המשוגעים לדבר

//

יוגב כרמל

//

צילום: אוראל כהן

"קיבלתי אישור מהאדמה שזה המקצוע שלי"

יורם סיוון,בן 51 מכפר ויתקין, נשוי + 2, בונה דידג'רידו, כלי נשיפה מסורתי של האבוריג'ינים מאוסטרליה

המשוגעים לדבר

יוגב כרמל

צילום: אוראל כהן

יורם, מה זה בכלל דידג'רידו?

כלי קסם. צינור לנשמה. האגדה מספרת שלפני אלפי שנים הלך אבוריג'יני ביער וראה ענף שנעשה חלול בגלל טרמיטים. הוא נשף, שמע צליל וראה כי טוב. מאז הדידג' תפס חלק חשוב בתרבות. בני השבט רקדו לצליליו והעלו הצגות. מטרת הדידג' היתה להכניס את הצופים לטראנס.

איך נגן דידג' מכניס אנשים לטראנס?

בגלל אופי הכלי נגן הדידג' הוא גם חצי זמר שמהדהד מנטרות. כך הצופים יכלו להתחבר לסיפור דרך חוויה פיזית, דרך טראנס. זה עולם שלם שנקרא "מוזיקה של תו אחד", וכשהבנתי את העניין קלטתי מה זו בכלל מוזיקה, ולמה צלילים וקצב מניעים את החיים. תינוק שנמצא ברחם עם עיניים עצומות שומע כל הזמן את הפפם־פפם של הלב של אמא שלו. זה השורש של המוזיקה, לא התווים והיצירה. לכן כשאתה מנגן על דידג'רידו אתה מנגן את מצב הרוח שלך באותו רגע.

מהי מוזיקה של תו אחד?

אלה משחקים בסולמות ובתהודה שגורמים לצליל של תו אחד להישמע כמו מנגינה שלמה. זה צליל מורכב מאוד ובאותו זמן גם פשוט ביותר, כי הוא לא מצריך כמעט ציוד, וכי אתה לא יכול לזייף בו. יש רק תו אחד. תוך כדי ההתעמקות בדידג' גיליתי עוד כלים וטכניקות שמפיקים סאונד דומה. שירת אוברטונים, למשל. זו טכניקת שירה שמקורה במרכז אסיה. היא דומה מאוד לצליל של דידג'רידו אבל מפיקים אותה בפה, באמצעות הלשון, על ידי פירוק של הקול האנושי.

איך בכלל הגעת לדידג'?

הייתי ילד מוזיקלי. ניגנתי בכלי נשיפה שונים ובנערותי אפילו הייתי חבר בתזמורת הסימפונית הצעירה של חיפה כנגן קרן יער. גם למדתי מוזיקה קלאסית, אבל ככל שהתבגרתי, הרגשתי שאני לא מתחבר לה ופרשתי מהמוזיקה. מטבעי אני לא אדם של מסגרות והמוזיקה הגבילה אותי לתוך מסגרת של תרגול, קריאת תווים ושאיפה לביצוע מדויק של יצירות של אנשים אחרים. עד שבגיל 27 נסעתי לטיול בהודו ושם השתנו חיי לנצח. הייתי אדם מאוד שכלתני שהגיע ממשפחה של אקדמאים ואינטלקטואלים. ובהודו עשיתי ויפאסנה ויוגה ופתאום הבנתי שהגישה שלי לחיים היתה לא נכונה. גיליתי סוג של הוויה שלא באה מהידיעה, מהקוגניציה, אלא מתוך תחושה.

"לפני 20 שנה נטעתי קקטוס בחצר הסטודיו הראשון שלי. השנה ביקרתי אותו, וגיליתי להפתעתי שהוא חלול מבפנים באופן טבעי. זה הצמח היחיד שמייצר בעצמו דידג'. ממש בכיתי. הרגשתי שהאדמה בחצר שלי בנתה לי דידג'"

איך כלי נגינה אבוריג'יני מתקשר להודו?

יום אחד הלכתי ברחוב ברישיקש וראיתי בן אדם מצייר על קנה במבוק. ניגשתי מסוקרן, והוא סיפר לי שקוראים לדבר הזה דידג'רידו. משהו בזה תפס אותי חזק, הרגשתי שגיליתי דבר חדש שעומד לשנות את חיי. קניתי ממנו את הכלי והלכתי ללמוד איך להוציא ממנו צליל. הבנתי שזה משהו אחר, שכל מה שאני יודע על מוזיקה לא רלבנטי לכלי הזה.

מה הרגשת?

שזה קסם. הצליל שלו לא היה ברור לי. מה זה? זה מוזיקה בכלל? מה אני שומע פה? עד היום אני לא יודע מה זה באמת הדבר הזה. הקסם האמיתי הוא שאף אחד לא יודע להסביר איך זה עובד, אומרים שזה צליל האדמה או צליל הבריאה.

מה עשית עם הקסם הזה?

חזרתי לארץ ובניתי את הדידג'רידו הראשון שלי משאריות של עץ שלקחתי ממפעל לייצור דלתות. נהגתי לפסל אז בעץ, ומבחינתי הדידג' לא היה כלי נגינה, אלא פסל מנגן. אין תווים, אין אקורדים, אבל יש מוזיקה מדהימה, וכל מה שצריך לעשות הוא לנשוף אוויר, בלי ללחוץ על שום דבר. המטרה שלי בחיים היא להפיץ את הרעיון שמוזיקה לא מגיעה מהשכל. אני רוצה שכל המדינה תדע על זה.

