות התשעים, אז הגיעו ליטבתה ויהל שבערבה חוטרים רבים, ואנשי הענף הצליחו לפצח את הסוד למג'הולים טובים באמת. "לקח זמן עד שהצלחנו להגיע לפרי הגדול. בהתחלה הפרי היה יבש, אבל לקראת 1994 נפל האסימון, הבנו שפשוט האמריקאים גודדים אותו חודש לפני הזמן, ולכן הוא לח יותר", מסביר אמנון גרינברג, מרכז תחום התמרים במועצת הצמחים. כיום הגדיד בישראל מתנהל באופן מדורג כדי לקטוף כל פרי כשהוא במיטבו: "זה כמובן מכפיל את העלויות, כי צריך לטפס על העץ ולקטוף את הפירות כשלוש־ארבע פעמים בתקופת הגדיד. צריך לעטוף את אשכולות התמרים ברשת ולהתחיל את הקטיף מהחלק העליון, אחרי כמה שבועות קוטפים מהחלק האמצעי ובסוף מהחלק התחתון".

פריחת המג'הולים אמנם התחילה בערבה, אבל כיום חלק הארי של העצים, 46% מעצי המג'הול בארץ (יותר מ־300 אלף עצים), גדל בבקעת הירדן. זה הגידול החקלאי העיקרי באזור, ולצדו מגדלים גם מעט דקלי נור. זיו ליבה (35) מפצאל לוקח אותי בטנדר אל השטח הסגור בגאון הירדן, בין כביש 90 לנהר. זו מובלעת צבאית, מוקפת גדרות ועתירת מוקשים, שאסורה לכניסת אזרחים, מזכרת מהשנים של הפדאיונים וארץ המרדפים — שבשנות השמונים נפתחה סוף־סוף לשימוש של חקלאי האזור.

אלפי ציפורים נוסקות כשאנחנו נכנסים לשטח, תנים שמבחינים בנו נסוגים, וליבה מספר גם על עדר צבאים שחי במקום. אנחנו חוצים את נחל תרצה, ועולים אל מה שפעם היה מוצב צבאי, בונקר מבוצר עתיר שוחות ומנהרות, מקום משכנם של אלפי עטלפי פירות. כל השטח, בקיצור, הוא אי של טבע פראי, בין המוקשים והגדרות.

אנחנו משקיפים אל המטעים; כרגע הם מוצפים מים מהגשמים שלפני שבועיים, וליבה מסביר שכרגע אי אפשר לגשת לעצים עצמם, צריך להמתין שבוע־שבועיים לנסיגת המים אל הירדן. ליבה לא רואה את עצמו מתנחל, הוא כבר נולד בפצאל, זה אביו שעבר לכאן בשנות השבעים ממושב מעונה שבגליל. "אני נולדתי לתוך מצב קיים, וזה מה שאני מכיר", הוא מסביר. "אבא שלי בא בכלל ממפלגת העבודה. הרבה שנים החקלאים לא ידעו כאן עם מי להזדהות, כי הם הגיעו מתנועות השמאל, בני קיבוצים ומושבים. היתה להם אופציה לגור כאן או בערבה, והם באו לבקעה כי זה היה חדש. אפילו עוד לא הקימו אז את גוש אמונים".

מג'הולים יש להם בשפע. ובכל זאת, להיות חקלאי זה אף פעם לא קל. ההתמודדות המרכזית שלהם היא עם ההיבטים הכלכליים. "באירופה תמר ישראלי עולה בין 15 יורו ל־20 יורו לקילו, ואני רואה מזה רק 15 שקל", אומר ליבה. הוא רוצה לאגד את המגדלים העצמאיים במושבים בגוף חדש, כדי לצמצם את הקופון שגוזרים עליהם המשווקים הגדולים (הדקלאים, גליל אקספורט, מהדרין). "אנחנו צריכים להבין שיש לנו מוצר בלעדי שיכול לגדול רק פה, כי פה חם ויש הרבה מים. גם מבחינת עבודה מדובר בעבודה קלה יותר מחקלאות אחרת. ראיתי את אבא שלי עובד קשה כל החיים בגידול ירקות ופרחים, ימים ארוכים מאוד. בתמרים אין את זה, זה ענף סולידי שלא מצריך התעסקות יומיומית".

