שני סרטים לכאורה הפוכים זוכים כרגע להצלחה קופתית מפתיעה בארצות הברית: הראשון הוא "קול קדומים", גרסה קולנועית שלישית לספרו של ג'ק לונדון, שבה כלב גדול ששמו באק נחטף מביתו בקליפורניה ונמכר לשמש כלב מזחלות בצפון קנדה בימי בהלת הזהב של סוף המאה ה־19. השני הוא "סוניק, הסרט", גרסה קולנועית למשחק המחשב הפופולרי על קיפוד סופר־מהיר מכוכב אחר, שלומד להעריך את החיים האיטיים בפרברי אמריקה. מה הקשר בין השניים? התשובה היא ברני סנדרס.
שני הסרטים מקדמים תפיסות פופוליסטיות, כלומר כאלה שמתייצבות לצד האדם הקטן ונגד בעלי ההון ומוסדות המדינה הישנים: באק לומד להפסיק להיות חיית מחמד מתורבתת ולהתחבר לטבעו הקדמוני במציאות דרוויניסטית, שבה רק החזק שורד; ואילו סוניק לומד להעדיף את החיים הפשוטים בעיירה קטנה, מנומנמת ושמרנית במונטנה על קידום בסן פרנסיסקו הגדולה והליברלית.
זה לא טריוויאלי שהסרטים הללו מצליחים דווקא עכשיו, בעידן פוסט־מודרני וציני. בימים שבהם סרטי גיבורי־העל האולטרה־קופתיים מנסים לטשטש את הגבולות ולהציג גיבורים שהם קצת רעים ונבלים, וגם קצת טובים, מפתיע להיתקל בבת אחת בשני סרטים שמציגים תפיסת עולם קולנועית קלאסית ושמרנית, שחוגגים את השיבה לטבע ואת ערכי העיירה הקטנה. אפשר להניח שזה נובע מכך שאמריקה נמצאת בעיצומה של שנת בחירות, והצלחת הסרטים בקרב הקהל מרמזת לנו משהו לגבי פני המירוץ ההולך ומתגבש.
כשג'ק לונדון פרסם את ספרו "קול קדומים", בבית הלבן ישב טדי רוזוולט, רפובליקני שנלחם נגד תאגידי ענק ונאבק לשמר את אוצרות הטבע של אמריקה — כלומר הנשיא הפופוליסט הראשון של המאה ה־20. אבל כיום יושב בבית הלבן דונלד טראמפ, ההפך הגמור שלו — נשיא שהבטיח גדולות לעניים שהרגישו שוושינגטון עיוורת לקיומם ומצוקותיהם, ולבסוף התגלה כמי שמיטיב עם העשירים ומתעלם ממשבר האקלים. ומי אמור להוות אלטרנטיבה שלו? אף שעוד לא הוכרע מי יהיה המועמד הדמוקרטי שירוץ נגדו, כבר ברור מי הפופוליסט שבהם: ברני סנדרס.
כמו טראמפ, גם סנדרס פונה דווקא לפרולטריון ומבקש ממנו לתת לו כוח להילחם בתאגידי הענק ובוושינגטון הישנה. ההבדל הוא שטראמפ הבטיח למצביעיו ב־2016 לנקז את הביצה של השלטון המסואב בוושינגטון, בעוד סנדרס ממקד את מלחמתו במיליארדרים וההון נטול המסים של וול סטריט.
אם ההצלחה של "סוניק" ו"קול קדומים" מבטאת כמיהה לשלטון חדש, אלטרנטיבי לציניות של זה הקיים, כזה שקשוב לקול הפריפריה ולא לקול הערים הגדולות, אזי חייבים גם לשים לב לסימני האזהרה שהם משדרים לנו — כלומר לצדדים האפלים של התפיסה הפופוליסטית. באק מתחיל כאנדרדוג, זה שקשור אחרון בין חבורת כלבי מזחלת. וכשהמוביל מתגלה כמנהיג אכזר ומתעלל, הוא קורא עליו תיגר ומכניע אותו. אבל הוא לא מביס את הרודן כדי לעשות צדק, אלא רק כדי לקחת את התפקיד הזה לעצמו. לכאורה, יש כאן צדק, כי לבו טוב, אבל האם כל מה שאפשר לשאוף לו הוא ששליט יחיד אחד יחליף שליט יחיד אחר? וזה בדיוק מה שמציע המנהיג הפופוליסט — במקום לשנות את שיטת השלטון, הוא פשוט מעוניין להחליף את השליט.
יש להניח שלו ייבחר לנשיא, גם סנדרס יהיה סולן יותר מאשר חבר להקה. כשם שטראמפ מוקסם מפוטין, קים ג'ונג און ושי ג'ינפינג, כך סנדרס מסרב לדבר בגנות פידל קסטרו וסטאלין. הוא מציג תפיסת עולם פרוגרסיבית מאוד, שתקרב את ארצות הברית לכיוון כלכלה סוציאל־דמוקרטית, אבל גם אם האג'נדה שלו חדשה, צורת השלטון הריכוזית שלו תהיה עתיקה כמו הבית הלבן עצמו. כי כמו באק (שלא לחינם נקרא על שם הכינוי העממי לדולר), גם בסנאטור טוב הלב מוורמונט עשוי להתעורר האינסטינקט החייתי והדרווינסטי ברגע שיגיע לראש הפירמידה.