קומפקט דידג'

"לפני 15 שנה הומצא הדידג'בוקס, מעין מבוך מפותל של צינורות שנדחס לקופסה. אני פיתחתי את הרעיון הזה למכשיר נוח לנשיאה שהוא גם מעוצב. במקור דידג' הוא כלי פשוט ביותר. האבוריג'ינים אפילו לא בנו אותו, רק ליקטו ענפים שנהיו חלולים בגלל טרמיטים"

איך למדת לבנות דידג'?

אין מה ללמוד, כל הסיפור זה ענף שאתה חוצה לאורכו, מרוקן מתוכן ומרכיב בחזרה. עשיתי דברים מורכבים הרבה יותר מזה בנגרות. העניין היחיד הוא שצריך לייבש את הענף קודם. וזה לוקח לפחות שנה.

עם אילו עצים אתה עובד?

בניתי מכל עץ מקומי, וכולם היו מיחזור "זבל": עצים שאספתי משאריות, כמו גזם של גננים או ענפים שנשברו בסערה. לכל עץ יש איזה "תבלין" שמשפיע קצת על הצליל.
שמע סיפור: כשפתחתי את הסטודיו הראשון שלי בהרצליה לפני 20 שנה, נטעתי בחצר קקטוס קטן. לפני כמה חודשים יצא לי לבקר שם וראיתי שהקקטוס, שגדל מאז, נשבר ונפל. ואז גיליתי משהו שהפתיע אותי מאוד — מתברר שהקקטוס חלול מבפנים באופן טבעי. זה הצמח היחיד שמייצר בעצמו דידג', שלא צריך בכלל לרוקן אותו. ממש בכיתי. קיבלתי מהאדמה אישור שזה המקצוע שלי. האדמה בחצר שלי בנתה לי דידג'רידו.

אני רואה שיש פה כלים בכל מיני צורות משונות. אלה גם דידג'רידו?

לאלה אני קורא קומפקט דידג'. לפני 15 שנה בחור אמריקאי בשם מרקו ג'ונסון המציא דבר שנקרא "דידג'בוקס", שהוא מעין מבוך מפותל של צינורות שנדחס לתוך קופסה. הוא לא היה מאוד אטרקטיבי בעיניי, אז פיתחתי את הרעיון שלו למכשיר נוח לנשיאה שהוא גם מעוצב. אני מקפיד על המראה שלו, מצייר עליו וחורט בו תבליטים וצורות.
במקור דידג'רידו הוא כלי פשוט ביותר. האבוריג'ינים אפילו לא בנו אותו, הם פשוט ליקטו מהקרקע ענפים מרוקנים שטרמיטים טיפלו בהם.
ולמרות שזה כלי פשוט אני מאמין שיש הרבה משמעות בתשומת הלב המושקעת בו. כלי שאני אוהב יותר ונכנס לדקויות שלו, מנגן בסוף טוב יותר. לכן אני מכניס בכלים הרבה נשמה ובונה מתוך אהבה ויצירתיות.
אני אפילו אוהב את שאריות העץ שנותרות אחרי העבודה.  אני שורף אותן להסקה ואוהב להתבונן בגחלים הנשרפים. את הרעיונות הכי יפים שלי הוצאתי מצפייה בהצגה הזאת.

מי קונה דידג'רידו?

רוב הלקוחות ישראלים, אבל בזכות האינטרנט נפתחתי גם לעולם. יש קבוצות בפייסבוק ופסטיבלים ברחבי העולם ושמי נפוץ בעולם דרך אמנים שמופיעים בחו"ל. יש לי אפילו לקוח חדש, בחור צרפתי שעובד כבנקאי בערב הסעודית. אני עדיין מנסה למצוא דרך לשלוח לו את הדידג'רידו שלו.

מה המחיר?

1,000–2,000 שקל. הקומפקט דידג' יכול להגיע ל־7,000 שקל.

יש בזה פרנסה?

אני חי בצניעות וגם אשתי עובדת. אני מלמד נגינה בדידג' ועובד עם נוער בפנימיית הדסה נעורים שבה ממוקם הסטודיו שלי. ב־2004 החלטתי להקים את פסטיבל הדידג'רידו השנתי, שמתקיים כל שנה במקום אחר בארץ וכולל בתוכו וכלים נוספים של תו אחד, אבל כסף אין בו. להפך. הוא רק מפסיד לי כסף, ועדיין איכשהו אני מסתדר.

למה ללמד נגינה בדידג', אם אמרת שזה כלי פשוט שכל אחד יכול לנגן עליו?

נכון, זו באמת פחות למידה במובן המקובל ויותר הנחיה ומתן טיפים. כמו אמנות לחימה, שבה אתה מדריך את התלמיד איך להתמודד פנימית עם מה שקורה ולייצר תחושות טובות ועמידה נוחה. אני קורא לזה "צ'יטונג" — טאי צ'י של הלשון. זו רמת מודעות שהיא שילוב של ריכוז גבוה עם נשימה נכונה ושליטה בלשון, כמו שלוחם טאי צ'י לומד לשלוט בגוף דרך מחשבות. אני מלמד את התלמידים שלי איך לצוף עם הלשון ולממש את הפרס שהמין האנושי קיבל.
yoghev.karmel@calcalist.co.il