ליבה לא יכול להעסיק פלסטינים במובלעת הצבאית, אבל מגדלים אחרים באזור עושים זאת, מה שמוזיל את עלויות הייצור. דרור סיני (50) מוורד יריחו, למשל, מעסיק פלסטינים. הוא גר במושב מ־1994, נשוי לבת המקום ומגדל תמרים בשטח שבו אביה גידל בעבר ארטישוקים. הוא לא בא מבית חקלאי, וגם כיום עובד כקב"ט של המועצה האזורית מגילות ים המלח. "אבל ב־2007 התחיל לגרד לי לעבוד באדמה. חשבתי על פלפלים, אבל לשמחתי זה לא קרה. חבר טוב שלי, שהיה מרכז המשק של בית הערבה, אמר שאם היה לו שטח הוא היה שותל תמרים, ובעקבות העצה הזאת קניתי חוטרים. כך התחיל הרומן שלי עם הקרקע ועבודת האדמה. רומן סוער. כיום אני מעבד 350 דונם".

הרבה, לרוב המושבניקים באזור יש 70-60 דונם.

"כן, אני שוכר מאחרים. אני חושב שבעתיד תהיה תחרות גדולה, המחירים ירדו והקטנים לא ישרדו, כי הציוד — המנופים והטרקטורים — יקר מאוד, ובמקביל השקל מתחזק אז המחירים יורדים".

על גבעת עין תמר הישנה, בצפון ים המלח, אני פוגש את דודו קדוש (64) מעין תמר (ה"חדשה"). אנחנו צופים אל המטעים ואל הים, ורק מפעלי האשלג ועשן הארובות פוצעים את הנוף. קדוש אומר שיש ימים שבהם הפליטות כל כך מסריחות שקשה לנשום.

הוא ממייסדי עין תמר, ב־1982, ואומר שהתמרים הצילו אותו מקריסה כלכלית. "גידלנו מלונים והדרך היחידה לגדל אותם כאן היתה להדביר את העשבייה בעזרת מתיל ברומיד", הוא אומר. אבל ב־2005 המדינות המפותחות, וישראל בכללן, אסרו שימוש במתיל ברומיד בגלל הנזק שהגז הזה גורם לשכבת האוזון, וקדוש חיפש חלופה והגיע לתמרים. "יש הרבה חקלאים באזור שעברו לתמרים" — רק מג'הולים — "ואחר כך זה קרה גם בערבה בעקבות משבר הפלפלים. סביבי יש גם כאלה שעזבו את החקלאות אבל חזרו בגלל התמר — כי בענף הזה אתה יכול להחזיק קבלן שיעשה לך את העבודות, אתה לא חייב להחזיק עובדים. אתה מרוויח קצת פחות אבל עדיין מרוויח. האופציה האחרת היא להשכיר את השטח, אז כל אחד עושה לעצמו את המאזן".

הפלפלים היו ענף הגידול העיקרי בערבה התיכונה, אבל ב־2014 נוצר עודף ביצוא, הענף קרס, אנשים פשטו רגל. כשזה קרה, גיא סלומון (35) מחצבה ניצָל משום שגידל, לצד הפלפלים, גם תמרים. הוא הצליח להחזיק את הראש מעל המים. אני פוגש אותו במטע על גבול ירדן, רק 50 מטר בין הדקל האחרון לגדר הגבול הנמוכה. סלומון מטפל לא רק במטעים שלו, אלא משמש גם קבלן שאחראי לחלקות של אחרים, למשל אורן קורין (35) מחצבה, שעובד במועצה האזורית.

"בעשור האחרון מספר מגדלי התמרים בערבה התיכונה שילש את עצמו", אומר קורין. ואלה המספרים — בצפון הערבה יש 70 מגדלים, בערבה התיכונה 167 מגדלים, בדרום 13 קיבוצים מגדלים תמרים. בעשור האחרון בכל האזור התווספו 120 מגדלים חדשים. "אבל הפחד שלי הוא מריבוי משווקים, שיתחילו להתחרות זה בזה כמו שקרה עם הפלפלים", מוסיף קורין, שגם הוא צלח את משבר הפלפלים בעזרת תמרים שגידל. "אנחנו יודעים להתחרות אבל לא יודעים להיות שותפים. צריך ללמוד לקח מהפלפלים, להתאחד ולהתרכז בשיווק, שם הכסף הגדול. אם יהיה איחוד בין כל המשווקים לא נוריד מחירים".

סלומון אומר שאין כאן בוננזה גדולה: "אלה ששתלו דקלים אחרי משבר הפלפלים של 2014 יתחילו לראות רווח רק ב־2024. אפשר להרוויח מהענף טוב אבל לא מתעשרים ממנו, זה כמו אג"ח סולידי. אתה לא תהיה מיליונר אבל תוכל לחיות בכבוד. יש שנים של קטסטרופה, כמו השנה שעברה. לעומת זאת השנה היה נהדר, פירות יותר טובים ומחירים יותר טובים".

בקיבוץ סמר מתמחים בגידול אורגני של תמרים ודוגלים בעבודה עברית, ללא תאילנדים — רק חברי הקיבוץ ומתנדבים שעובדים תמורת מחיה ותשלום סמלי מאוד. אני פוגש אותם ב־10 בבוקר, בארוחה משותפת שהכינו. "המטע הוא הלב של סמר", מסבירה שלי צברן (45), מרכזת הענף במשק. "הוא מהווה כ־50% מההכנסות. בתקופת הגדיד אנשים עוזבים מקומות עבודה אחרים, כאלה שאפשר לסגור לחודש־חודשיים, למשל הנגרייה, ובאים לתמרים. ויש לנו מתנדבים מישראל ומחו"ל, שמגיעים מפה לאוזן, אפילו לעבוד בסוף שבוע בדרך לחופש בסיני. הם באים כי זה נחמד להם. בגדיד האחרון, בסתיו, היו כ־130 אנשים, מהקיבוץ ומבחוץ. כשיש לך תאילנדים אתה מביא אותם ב־5 בבוקר, אומר להם מה צריך לעשות, ובסוף היום אוסף אותם. עם המתנדבים אתה חייב להיות נחמד — לא מספיק לתת להם תנאי מינימום של עבודה, הם מקבלים אוכל, לינה, מוצרי היגיינה בסיסיים וקצת כסף, שחלק מצליחים לחסוך. אנחנו קוטפים גם בלילה, כי אז הפרי פחות פגיע, ובתקופת הגדיד כולם רוצים לעבוד בלילה, מ־9 בערב עד 12 בצהריים, בגלל החום. כשאני עושה סידור עבודה אני אומרת 'חבר'ה, תתפשרו, גם אחרים רוצים לעבוד לילה'. בדרך כלל במקום עבודה רגיל אנשים לא רוצים לעבוד לילה, ואצלנו כן".

אחד המתנדבים הוא זיו דיין (30) מבאר שבע, שנמצא בסמר כבר שלושה חודשים. "זה בא לי טוב, אני בתקופת מעבר והתנדבתי פה גם לפני שש שנים, אני מכיר את המקום. אפשר להירגע, לתכנן את החיים שלך קדימה, בלי לחץ. בסך הכל אין לי הוצאות כאן. זה מאוד נוח לרגע לשים את הארנק בצד ולשכוח ממנו".

המסע שלי בארץ התמר מסתיים בסמוך לאילת, עם אבשלום בבאי (51), מרכז התמרים ביהל, ועמרי לב (54), המרכז באילות. בכל הקיבוצים בדרום הערבה פרט ליטבתה התמרים מייצרים 50% מההכנסה, אבל העלויות גדלות. בעבר ההשקיה נעשתה רק ממים מליחים וממי קולחין, אבל עם הגידול במטעים נוצר צורך להשתמש במים מותפלים יקרים. "בגלל היובש והרוחות אנחנו נאלצים להשקות בכ־250 קוב לדונם בשנה, המים זה החיסרון שלנו פה", אומר לב, ובבאי מפרט: "בעשור האחרון עלויות הייצור גדלו ואנחנו מרוויחים פחות. המחיר לקילו מג'הול הוא 22-10 שקל, ויש הרבה הוצאות על אריזה, עובדים וכאמור מים. אנחנו מרוויחים מעט, ובמקביל ההיצע בשוק גדל — מוכרים גם מג'הול מהרשות הפלסטינית, מירדן, ממרוקו. גם בקרב הישראלים יש יותר מדי משווקים וכולם מנסים למכור בזול, והשקל התחזק. לכן אני חושב שלא צריך להיות ריבוי משווקים אלא רק משווקים זולים שישמרו על האינטרס של הענף ושישיגו מחירים סבירים".

אמנון גרינברג ממועצת הצמחים מנסה להרגיע ולשדר אופטימיות: "יש חששות, אבל קודם כל צריך להבין שהשנה כל המחסנים נשארו ריקים — יש ביקוש עצום. נגיד שבעוד חמש שנים יהיו כפול מגדלים, זה גם לא מפחיד אותי, כי יהיו מספיק צרכנים בעולם למג'הול. לכן אם נצליח לקדם ולפתח שווקים חדשים, דבר שכבר עשינו" — למשל באמצעות קמפיינים עם מומחים וחוקרים שמסבירים את היתרונות הבריאותיים של תמרים, בישראל ובאירופה — "נוכל להתגבר על התוספות במספר המגדלים. אחרי הכל, יש לנו פרי שהוא זהב ביד ואזור ייחודי שמאפשר לנו לגדל את הפרי הטוב ביותר בעולם".